המקורביזם של גל"צ

1.

איננו יודעים אם נחשפתם לפרסומת החדשה שנועדה לגייס כוח-אדם לגלי צה"ל, אבל זו רוחה, לפי זיכרוננו: פלוני-אלמוני שואל איך מגיעים לגלי צה"ל, ופלונית-אלמונית עונה לו שמגיעים בסך-הכול ליום מיונים. הוא שואל שוב: "אבל באמת איך מגיעים?", ושוב עונים לו ברצינות. הוא חוזר על השאלה ובשלב מסוים תוהה: "אבל את מי אבא שלך מכיר?".

גלי צה"ל, ולו בפרסומת, מתייחסת לתדמיתה כאל תחנה שילדי מפורסמים ומיוחסים מגיעים אליה. העניין הוא שזו לא רק תדמית, זו מציאות - מציאות שאיש ב"תשקורת" לא ממש רוצה לחשוף לציבור ולחקור את המניע שלה.

אז הנה כמה דוגמאות שאספנו של יוצאי התחנה הצבאית לאורך השנים. נדגיש שהיו עוד עשרות "בנים ובנות של" ששירתו בתחנה בתפקידים מינהלתיים שונים:

גיא זהר, בנו של עו"ד אלי זהר, מבכירי עורכי הדין בישראל, בין היתר פרקליטו של אהוד אולמרט וחברו הטוב. עו"ד זהר עומד בראש משרד גולדפרב-זליגמן, ממשרדי עורכי הדין הגדולים בארץ. גיא זהר עובד כיום בערוץ 10.

קרן נויבך, בתו של אמנון נויבך, שהיה בחבורת ה"בלייזרים" של שמעון פרס וכיום משמש יו"ר דומיננטי מאוד של הבורסה לניירות ערך שנקלעה למשבר בשנים האחרונות. כזכור, חשפנו פה בעבר שבתו שימשה כתבת גלי צה"ל בוושינגטון בדיוק בתקופה שבה כיהן האב כציר הכלכלי של ישראל שם. כשחזרה לישראל מונתה לכתבת לענייני מפלגות בערוץ הראשון ואחר-כך לכתבת מדינית. ללא ספק קידום מהיר. זה אותו ערוץ ראשון ותיק שקידם אותה וסופג מחבריה לקליקה ביקורת על סיאוב, מחובריזם ומקורביזם.

גיא פינס, בנה של ציפי פינס, המנהלת הוותיקה של תיאטרון בית ליסין ובעבר מנהלת תיאטרון באר-שבע, במאית ומורה לתיאטרון.

עמליה דואק, בתם של נחמה דואק, עיתונאית ותיקה ב"ידיעות אחרונות", ואלוף במילואים יוסי בן-חנן, ששימש בין היתר קצין שריון ראשי. עמליה דואק משמשת כיום כתבת כלכלית בחדשות ערוץ 2.

גיא רולניק, בנו של עמוס רולניק, בעל חברה פרטית להוצאה לאור. עמוס רולניק, בן קיבוץ השייך לשומר הצעיר, נחשב מחובר לפוליטיקאים על-פי תחקיר "ידיעות אחרונות". כזכור, רולניק האב גייס מיליונים לעמותה עם רעיון מגלומני להקים פה את עמק התנ"ך ולקדם פרויקט כתיבת התנ"ך על-ידי מיליוני מאמינים ברחבי העולם בלשונם. העמותה גייסה מיליונים בעזרת האב, חלקם מחברות ציבוריות הנמצאות באחריות העיתונאית של בנו כעורך "דה-מרקר", כמו מי עדן, בנק הפועלים וקבוצת אי.די.בי. הכספים זרמו לחברה פרטית בבעלות רולניק האב למימון נסיעותיו ברחבי העולם. מי עדן, למשל, זכתה לכיסוי מחמיא על-ידי הבן, שמציג את עצמו כיום גם כסגן מו"ל "הארץ", אף שבשנים האחרונות הוא נמצא רוב הזמן בארה"ב ומטיף ממרחק של אלפי קילומטרים לציבור הישראלי ולפוליטיקאים הישראלים כיצד להתנהג.

דפנה ליאל, בתם של אלון ליאל - לשעבר מנכ"ל משרד החוץ ויועצו הקרוב של אהוד ברק וכיום, בין היתר, חבר במועצה הציבורית של "בצלם" - ורחל ליאל, מנכ"לית הסניף הישראלי של הקרן החדשה לישראל. דפנה ליאל משמשת כיום כתבת הכנסת של חדשות ערוץ 2. ליאל האב, כך על-פי ויקיפדיה, השתתף בפנייה לממשלת ברזיל לא למנות את דני דיין לתפקיד שגריר ישראל בברזיל, ועמד בראש קבוצה של אנשי שמאל שחתמו על עצומה לחברי הפרלמנט האירופי להחריף את הצעדים המפצלים בין ישראל בגבולות הקו הירוק לבין "השטחים הכבושים".

רוני שוקן, בנו של עמוס שוקן, מו"ל "הארץ דה-מרקר". התפוח, מתברר, לא נפל רחוק מהעץ, לפחות בדעות הפוליטיות, אבל גם ביהירות, ההתנשאות הנפוחה מחשיבות עצמית ויודעת כול, בטח יותר מכל הטיפשים והנבערים, שלא מתיישרים עם עקרונות הצדק המוחלט שהם מייחסים לעצמם.

תמי רשף, בתו של צלי רשף ואחייניתו של רפי רשף. צלי רשף הוא ממנהיגיה הבולטים של תנועת "שלום עכשיו" וכיהן בעבר כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה. 

כרמל רפאלי, בתה של פרופ' יולי תמיר, כיום נשיאת מכללת שנקר ולשעבר שרת החינוך וחברת הכנסת מטעם מפלגת העבודה.

יעל קרוון, בתו של דני קרוון, פסל וצייר, חתן פרס ישראל. דני קרוון מזוהה עם מפלגת מרצ.

יעל רונן, בתו של אילן רונן, איש תיאטרון ותיק ששימש עד לאחרונה המנהל האמנותי של תיאטרון הבימה.

קווה שפרן, בנו של הרב יגאל שפרן וגם אחיינו של האלוף (במיל') עמי שפרן. הרב קווה שפרן הוא פרופ' לאתיקה רפואית.

יניב מורוזובסקי, בנו של לאון מורוזובסקי, לשעבר בכיר בהסתדרות.

הדר תדמור, בתו של רם תדמור, קריין, מגיש ועורך ותיק מאוד בקול ישראל. היה קריין רצף בטלוויזיה בשנות ה-70', בוגר גלי צה"ל בעצמו.

יונתן ריגר, בנו של שימי ריגר, לשעבר מאמן כדורסל וזה שנים רבות פרשן NBA בערוץ הספורט. יונתן ריגר משמש כיום ככתב התרבות של ערוץ 2.

ענבל גבריאלי, בתו של שוני גבריאלי. כיהנה בעבר כחברת הכנסת מטעם הליכוד. 

 בנים של ששירתו בגל"צ

2.

יש שיגידו, רגע-רגע, מה אתם קופצים? אסור לילדים מוכשרים של אנשים מיוחסים להתקדם בחיים? מה זו צרות-העין והקנאה הזאת? השאלה, לדעתנו, צריכה להיות אחרת לגמרי: האם הכישרון נטו דיבר פה - או גם הקישרון? האם היה פה, לאורך שנים, שוויון הזדמנויות אמיתי, ומדוע איש בתשקורת לא מדבר על זה, איש לא מדבר על מחובריזם, מקורביזם ונפוטיזם בגלי צה"ל. נוח לדבר על הדברים האלה בחברת החשמל, למשל, ובחברות ממשלתיות אחרות. רגע, אבל גלי צה"ל היא לא סוג של חברה ממשלתית?

3.

הבעיה היותר חמורה היא ההומוגניות של החבורה הזאת, כמו גם החבורה בכלי מדיה אחרים, לבד מכמה עלי תאנה. מדובר בחבורה חד-גונית. אין פה פסיפס חברתי אמיתי המשקף את ישראל, אין פה באמת פלורליזם, יש פה בהחלט ניוון רעיוני, קיבעון מחשבתי וקרטל דעתני. זו אותה חבורה שיחד עם חברים אחרים מראיינים אלה את אלה, מחמיאים אלה לאלה וחושבים כמעט בקול אחד, ובכך למעשה מעבירה מציאות מעוותת לציבור.

צריך להגיד את זה בפה מלא: כלי המדיה השונים ביצעו אפרטהייד לאורך עשרות שנים. אפרטהייד לאנשים ואפרטהייד לדעות. אפרטהייד לאנשי ימין, דרך אנשי פריפרייה, מזרחים, חרדים, חובשי כיפות סרוגות וערבים. זו הייתה למעשה דיקטטורה שהעניקה לחבורה מאוד מיוחסת, אליטיסטית, של מדינת תל-אביב, לשלוט על המידע ועל תיווכו לציבור הרחב. אין פלא שרשימת המיוחסים הזו פיתחה אגו מפלצתי, אנחנו ואין בילתנו.

4.

וכאן אנחנו מגיעים לתאגיד השידור החדש, שלא ממש מעניין את הציבור אלא את התשקורת. ולא בכדי. שמענו השבוע מניפסט די הזוי של אחד העיתונאים הוותיקים בגלי צה"ל, שנתן למאזיניו לבחור: או ארדואן או חירות, אמר והתכוון למאבק למען התאגיד. איזו הגזמה ואילו שטויות! נראה שאנחנו מתקרבים לקו פרשת מים גדול ביחסים שבין הציבור למערכת התקשורתית.

אם "בכירי" התקשורת וה"טאלנטים" שלנו מתגייסים למען התאגיד בשם הדמוקרטיה כביכול, אז חל כאן שיבוש חמור. אם שומרי הסף והנאורות בישראל, בעיקר בעיני עצמם, רואים בכול מלחמה על "הדמוקרטיה" ו"חופש הביטוי", אז כנראה שהם נמצאים במצוקה קשה. אם החבורה הזו סבורה שעניין התאגיד הוא עניין של חיים ומוות מבחינת חופש הביטוי בישראל, אז החבורה הזו מתנהגת באמת כמו שבט סגור ומבוהל בעל מונוליטיות רעיונית.

האדישות של האליטה התקשורתית לאופן שבו היא נתפסת בעיני הציבור היא הדבר הכי מסוכן לדמוקרטיה ולחופש הביטוי. לא רק פוליטיקאים עומדים לבחינת הציבור. אם אנשים שבידיהם יש כוח תקשורתי עצום מסרבים להתייצב בפני הביקורת הציבורית ולהתבשם בעצמם, אל להם להתפלא אם רוחשים להם כזה בוז ומדביקים להם בדיוק את התדמית שמשדרת הפרסומת החדשה של גלי צה"ל.

5.

עניין התאגיד הוא לא מאבק על דמוקרטיה אלא מאבק על הגמוניה. הבעיה שהמאבק הזה עולה די הרבה כסף בשנה, משהו כמו יותר מ-700 מיליון שקל. לא צריך שידור ציבורי בשביל הגמוניה. אנחנו אומרים זאת שוב ושוב: שוק התקשורת ימשיך לתפקד, והאינטרס הציבורי ימשיך להתקיים ולקבל מענה גם בלי השידור הציבורי.

שום מודל אינו אופטימילי לעסק תקשורתי, אבל נראה לנו שדווקא שליטה ממשלתית ודווקא בישראל הוא המודל הגרוע מכולם. הפרטה אינה גביע קדוש, אבל דווקא במקרה הזה, הפרטה של תאגיד השידור או של גלי צה"ל, או מכירתם לשחקנים חדשים לגמרי, עשויות לשרת הרבה יותר את האינטרס הציבורי - ולא רק את האינטרסים של מיוחסי התשקורת.

eli@globes.co.il