מרד נעורים? זה דווקא סימן למשפחה בריאה

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, אך המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה", כתב לב טולסטוי במשפט הפתיחה של "אנה קרנינה", אבל פרופ' וורן בנגטסון, שחוקר משפחות ואת הקשר הבין-דורי בהן, סבור שהוא טועה. "המשפחות המאושרות שונות זו מזו בדיוק כמו המשפחות האומללות", הוא אומר. לפחות כך לפי המחקר המשפחתי הארוך בהיסטוריה שערך.

המחקר של בנגטסון, שהחל ב-1971, עוסק בקשרים משפחתיים על פני יותר מ-100 שנה - ממלחמת העולם הראשונה עד עידן הסלפי. מי שהיו נכדים ונחקרו על הקשר עם סביהם, הם היום סבים בעצמם. בני המשפחה שנחקרו במקור התגוררו בקליפורניה, קרוב לאוניברסיטת דרום קליפורניה שבה פועל בנגטסון. היום הן כבר נפוצו ברחבי ארה"ב והעולם. המטרה הייתה לחקור קונפליקט בין-דורי וסולידריות בין-דורית וכיצד אלה משתנים לאורך ההיסטוריה, והיא סומנה על רקע מחאות הצעירים שנצפו בשנים 1969-1970 ברחבי העולם. "דובר על פער דורות, והייתה תחושה חזקה שהנוער יוצא נגד ערכי המבוגרים", אומר בנגטסון, "בקליפורניה היו לנו היפים, ביטניקים, ותהינו עד כמה פער הדורות באמת גדול ואם הוא יוצר שבר באוכלוסיה האמריקאית, ואם הוא ישפיע באופן קריטי על הקשר בין הדור הצעיר לדור הבוגר בתוך המשפחה, באופן שישנה את תפקוד המשפחה מן היסוד. ואם כן, מהן ההשלכות על המצב הנפשי האישי של כל פרט? האם הפער מדכא את הדור המבוגר? האם הם חשים שכל החינוך שלהם היה לשווא ושמשימת חייהם להעביר את ערכיהם לילדיהם לא צלחה?

"ואז ערכנו את המחקר ושברנו מיתוס. גילינו שהפער בין הערכים של ההורים לילדיהם, ואפילו בין הילדים לבין סביהם, הוא לא כל כך גדול כפי שהיה ניתן לתאר. לא מפני שתנועת המחאה לא הייתה נרחבת כפי שחשבנו - היא דווקא הייתה נרחבת למדי - אלא משום שהמשתתפים בתנועת המחאה דווקא כן ייצגו ערכים רבים של הוריהם, ערכים של מעורבות חברתית וחתירה לעולם שוויוני יותר. חלק מהורי המוחים היו בתנועות לזכויות האזרח, חלק מהסבתות היו בתנועות שחרור האישה. מי שהוריו לא נטלו חלק במחאות המוקדמות, פחות סביר היה שיטול חלק במחאת הסטודנטים.

"זה לא אומר שההורה שהשתתף במחאת זכויות האזרח או הסב שהתנדב להילחם במלחמת העולם השנייה היו בהכרח מאושרים מכך שהילד שלו נעשה היפי. לאותו הורה זה לאו דווקא נראה דומה, אולם מצאנו שביטוי של קונפליקט הוא דווקא סימן למשפחה בריאה, כי פירושו שההורים אפשרו לילדיהם לגדול באופן עצמאי. במשפחות שהיה בהן קונפליקט כלשהו היו יחסים טובים יותר, וגם, בסופו של תהליך, המצב הנפשי של הפרטים היה טוב יותר".

מעבירים הלאה את ערכי הדת

בשלב הבא הוחלט להפוך את המחקר להיסטורי ולבחון את העברת הערכים בין הדורות ואת הקשר הבין-דורי.

"אם נעבור קדימה ל-2005, אנחנו כבר במערכת תרבותית אחרת לגמרי. ב-2005 לא דאגנו מפער דורות, אבל האומה כולה הייתה נתונה במין שבר ערכי, שהתבטא בין היתר על רקע היחס לדת. מצד אחד, הפונדמנטליזם הדתי הראה את השפעותיו הנוראיות ועורר חשש. מצד שני, חלה ירידה דרמטית בשיעור האמריקאים הטוענים שהם מזוהים עם דת ממוסדת. כשליש מהאמריקאים בגילים 18-35 רואים את עצמם כבלתי מזוהים עם דת ממוסדת - הם מגדירים את עצמם לא כיהודים, לא כנוצרים, לא כמוסלמים ולא כבודהיסטים. אנחנו קוראים להם 'The nones' (הרעיון של 'חילוני', כלומר אדם השייך לדת מסוימת אך לא מקיים את מצוותיה, הוא פחות נפוץ בארה"ב). האוכלוסייה הדתית במדינה נרעשה מהנתון הזה והחלה לזעוק 'היכן הערכים', ועל הרקע הזה היה מעניין מאוד לגלות שערכים עדיין עוברים באופן מצוין בין הדורות, והדת היא אחד הערכים שעוברים באופן המוצלח ביותר. בערך 60% מהנוער דומים היום להוריהם ואף לסביהם בערכיהם, ובפרמטר של הדת, הדמיון בין ילדים להוריהם ולסביהם דומה היום למה שהיה ב-1970. לא היה לנו מושג, כשהתחלנו, שדווקא דת תהיה הפרמטר שנשמר באופן המוצלח ביותר.

"איך זה מסתדר עם העלייה החדה בשיעור הלא משויכים? התשובה היא שהם דתיים, אבל לא משויכים. הם מאמינים בכוח עליון, אבל לא של דת מסוימת. האמונה בכוח עליון - זה הערך שההורים העבירו בהצלחה לילדיהם. אבל רבים מהילדים לא מעוניינים להיות מזוהים עם הדת בארה"ב משום שהדת הנוצרית הממוסדת מזוהה אוטומטית עם הימין האמריקאי, עם חוסר שוויון לאוכלוסיות מסוימות, למשל חד-מיניים, והתנגדות להפלות. מעט מאוד מהצעירים בארה"ב היום הם נגד חד-מיניים".

ניתן לומר שזו טעות שעשתה הכנסייה בארה"ב, במקום לגרום למאמיניה "להתיישר" יותר עם ערכי המשפחה הקלאסיים, הם דחקו בכך קהלים שלמים, לאו דווקא גאים אלא כל מעגל חבריהם, החוצה מהנצרות הממוסדת.

"ועם זאת, הם כן אוהבים את הדת. 70% מהצעירים אומרים שהם מתפללים כמעט כל יום".

גם ערכים לא-דתיים עוברים היטב, אומר בנגטסון. "פעם חשבנו שאתאיסטים, אלה שאומרים שהם יודעים שאין אלוהים (לעומת האגנוסטים, שאומרים שהם לא יודעים אם יש אלוהים), הם מורדים, אנשים שדחו את הדת. גילינו שיש גם כאלה, אבל ברוב המקרים, את האתאיזם ואי-הקשר לדת העבירו ההורים לילדיהם לא באופן פסיבי, באמירות כמו 'עניין הדת לא משמעותי לכאן או לכאן', אלא באופן מאוד מכוון. ממש כמו שמעבירים את הדת. שיעורי ההעברה של האתאיזם בין הדורות דומים לאלה של הדת.

"ראינו גם שמשפחות שלא מעבירות הלאה את ערכי הדת, כן יכולות להעביר בהקפדה ובאופן שיטתי ערכים הומניסטיים, למשל את 'חוק הזהב' (אל תעשה לחבריך מה ששנוא עליך). הערכים ההומניסטיים מועברים באותה עוצמה בין הדורות, בין אם הם כרוכים בהעברה דתית ובין אם לאו".

- וזו הייתה הפתעה?

"אולי בישראל זו לא הפתעה, משום שאתם, באופן פרדוקסלי, מדינה פחות דתית מארה"ב. שיעור האנשים שמזהים עצמם כדתיים בארה"ב הוא בין הגבוהים בעולם. ההפתעה נבעה גם מתוך תחושה שבעידן כמו שלנו, כשהנוער חי בבועה משלו, של טלפונים סלולריים ואינטרנט, שאינה נגישה להורים, אולי ההשפעה של ערכי ההורים תהיה קטנה יותר. אולם, התברר שההורים ואפילו הסבים ממשיכים להעביר ערכים באופן שיטתי בדיוק באותה מידה כבעבר, כולל ערכים דתיים, אתאיסטיים והומניסטיים".

- מדוע דווקא הדת או הערכים ההומניסטיים עוברים בין הדורות בצורה הטובה ביותר?

"לדעתי, משום שהם קשורים לאופן שבו בני אדם מתנהלים זה מול זה. אלה ערכים שאנחנו מתעניינים בהם ולמדים אותם מגיל מאוד צעיר. לאדם דתי הם מוגשים על ידי ההורים בחבילה עם הדת ולאדם לא דתי הם מוגשים בחבילה אחרת - למשל במשפחה מסוימת ילמדו את חשיבות החברות בארגון עובדים, ככלי להסביר ערכים של התנהגות בני אדם זה לזה.

"לחבילת ערכים שלמה שכוללת משפחתיות וקהילתיות יש סיכוי טוב יותר לעבור בין הדורות".

- מה מבדיל בין משפחות שמעבירות את ערכיהן לילדים לבין משפחות שבהן ערכי הילדים שונים מאלה של הוריהם, או שהם מבולבלים מבחינה ערכית?

"הגורם המנבא באופן החזק ביותר לא היה עוצמת הערכים של המבוגר או אם היה דמות מרשימה במיוחד כלפי חוץ, או אדם דידקטי, אלא טיב הקשר בין ההורים לילדים. ככל שההורה נתפס כחם, חיובי ותומך בילד, כך ערכיו עברו לילד בצורה המלאה ביותר".

- כלומר, מרד הנעורים התרחש במשפחות שהייתה סיבה למרוד בהן.

"אנחנו חושבים שהסיבה העיקרית לכך היא שכשאתה לא 'מאמין' בהורים שלך, אתה בעצם לא 'מאמין' בחברה שבה אתה חי, החברה שהם מייצגים, ואז אתה דוחה מעליך את ערכי החברה הזאת".

המיתוס של הגדרת הדורות

- האם הצלחתם לאפיין דורות כמו בספרות? דור הבייבי בומרס, דור האיקס ודור המילניום?

"להגדיר דור זה סוג של מיתוס. הדמיון בתוך משפחות הוא לאין ערוך יותר רב מאשר בין בני אותו דור. ובכל זאת יש נקודות דמיון מבחינת האירועים ההיסטוריים שהתרחשו בכל דור. למשל, יש דורות שהתבגרו בתקופות של רעב לעומת כאלה שהתבגרו בתקופות של שפע.

"אמא שלי גדלה בנברסקה בתקופה של המשבר החקלאי-כלכלי הגדול ולא היה להם מזון, למעט שעועית ירוקה. זה מה שהם אכלו כל יום, כל היום. אחרי שהתקופה הזו נגמרה, היא כמובן סירבה לגעת בשעועית ירוקה אבל גם קימצה בהוצאות, כמו רבים מבני דורה. אמא שלי האמינה שלעולם לא יהיה לה מספיק. הדור שלנו היה, בממוצע, פזרן יותר מהדור שלה.

"ניתן לראות אותה אחידות גם בקרב דורות שהתבגרו בתקופות של חוסר ביטחון אישי, למשל הדור שהיה בגיל הנעורים או הורים צעירים בזמן האיום האטומי והדור שהיה באותו גיל בתקופה שאחרי מתקפת 11 בספטמבר, לעומת הדור שעבר את השנים המועדות לחרדה בין 1980 ל-2000, באמריקה שתפסה את עצמה אז כמוגנת יותר".

אבל, מדגיש בנגטסון, ההשפעה המשפחתית והמצב הסוציו-אקונומי האישי משפיעים יותר מהשייכות לדור. "דורות נתפסים כדומים משום שהם עוברים אותם שלבי חיים יחד", הוא מסביר.

"המבוגרים היום מסתכלים על דור המילניום, ואלה עוברים כולם את שנות ה-20 שלהם יחד. אנחנו מבוגרים יותר ולכן הצעירים הללו נראים לנו משונים, אבל זה לא בהכרח אומר שהם שונים מהותית ממי שאנחנו היינו כצעירים, אלא רק ממי שאנחנו היום. זה פשוט עניין של גיל. איך יכולים בני דור המילניום להיות דומים לבייבי בומרס, שעוברים כרגע תהליכים של פרישה לפנסיה ושל היכרות עם בעיות הבריאות שיובילו בסופו של דבר למותם?"

- האם האינטרנט והמובייל יוצרים היום חיץ בין הדור שגדל לתוכם לבין הדורות המבוגרים יותר, שהם "מהגרים" לתוך העולם הטכנולוגי הזה?

"האינטרנט והמובייל אינם משפיעים על ערכים במידה שבה ההורים משפיעים, ואף לא במידה שקבוצת השווים שאדם פוגש פנים אל פנים משפיעה עליו. האינטרנט הוא התקשרות חסרה, שלא מעבירה את כל הרכיבים של התקשורת הבין-אישית.

"עם זאת, דור הסבים כן מרגיש מנותק ומתוסכל מחוסר היכולת למקסם את הטכנולוגיה שזמינה היום בעולם כדי ליצור קשר עם דור הנכדים והנינים שלהם. הנכדים שמחים לנסות ללמד, אבל המבוגרים כבר לא באמת מצליחים ללמוד. גם אני לא מצליח ללמוד את כל מה שהנכד שלי מלמד אותי. אני לומד ואחר כך שוכח".

מה קורה למשפחות כשההורים מזדקנים

אחת המטרות המרכזיות במחקר של בנגטסון הייתה לבחון כיצד סולידריות בין-דורית משפיעה על ההזדקנות, ובהקשר זה הוזמן להעביר סדנה במרכז הבילאומי לגרנטולוגיה במכללת העמק, בשיתוף פייזר ישראל והאקדמיה הלאומית למדעים. הסדנה עסקה בהיבטים רב-תרבותיים ורב-מדינתיים של טיפול בבני משפחה מבוגרים.

"בחנו אם התמיכה הבין-דורית מותירה במבוגרים תחושה שהם בעלי ערך ואהובים ואם היא עוזרת להם לשמר את רמת הפעילות שלהם ואת הבריאות שלהם", הוא אומר. "מצאנו מבנה מורכב מהצפוי. גילינו שכולם - ילדים ונכדים שקיבלו תמיכה ואהבה כשהיו קטנים וגם ילדים שלא קיבלו זאת - עוזרים למבוגרים במה שצריך. אין הבדלים מובהקים במידת העזרה הלוגיסטית שהם מעניקים. אולם כשצוללים פנימה, רואים הבדל באופן שבו העזרה מוגשת. ילדים שתופסים את הוריהם כלא-תומכים ולא-חמים יגישו את העזרה, אבל עם המון כעס וטינה. ילדים שהרגישו אהובים ומוערכים, יגישו עזרה ויגלו חיבה, ללא כעס וטינה. כלומר, אם לרגע היה נראה שהמחקר שלנו מראה כי לא 'משתלם' להשקיע בילדים, כי גם ההורים ה'גרועים' מקבלים אותה תמיכה בבגרותם, הרי שברמה הרגשית אין זה כך. זהו נתון שלא השתנה לאורך כל שנות המחקר שלנו, אלא נשאר קבוע, וזאת למרות שאופי ההזדקנות, אופי הטיפול הדרוש בה, סוגי הטיפול שניתן להשיג בכסף וכן האופן שבו צעירים יכולים לתקשר עם המבוגרים - כל אלה השתנו באופן מהותי".

תמיכה במטפלים

פרופ' אריאלה לבנשטיין, נשיאת המכללה האקדמית עמק יזרעאל ומייסדת המסלול לגרונטולוגיה חברתית במכללה, הציגה באותה סדנה מחקר אחר, העוסק בשאלה מה קורה כאשר מי שמטפלים בהורים או בבני משפחה מבוגרים אחרים צריכים להפסיק את הטיפול מסיבה כלשהי - אם בעקבות רילוקיישן, מות המטופל, בעיות במשפחה הגרעינית או מעבר של המטופל למוסד סיעודי, ולפעמים גם פשוט בגלל קריסה, מתוך תשישות.

"ילדים המטפלים (לרוב אלה נשים) בהוריהם המבוגרים עוברים בעקבות זאת צמצום של החיים מחוץ לטיפול", אומרת לבנשטיין, הם מצמצמים את היקף העבודה או לוקחים חופשה ללא תשלום, לפעמים עוזבים את מקום העבודה לחלוטין, דבר המשליך על הפנסיה שלהם לאחר מכן. היחסים שלהם עם בן הזוג משתנים, גם מבחינת הפניות הפיזית שלהם וגם מבחינת המצב הנפשי שבו הם נמצאים, וכך גם עם ילדיהם הבוגרים - הם פחות זמינים לילדים או לנכדים. הדבר הראשון ש'הולך' כשמתחילים לטפל בחולה כרוני, הוא חיים חברתיים וחיי תרבות. זה משפיע גם על הבריאות. אנחנו מגלים בעיות בריאות רבות אצל המטפלים בחולים כרוניים.

"הפסקת הטיפול מחזירה את המטפל לחייו בפתאומיות, אבל הוא סובל מרגשות אשמה ומדאגה - האם המטפל החלופי (בתשלום או בן משפחה אחר) ייתן אותו טיפול טוב ומסור כפי שאני נתתי? המסקנה שלנו היא שגם לאחר הפסקת הטיפול הם צריכים תמיכה, פחות לוגיסטית אבל יותר רגשית".