קעקוע של סיפור: כך כבשו הקעקועים את המיינסטרים הישראלי

קשה לשים את האצבע על הנקודה שבה התרחש השינוי, אבל די ברור היום שהוא קרה: בשנים האחרונות, במגמה שאולי מתפרסת על פני שני העשורים האחרונים, נדמה שהישראלים הפסיקו להתייחס לקעקוע כאל השחתה פרובוקטיבית של הגוף, והתחילו לראות בו סממנים הקשורים יותר לנפש.

תערוכה חדשה העונה לשם הקצר והמתבקש "קעקועים" (נפתחה אתמול במוזיאון ארץ ישראל בתל-אביב עד אוקטובר 2017), מנסה לפצח את התופעה ומספקת מבט מקיף ומרתק לביטוייה בארץ ובעולם. "היה חשוב לי להראות שקעקועים הם מסורת עתיקה וחובקת עולם, המתקיימת משחר האנושות", אומרת אוצרת התערוכה יסמין ברגנר, אמנית רב-תחומית בוגרת בצלאל, מקעקעת וחוקרת של היסטוריית הקעקועים. "אם בעבר נחשבו הקעקועים לביטוי של מרדנות ונון-קונפורמיזם, הרי שהיום הם מייצגים יותר מכול את חופש הבחירה. הגוף המקועקע נחווה יותר ויותר בציבור הישראלי כתהליך פנימי ורוחני".

- למה זה קרה רק בשנים האחרונות, לדעתך?

"עד סוף שנות ה-70 של המאה ה-20, סבלה אמנות הקעקוע בישראל מדימוי שלילי בעיקר בגלל דעות קדומות. רוב הקעקועים שנצפו ברחוב הישראלי עד תחילת שנות ה-80 נעשו באופן חובבני ונקשרו לפשיעה, לחוסר השכלה ולתרבות שוליים. הסיבה השנייה הייתה הדעה הרווחת שההלכה היהודית מתנגדת לקעקועים באופן גורף, וכך התבססה גישה תרבותית הרואה בהם טאבו; ולבסוף, השואה: סימונם של יהודים במספרים על הזרוע הפך את פעולת ההתקעקעות כשלעצמה למוקצה מחמת מיאוס. בזיכרון הקולקטיבי הישראלי פעולת הקעקוע זוהתה ישירות עם רצח והשפלה של המוני בני אדם ולא כאמנות בעלת יופי ומשמעות".

"בעולם הנוצרי, כתובות הקעקע נחשבו כסימן מובהק של עבודה זרה, אז ברגע שאדם מקועקע הוא עובד אלילים", מוסיף פרופ' מאיר בר אילן, חוקר ומומחה במדעי היהדות ובהיסטוריה חברתית ותרבותית של העת העתיקה. "כך שאף על פי שהנצרות היא לא דת של מצוות או של יישומים, היה איסור נוצרי ברור על כתובות קעקע עד המאה ה-16. היהודים חיו בתוך מסגרת של עולם נוצרי, אם כי גם עבור אלה שחיו בעולם המוסלמי לא היה הבדל גדול, למעט השבטים הבדואים שמקעקעים סימנים על הגוף. אנחנו יודעים מתוך המסורת היהודית שיש איסור על כתובות קעקע, אבל אנחנו לא יודעים אם קיימו אותו או לא. אנחנו כן יודעים שיהודים השתמשו בכתובות דיו על הגוף שלהם ועשו זאת במסגרת דתית מיסטית - מעין טקס שבו כתבו על עצמם 'כהן' או מישהו כתב עליהם את שם אלוהים".

- למה בעצם?

"בעולם הדתי היהודי של אלפיים שנות, עיקר הכתיבה היא של שם השם, כדי שאלוהים יגן עליי. כאשר אדם כותב על עצמו שהוא שייך לאלוהים, אויבי ישראל לא ירצו להתעסק איתו. יש רציונל דתי ופסיכולוגי, שהאדם שמסמן את עצמו בשם אלוהות - משייך את עצמו ומביע נאמנות".

- אז מה קרה? למה ביהדות זה נתפס במשך מאות שנים כמשהו אסור?

"התיאוריה שלי היא שבשלב מסוים בימי הביניים, יהודים חדלו להשתמש בשם אלוהים על הגוף - כי לא רק שזה לא הגן עליהם, אלא הביא עליהם אסון. הרעיון שאנשים מתו ככה מופיע בתלמוד, אבל אין לנו עדויות ברורות".

"כשחקרתי את אמנות הקעקוע במזרח התיכון, גיליתי שיש לא מעט מחקרים שמדברים על קישוט גוף", מסכמת ברגנר. "גם אם מדובר בקישוט זמני, זה מראה שהרצון לקשט את הגוף מקורו בדחף בסיסי קדום. חברות שבטיות מעודדות יותר חירות לפולחן אישי, שבו אני מחליטה מה הקשר שלי עם האלוהות, עם המקודש. יש יותר יחס וקשר לטבע ופחות סגידה לאל, וזה יוצר בהכרח אנשים שהם יותר עצמאיים במחשבתם. היהדות היא נגד, אבל יש מחקרים עכשוויים שמראים שיכול להיות שיהודים בעת העתיקה כן התקעקעו".

ברגנר גם חקרה את קעקועי הצלבנים והצליינים, דרך סיפורה המרתק של משפחת רזוק הירושלמית: "במשך למעלה מ-700 שנה עוסקים בני המשפחה במלאכת הקעקוע", היא מפרטת. "מקורה של המשפחה הנוצרית הקופטית הזו הוא במצרים, אך ב-1750 אחד מאבותיה הביא איתו לארץ את האמנות הזו והתיישב בירושלים. בקהילה הקופטית, כמו גם בקהילות נוצריות מזרחיות אחרות, קעקועים סימנו אז עלייה לרגל לארץ הקודש באמצעות איקונוגרפיה נוצרית. בשנות ה-50 של המאה ה-20, יעקב רזוק, בן המשפחה, היה אמן הקעקוע הראשון בישראל שהשתמש בצבע ובמכונה חשמלית. את מורשת הקעקוע הצלייני הוא העביר לשלושת ילדיו. ב-2010 החליט בנו, וואסים, להמשיך את המסורת המשפחתית לצד אשתו ושותפתו, גבריאל (גבי). הסטודיו שלהם ממוקם עד היום ברובע הנוצרי בעיר העתיקה, שם וואסים וגבי ממשיכים להחיות את המסורת המשפחתית העתיקה".

מעמד, מגדר, תרבות

בישראל של 2016 כבר רואים תחייה לא רק של הקעקועים עצמם, אלא גם של תרבות הקעקועים. את הפן העכשווי של התחום ייצגו בתערוכה, בין השאר, הצילומים של Kaakoo'a Project, המתעדים מקועקעים ומקועקעות מקומיים על רקע רחובות תל-אביב. הפרויקט הוקם ב-2011 על-ידי אלכסנדר טילקין וסטס ויינשטיין (בני 31 ו-32 בהתאמה), חברי ילדות העוסקים דווקא בתחום ההייטק ועובדים על הפרויקט בזמנם הפנוי. המטרה היא לתעד בצילום את התופעה של תרבות הקעקועים בישראל - ועל-פי שני יוזמי הפרויקט עצמם, זה לא היה דבר פשוט בכלל.

"כשהתחלנו, היה מאוד קשה לשכנע אנשים להצטלם, כי הם לא אוהבים את תשומת הלב", אומר טילקין, "אחרי שנה כבר התחילו לבוא ולפנות אלינו, ואז ידענו שמבחינתנו, עלינו על המסלול הנכון".

פרויקט צילום עכשווי אחר, שהופק במיוחד לתערוכה על-ידי חוקרת הקעקועים מלכיאלה בן שבת והצלם דן בליליטי, מתמקד בנשים מקועקעות במרחב הישראלי. "השקה בין עולמן הפרטי של הנשים לבין המציאות הישראלית היא בלתי נמנעת", מפרשת ברגנר. "כנשים החיות במדינה בעלת זהות יהודית, המפגש בין האישה המקועקעת והסביבה הוא טעון ומתבטא לעיתים בהטרדה שיטתית של האישה".

מחקר מקומי נוסף על קעקועים במרחב הישראלי מובא בתערוכה במתחם נפרד, המוקדש לדוד "מוסקו" מוסקוביץ', (67), מחלוצי תרבות הקעקוע בישראל ומי שייבא את תרבות הקעקוע העולמית לישראל. כמלח בחיל הים ואחר כך בצי הסוחר הישראלי, הוא השתתף במסעות ימיים רבים למזרח הרחוק, לאירופה ואף לאיי האוקיינוס השקט ובכך נחשף לתרבויות קעקוע ברחבי העולם. עם השנים נהפך מוסקו למקעקע, לחוקר תולדות הקעקוע, לאספן וליוצר מקורי של מכונות קעקוע. הוא החל לקעקע באופן מקצועי ב-1976. בשנות ה-70 וה-80 הפליג מוסקו למקומות נידחים, קעקע בני לאומים ואמונות שונים והתקעקע כמעט בכל מקום אפשרי בעולם.

חוקר אחר שעבודותיו מופיעות בתערוכה הוא ד"ר לארס קרוטק, צלם ואנתרופולוג קעקועים בינלאומי, שנדד עשרות שנים בעקבות תרבויות הקעקועים מסביב לעולם. סדרת התצלומים שלו (שאף הולידה סדרת טלוויזיה בערוץ דיסקברי) עוסקת בתרבויות מגוונות ברחבי העולם - היסטוריה, אמנות, טקסי חניכה ותפיסות עולם - כפי שהן מגולמות דרך אמנות הקעקוע. הצילומים האלה מעידים היטב על הקשר שבין הקעקועים המודרניים לשורשי הקעקוע בתרבויות קדומות, כאשר הגוף המקועקע מסמל את תפיסת העולם לאורך דורות של אמונה שבטית.

בחיפוש אחר קעקוע ישראלי

אחת התופעות המעניינות של הקעקועים בישראל היא העובדה שאין לנו ממש מסורת קעקועים משלנו (אלא אם כן, אנשים יתחילו לקעקע את שם השם על גופם), אז ישראלים רבים מוצאים את עצמם עם קעקועים שבטיים עתיקים ממקומות אחרים בעולם.

"אנחנו מייבאים כל מיני השפעות מחו"ל", מפרטת ברגנר, "הקעקוע היפני, למשל, או הקעקועים המאוריים המיוחסים לשבטים הפולינזים הקדומים של ניו-זילנד, עם הרבה צורות מושחרות שבטיות. יש גם השפעה אמריקאית של סוף המאה ה-19 ותחילת ה-20 - קעקועי מלחים, שהיו מאוד שבלוניים (נשר, סנונית, פרח). יש גם סגנון אמריקנה שהתפתח מתוך תרבות כנופיות של צ'יקאנוז, שהיו מקעקעים את עצמם בכלא. זה הפך לסגנון קעקוע מאוד מובהק, שהוא למעשה הבסיס לקעקועים ריאליסטיים. בנוסף, בארץ אנשים עדיין מתקעקעים באופן צנוע יחסית. את רואה עבודות גוף נרחבות, אבל לא כמו בארצות-הברית ובאירופה, שאנשים ממש הולכים בחליפת קעקועים. כאן אנשים יותר זהירים".

"כל כמה שנים יש טרנדים שבאים ודועכים וזה בעיקר תלוי תרבות", מסכים סטס ויינשטיין. "ביפן, למשל, קעקועים גדולים שמורים בעיקר ליאקוזה, כי יש בתי מרחץ שלא נותנים להיכנס בהם עם קעקועים וזה עדיין מאוד בשוליים. לעומת זאת, בארצות-הברית יש עשרות אלפי סטודיואים של קעקועים בניו-יורק. היום שולט הטרנד הגיאומטרי, בכל מיני סגנונות משולבים, בין אם מהתרבות המערבית או מהקבלה. טרנד נוסף הוא פוטו ריאליזם, משהו כמו צילום מקועקע, שנכנס מאוד חזק לאחרונה. אלו פורטרטים שהתחילו בטכניקות של שחור-אפור בכלא המקסיקני, ומשם עברו בעיקר לאירופה. היום את כבר יכולה לראות על אנשים פורטרטים רציניים ברמה מאוד גבוהה ובצבע".

- מתי נוכל להגדיר את התרבות הזו כמיינסטרים?

"קודם כול, במדינה שלנו עדיין צריך להבדיל בין תל-אביב לכל השאר. בכיוונים פריפריאליים מסתכלים על זה אחרת. מצד שני, אנחנו רואים שזה הגיע למוזיאון. מאז שהייתי קטן רציתי קעקועים וידעתי כבר בגיל 23 שעדיף לעשות במקומות שלא רואים. היום זה לא קיים יותר וזה לא שונה גם בעולם. כלומר, כנראה שלא תעבוד בבנק, גם לא בארצות-הברית, אבל היחס הוא הרבה יותר פתוח היום".

- גם בדור של פעם?

"סבא וסבתא שלי הם ניצולי שואה והם לא בדיוק בעד. הבאתי אותם לתערוכה וסבתא שלי אמרה: אף פעם לא הסתכלתי על זה באור חיובי, אבל אם הייתי צעירה ב-20 שנה, הייתי שוקלת לעשות גם אחד'".