אם הסינים לומדים כדורגל מזהבי

לפני שהתאחדות הקבלנים מרימה שוב קול זעקה ואומרת שבנייה זה עסק מקומי, ושאף סיני או ספרדי לא ידע לבנות לאקלים ולאופי הישראלי, צריך לזכור שיותר גרוע לא יכול להיות. הבנייה בישראל אורכת זמן רב מדי (כשנתיים וחצי בממוצע לדירה), איכות הדירות כאן עומדת במתאם הפוך לגמרי למחירן הגבוה, וגם השמירה על פועלי הבניין עצמם היא קטסטרופלית (40 הרוגים מתחילת השנה).

לכן, הבאת שש חברות בנייה זרות, ולא פחות חשוב - ההבטחה שאיתן יגיעו גם 6,000 פועלי בניין זרים - היא בשורה חשובה לענף, הנוגעת בחולייה הכי חלשה שלו. הרבה לפני סוגיות התכנון והמימון, חלומות שר האוצר להכפלת היקפי הבנייה נתקעו שוב-ושוב בחומת כוח האדם. לא בכדי, אחת ההחלטות הראשונות שקיבלה הממשלה החדשה בקיץ 2015 היה להביא לפה 20 אלף פועלי בנייה מסין (בפעימה אחת מתוך שתיים), לפני שהתברר שהם לא ממשרוצים לבוא לפה כפועלים.

הרי כבר זמן רב שחברות זרות שותפות לבניית הארץ. יילמזלר הטורקית כבר נמצאת פה 20 שנה (בעקבות הסכם סחר של ישראל-טורקיה), עם 1,200 פועלים טורקים, ומעורבת בהקמת מיזמים בכל רחבי הארץ. וכמובן בתחום התשתיות, שם אפילו הישראלים הסכימו להודות שאין להם מושג: CCECC הסינית חפרה בזמנו את מנהרות הכרמל ופיצרוטי האיטלקית ביצעה עם שפיר מקטעים להקמת קו הרכבת לירושלים.

ומה יהיה על החברות הישראליות? בשבוע שבו קורסת אורתם סהר ומצטרפת לעוד תשע חברות ביצוע לפחות שקרסו מתחילת השנה, ואחרי שבשבועות האחרונים קרס חניון בבנייה בתל-אביב (דניה סיבוס) ותקרה בבנייה בראש העין (אלקטרה בנייה), מוטב להודות בצער שמוטב ללמוד משהו מחוכמתם ומנסיונם של אחרים, גם בתחום הכלכלי וגם בתחום ההנדסי. אם הסינים יכולים ללמוד מערן זהבי כדורגל, אנחנו בוודאי יכולים ללמוד מהם איך לבנות פה בניינים.