"אין הבדל בין לראיין את רה"מ לבין לעשות קמפיין הלבשה תחתונה"

בלילה שלפני הראיון, הופיעה גלית גוטמן בחלומי. כיאה לכוכבת במעמדה היא הייתה מלווה בפמליה מכובדת, הביטה בי במבט רושף ולחשה: 'שמישהו ישיג את יואב לימור, יש לי כאן אייטם מצוין לתוכנית הבוקר! ושילבש את מעיל ההפצצות מהעור. בעצם, תקפיצו צוות צילום, זה חומר לדוקו'.

'לא ישנתי המפקד', עניתי בבהלה. 'אני רק מנמנמת. קמתי נורא מוקדם היום'.

'את קמת מוקדם?', היא גיחכה. 'אני פותחת את תוכנית הבוקר בעוד רבע שעה, וכבר הספקתי להנחות את טקס פרסי עיתונאי השנה משתיים בלילה עד ארבע, בארבע וחצי צילמתי שני קמפיינים, ומשם ישר באתי להעיר אותך. ואת גרה במודיעין!'.

התעוררתי בבהלה. לא ייתכן שכל זה נכון. משהו חייב ללכת. ואז נזכרתי שאנחנו נפגשות כי היא עוזבת את תוכנית הבוקר. נשמתי לרווחה.

למה החלטת לעזוב?

"אני בקריסה. הייתי חייבת לוותר על משהו. אני גם פרזנטורית, גם מצלמת תוכנית דוקו לפריים טיים של קשת, יש לי שתי ילדות וגרוש מקסים שיש לו קריירה והוא נמצא הרבה בחו"ל, יש לי בן זוג כבר שלוש שנים, ומעל לכול, ישנה תוכנית הבוקר. בחודשים האחרונים פשוט הבנתי שאני לא יכולה יותר, שאם אמשיך ככה מישהו ישלם את המחיר, ושאני צריכה לעשות בחירה. אז בחרתי להישאר בקשת, קיבלתי שם חוזה של שנתיים לשמונה סרטי דוקו בשנה. זה המון עבודה והמון תחקיר, וזה נורא אמוציונלי, ואני רוצה להיות שם - ולא תוך כדי כל הדברים".

צריך הרבה אומץ כדי לעזוב פוזיציה כל כך נוחה ומתגמלת אחרי ארבע שנים.

"באמת צריך הרבה אומץ, כי הפכתי את זה לכל כך שלי ולבית שלי, אבל מנגד, יש משהו שתמיד מוביל אותי, וזה הצורך להתקדם. אני אוהבת ללכת לדבר הבא, לפצח אותו. לא להישאר במקום. זה לא אומר שאני עוזבת בקלות, אני עושה את זה בלב כבד. יגאל (אהובי, בן זוגה) הרוס מזה. הוא אוהב את מה שאני עושה, ואוהב לראות אותי בטלוויזיה בבוקר, וגם הבנות שלי, וגם הבכירים בקשת שלא רצו לשחרר בקלות, אז היה לי קשה לקחת את ההחלטה.

"זה היה או להמשיך עוד ועוד עם תוכנית הבוקר, או ללכת למקום אחר, ובסוף אני תמיד בוחרת בדרך שלי. גם כשהגעתי לתוכנית התעקשתי לעשות את זה בדרך שלי, אמרתי שלא יתנו לי הוראות, לא ידברו אליי באוזנייה ולא יגידו לי מה ללבוש או איך להתאפר. אם אני באה, אני מביאה את עצמי. בשלוש שעות טלוויזיה אי אפשר ולא רצוי להיות מישהו אחר".

 גלית גוטמן / צילום: דרור מלכה

את עוזבת משהו שהיה החלום שלך.

"הרבה שנים החיים שלי היו לקום מוקדם בבוקר, ולהגיע לאולפן של ירדנה ארזי או רבקה מיכאלי ולעשות תצוגות אופנה, כשעוד היו עושים תצוגות בתוכנית. בכל פעם שהייתי מגיעה לאולפן הייתי אומרת שזה החלום שלי, להגיש את תוכנית הבוקר, ואני לא בן אדם עם הרבה חלומות. אני קמה בבוקר, אומרת 'כולם בריאים, אז סבבה, לא צריך יותר'.

"כשהציעו לי את זה, אמרתי 'לא'. שנה שלמה חיזרו אחריי, ולא הסכמתי אפילו להיפגש עם יואב לימור. פחדתי להיכשל. הדברים צריכים להגיע אליי בקצב הנכון. אני הרבה יותר פחדנית ממה שנראה. אני צריכה זמן לקחת החלטות, עד שמגיע הרגע שבו אני קמה ואומרת 'זהו, אני הולכת'. וזה קרה גם עם תוכנית הבוקר. יום אחד קמתי ואמרתי, 'עכשיו אני עושה את זה, ומנצחת את זה'".

וניצחת את זה. הרבה דוגמניות לא הצליחו לעשות את המעבר לקריירה אחרת.

"לאנשים מהצד זה נראה שהדרך הייתה מהירה וסלולה, אבל מבחינתי זה נעשה בקצב אטי ולא היו לי קיצורי דרך. לא ניסיתי להיכנס לטלוויזיה כמשהו שהוא לא אני. הגעתי אחרי שעשיתי דוקו, שנחשב לאחד הדברים הכי רציניים בטלוויזיה, עשיתי שעשועונים וסדרות. מה שהצליח למצב אותי במקום אחר זו העובדה שישבתי עם אנשים בתעשייה, והם הכירו אותי ואת מי שאני, ולא רק את הפרסונה הטלוויזיונית שלי. כי בד בבד עם הדרך שעשיתי למקום שאני נמצאת בו בטלוויזיה, המשכתי לדגמן, ועשיתי את זה בלי להתנצל. יכולתי לוותר ולהגיד 'אני רצינית ואינטליגנטית, תראו אותי', אבל לא הסכמתי לשחק את המשחק, למרות שידעתי שזה מעכב אותי".

גוטמן, 45, מובילה בימים אלה שני קמפיינים עיקריים, לקרייזי ליין ולבוניטה דה מאס.

למה את מתעקשת להמשיך לדגמן?

"העניין הזה של 'עד מתי תדגמני' כל הזמן קיים שם, אבל מבחינתי זה מהמקצועות הבודדים שממצבים אישה במקום הכי גבוה שיש. גם מבחינה כלכלית, וגם מבחינת נראות. זה המקצוע היחיד שנשים מרוויחות בו יותר מגברים, ואני לא מתכוונת להתנצל או לוותר על המתנה הזאת שקיבלתי.

"יש דוגמניות שעשו קאט, ואמרו 'הייתי דוגמנית מוצלחת וחרכתי את המסלול, ועכשיו אני עורכת דין'. אני לא עשיתי את זה, ואני דווקא מקבלת פידבקים חיוביים בעניין. נשים ניגשות אליי, מחמיאות, אומרות לי 'כל הכבוד', ושאני מייצגת משהו שנורא מדבר אליהן. ואני תמיד נורא מתרגשת מזה, כי מחמאה מאישה זה נראה לי משהו כל כך אמיתי. אני אפילו מחבקת את אלה שמפרגנות לי על הקריירה בטלוויזיה, ומוסיפות 'למרות איך שאת נראית'. אני מבינה שזה משהו עמוק ומושרש, והוא חלק מהשיח של אישה מול אישה".

 גלית גוטמן ויגאל אהובי / צילום: אביב חופי

"נורא פחדתי מערוץ 2"

לא בכדי גוטמן מתרעמת על מי שנדמה לו שהקריירה הטלוויזיונית שלה בגזרת האקטואליה צצה בוקר אחד. היא לא 'אינסטנט טאלנט', והמסלול הטלוויזיוני שלה כולל הגשת תוכניות טלוויזיה, סדרות דוקומנטריות וסרטים דוקומנטריים.

איך את מסבירה את הטבעיות שבה נכנסת לתפקיד העיתונאית?

"אני לא מסתכלת על עצמי כעיתונאית, אלא כמראיינת. יש לי את הכישרון הזה, והוא בראש ובראשונה מגיע מהמקום של לאהוב אנשים. אני גם בן אדם מאוד רציני. גם למקום שהגעתי אליו בדוגמנות אפשר להגיע רק אם אתה רציני. אני עושה קמפיינים ברצף כבר עשר שנים, ומבחינתי אין הבדל בין לראיין את שר החינוך נפתלי בנט ואת ראש הממשלה לבין לעשות קמפיין הלבשה תחתונה. אני באה מהמקום האנושי האוהב, הקרייריסטי, השאפתני, אלה המקומות שאליהם אני מתחברת".

מה למדת מאבי ניר, מנכ"ל קשת, במהלך העבודה איתו?

"אני בטלוויזיה כבר הרבה שנים. התחלתי בערוץ 10, שזה מקום מאוד מפנק. התחושה שנתנו לי שם הייתה שאם אני מצליחה, אז כל הכבוד לי וזה בזכותי, ואם אני נכשלת, זה באשמתם. לכן כל כך חששתי לעבור לקשת. היו לי אלפי התלבטויות, ונורא פחדתי. הייתה לי תחושה שבקשת אתה חייב להצטיין, הרי זה המקום עם התוכניות הכי טובות ועם המספרים הכי גבוהים.

"בפגישה הראשונה שלי עם אבי ניר זה עבר לי. הוא איש כל כך חכם וכל כך חם ואנושי ומקשיב ושומע ורואה, שכל החוויה שלי הייתה אחרת לגמרי. הדבר הכי חשוב שלמדתי ממנו זה להקשיב. הוא מקשיב. גם בפגישות על תוכנית הבוקר, וגם בדוקו. הוא מקשיב לאנשים שאיתו, לא עובד לבד. זה משהו שאנחנו שוכחים ככל שאנחנו מתקדמים למעלה בתפקידים שאנחנו עושים. כמה שאתה יותר בכיר, ככה אתה מקשיב פחות למי שסביבך, ולכן זו תכונה כל כך מוערכת בעיניי, בעיקר בפוזיציה שהוא נמצא בה".

כמה זמן לקח לך להיכנס לעניינים בתוכנית הבוקר?

"הגעתי למערכת מאוד תומכת. בחודשים הראשונים יואב היה איתי בכל דבר. בשבוע הראשון שלי קיבלתי את הליין-אפ, וישבתי ולמדתי תחקירים על 20 איש שהיו אמורים להגיע לאולפן. הייתי מגיעה מוכנה לתוכנית, ואז היו אומרים לי שנפל מסוק ויש שני הרוגים, ועוד לא הודיעו למשפחות. אני מסתכלת על יואב בהלם, 'מה עושים עכשיו?', והוא מסביר לי את מי מעלים ולאן השידור הולך. אחרי כמה חודשים את לומדת ששידור מתגלגל זה הדבר הכי קל שיש, והיום אני בכלל עושה את זה עם יד קשורה מאחורי הגב, אבל בהתחלה הוא היה בשבילי ממש מורה דרך".

מה הדבר הכי חשוב שלמדת ממנו?

"גם יואב וגם הקונספט של תוכנית הבוקר הם בית ספר לטלוויזיה. אין עוד משהו כזה, שידור חי של שלוש-ארבע שעות. מיואב למדתי לכבד את הפרטנר שלך. הוא כזה עיתונאי רציני, והוא נלחם עליי שאצטרף לתוכנית, ואמר לי 'אני יודע שתהיי מצוינת'. הכבוד והאמונה זה הדבר הראשון שסלל לי את הדרך. זה בדיוק מסוג המקומות שאי אפשר לזייף. אמרתי לו כשנכנסתי: 'או שתתאהב בי עכשיו, או שזה לא ילך'. אני חייבת ליצור בית, אני אוהבת אנשים, ואני חייבת אהבה בחזרה. אנשים שמתראיינים אצלנו אומרים 'נעים אצלכם, גם אם אתם שואלים שאלות קשות'".

אילו ויתורים זה דרש ממך?

"דווקא השעה המוקדמת לא הפריעה לי. זו שעה שאני אוהבת, והיא מייצרת גבולות. את צריכה להכין אוכל לבנות, ללכת לישון מוקדם. אני קמה בארבע ורבע, נוסעת למערכת ועוברת על עיתונים, ויש את המקום הזה עד רבע לשבע שהוא יותר לייט ואישי, ובשבע מתחילים את החדשות היותר רציניות".

חשבת פעם שתגיעי למקום הזה?

"חגגתי יום הולדת לא מזמן, והיו שם חברות ילדות שלי. אני חושבת שאף אחת מהן לא הייתה מעלה על דעתה שאגיע לזה. הייתי ילדה חסרת ביטחון, אבל יש בחוסר הביטחון כוח מניע. אתה רוצה שיראו אותך. כנראה זה בא משם, מהמקום ההופכי, להביס את חוסר הביטחון".

"התהפכו לי החיים"

גוטמן הייתה בזוגיות עם הצלם זיו קורן במשך 17 שנים, ונולדו להם שתי בנות, שירה ואמה. ב-2013 השניים נפרדו, וזמן קצר אחר כך היא הכירה את בן זוגה הנוכחי, איש הנדל"ן ואספן האמנות, המיליארדר יגאל אהובי.

איך את מגשרת בין שני העולמות שבהם את חיה - האופנתי, הזוהר והבלייני, לעומת זה העיתונאי, ה'כבד' יותר?

"יש לי חברים מתחום האופנה שמלווים אותי כבר שנים, ואני לא רואה שום סתירה בינם לבין חברים אחרים או אנשים שמלווים אותי מתחום התקשורת. הרבה שנים לא הייתי חלק מהעולם הבלייני, במקום זה ישבתי בבית וגידלתי ילדות.

"בשלוש השנים האחרונות רואים אותי יותר באירועים, כי בן הזוג שלי הוא בליין והוא מושך אותי לצאת. אני אומרת לו 'בוא נלך לישון', והוא אומר 'בואי נצא'. הוא הרבה יותר חי ותוסס ממני. אחרי שהכרתי אותו התהפכו לי החיים. הבנתי שעם כל הזמן שאין לי, חבר מצריך הרבה יותר עבודה מבעל. המקום שלנו ביחד הוא מקום כל כך אחר. אנחנו גם לא גרים ביחד, וזה מתוך בחירה. אני רוצה להיות המאהבת והחברה, לא לגור ביחד ולהיגרר לשגרה של מי יוריד את הזבל".

למדת משהו מיגאל על עולם העסקים?

"פעם הייתי אומרת שאני עובדת קשה מדי, אז אין לי זמן לעשות כסף. זה כאילו עולם שרחוק ממני, אבל לא באמת, כי אני מנהלת את עצמי המון שנים. שום חוזה או עסקה לא נסגרים בלעדיי, ואני כן יודעת לנהל ותמיד הייתי נורא אחראית עם כסף. לא שרפתי את הכסף שלי על בגדים ואיפור. בחושים שלי אני כן מבינה בעסקים, ואני אשמח יום אחד לפתוח עסק. כרגע אני לא שם. חוץ מזה שליגאל ולי יש כל כך מעט זמן ביחד, שאנחנו לא מדברים על עסקים".

איך הוא משתלב עם החברים שלך, שהם מתחום האופנה והיצירה?

"מוטי רייף הוא חבר של יגאל בלי קשר אליי. יגאל הוא אחד האנשים שמימנו את הסרט של לינור אברג'יל שמוטי הפיק. דורית בר אור גם הייתה חברה של יגאל במשך שנים, עוד לפני שהיינו ביחד, ויש לנו כמה חברים משותפים שהיו חברים שלי מגיל 17 ושלו ב-15 השנים האחרונות. יש בינינו הרבה מאוד ממשקים שלא ידעתי עליהם, כך שזה כנראה נועד להיות. יגאל הוא אולי איש עסקים, אבל הוא אדם של אמנות, ספרות ושירה. כשהוא חיזר אחריי הוא שלח לי שירי משוררים וספרים של קפקא. הוא חכם, עמוק ורגיש".

נראה שעם התוכנית ואחר כך עם יגאל, עשית שינוי בחיים.

"עברתי כל מיני פאזות בחיים, ושינויים, ומשבר גיל ה-40 לא פסח גם עליי - המקום הזה של הצ'ק ליסט. הבנתי שהרבה שנים, יותר מדי, הייתי במסלול מאוד מרצה, של לעשות את הדברים כמו שמצופה - להתחתן, ולקנות את הבית, ולגדל את הכלב, ולעבוד. התעייפתי מהמקום הזה, מהנוסחה הזאת, ובגיל 40 התעוררתי וגיליתי שלא דאגתי לעצמי המון שנים.

"אז עשיתי קריירה, והייתי הבת של ואמא של ואשתו של. ועד גיל 40, למשל, לא פתחתי יומן וסגרתי אימון אישי. היומן שלי תמיד היה של מישהו אחר. גם הטיפול הפסיכולוגי הגיע בשלב יותר מאוחר. ניסיתי לעשות דברים בשביל עצמי, וגיליתי, להפתעתי, שאני יכולה להכניס את עצמי לשם גם, לפעמים על חשבון הקריירה והילדות או החברה, והכול בסדר. היום אני יותר שמחה. אולי יותר עייפה, אבל יותר שמחה".

הבנת משהו על משמעות החיים עבורך?

"יש בי משהו קצת שונה מאנשים שאני מכירה, והוא כל הזמן הולך איתי: אני לא מפחדת למות. זה מגדיר אותי, כי אנשים סביבי נורא מתעסקים בזה. אני חושבת שבגלל זה יש לי את היכולת לדבר עם אנשים ולראות אותם - זה מתקיים כשלא מפחדים.

"אני לא הולכת לרופאים, לא לוקחת תרופות. אני אוכלת בריא ועושה ספורט, ואני אוהבת את החיים, אבל לא מפחדת למות. יש בי משהו מגיל צעיר שמפויס עם המקום הזה, וזה נותן לי את האפשרות פשוט להיות. מה שהיה או מה שיהיה לא מנהל אותי ולא מפחיד אותי. אני נורא רגשנית, כל דבר נורא מרגש אותי ואני מאוד סוערת מבפנים, אבל בדבר הזה אני נורא קולית. הרבה אנשים חיים באופן טבעי ב'מה יהיה', ואני באופן הקטן המשפחתי שלי, נורא עובדת על מה שקורה עכשיו. ה'מה יהיה' לא מנהל אותי.

"הבנתי גם שאני רוצה להיות שמחה, וזה אומר לנצח את הפחדים שלי. כי גם אם אני נורא מפחדת ממשהו, הוא נשאר אצלי, אני מדברת עליו רק עם עצמי, לא חולקת אותו. ואז, כשהוא יוצא, כולם מופתעים. הוא יוצא ברגע שאני מחליטה להתעמת עם הפחד, ואומרת 'בוא ננסה משהו אחר'. עכשיו המשהו האחר זה להרשות לעצמי לשמוח. זה משהו שנורא פחדתי להגיד, כי 'מה יגידו', זה החינוך הפולני מהבית והקיבוץ. הייתי צריכה לפרוץ את המחסומים של עצמי כדי להגיד 'הכול בסדר ואני מאושרת'. היום אני לא מתביישת להגיד את זה. זה לא על חשבון מישהו אחר. זה אני מול עצמי".

 גלית גוטמן (צילום: אביב חופי)

טוקבקים לא, ביקורות כן

היא גדלה ברעננה, באבן יהודה ובקיבוץ בית אורן, בת אמצעית בין שני בנים. הוריה גרושים, אביה נהג אוטובוס ואמה זמרת. "תמיד הערצתי נשים, מגיל מאוד צעיר הייתי מוקסמת מנשים. הן מרתקות וחזקות ומעניינות. אמא שלי עשתה קריירה, היא הייתה זמרת בשנים שזה לא היה כל כך מקובל. באותה תקופה נשים היו בבית, ובטח לא עצמאיות כמו היום. אבל לאמא שלי היו השמלות הכי יפות ונעלי עקב מיוחדות, וכל מה שהיא עשתה נראה לי קסום. היא עשתה כסף בעצמה והייתה עצמאית, ולמעשה, היא המודל לחיקוי שלי. גם אני שרתי כשהייתי ילדה, הייתי ילדת פלא. אני עושה גיחות לשירה מדי פעם".

מהם אבות המזון הרוחניים שלך?

"בעיקר ספרים. צריך להכריח אותי ללכת לקולנוע. אין לי זמן לזה. עכשיו ליד המיטה שלי יש הרבה ספרי היסטוריה. גם בשביל השכלה כללית, וגם כי זה מרתק אותי. כרגע אני בעיצומה של המהפכה התעשייתית. אני נורא אוהבת את אליס מונרו ופיליפ רות, למרות שהוא קצת מדכא, מדבר עלינו, בני האדם".

למה אין לך פייסבוק?

"כבר כשזה הגיע והתחיל להיות פופולרי, זה נראה לי מוזר. זה בעיקר מיועד לאנשים שרוצים למצוא חברים מהעבר או שדמויות שאבדו בדרך ימצאו אותם, ולי אין צורך כזה. אני בקשר עם כל מי שאני רוצה להיות בקשר, וגם עם חברי ילדות. אני לא זקוקה לפייסבוק כדי לחדש קשרים.

"אנשים גם התלהבו מזה שהם יכולים להציג את עצמם, ושיראו אותם ואת מה שעשו עם החיים שלהם עד היום, ואצלי זה די חשוף. אני גם טכנופובית, אינסטגרם פתחתי באיחור. זה דווקא כלי נורא נחמד ומשעשע, והאמת שפתחתי כדי לעקוב אחרי אנשים שמעניינים אותי.

"היום אני מבינה את הכלי הזה, אבל אני לא עובדת בזה. מעלה פעם בשבועיים משהו, וזהו. אני לא במירוץ להשגת לייקים. בהתחלה זה היה מפחיד, כמה לייקים אני אקבל, אבל למזלי יש לי כל הזמן את המקום הזה שרוצה להשאיר משהו פרטי. היתרון הוא שאני שולטת במה שיוצא, זה לא התקופה של צלמי הפפראצי שרדפו סלבס".

חשוב לך להשאיר חותם?

"זה אף פעם לא משהו שהוביל אותי. חשוב לי לעשות דברים שאני שלמה איתם, למשל דוקו. אנשים רואים משהו בטלוויזיה, וזה יכול לשנות דפוס מחשבה. בסוף אני בורג קטן במערכת, ואני מתייחסת ברצינות למבקרי טלוויזיה. קוראת, מקשיבה, מסתכלת בין השורות. טוקבקים אני לא קוראת, אבל ביקורות כן".

יש ביקורת שגרמה לך לשנות משהו?

"בגדול, די בורכתי מהבחינה הזאת. יכולתי להיות מטרה נעה, ודווקא עברתי אותם יפה. אני מקבלת כבוד. אם כבר כותבים משהו, אז זה בדרך כלל דבר ספציפי על הפורמט עצמו, ואני לא נעלבת. הייתה ביקורת על דוקו הירקות שעשיתי, וכתבו בה 'למה גלית מנחה ירקות? מה הקשר שלה?', וקיבלתי את זה. אני לא גורו של תזונה. המקום האנושי יותר, המשפחתי, הרגיש - זה שלי, ולשם אני הולכת".

 גלית גוטמן (צילום: יוסי כהן)

למצוא משמעות

"אף פעם לא חיפשתי משמעות בהודו או בקבלה. אני עוסקת במשמעות ביני לבין עצמי, ושואלת את עצמי איזה בן אדם אני היום, איך התנהגתי לעצמי ואיך התנהגתי לאנשים סביבי, האם הייתי מספיק טובה ורחומה, האם ראיתי את מי שסביבי. זו המשמעות בעיניי, לראות אותי ואת האנשים שמסביבי.

"פעם הייתה לי רק הקריירה שלי. ברגע שהגיעו הבנות, הכול השתנה. היום מה שנותן לי משמעות לחיים אלה הבנות שלי. זה נותן לי שקט במקום שאני יכולה להתייחס יותר בסלחנות לפחדים שלי, לרצון שלי להתקדם, לרצון שיראו אותי ושישמעו את מה שיש לי להגיד. כשאת הופכת להיות אמא את מתחילה לראות אנשים אחרת. אפילו על ההורים שלי אני מסתכלת היום אחרת. האחים שלי, החברים שלי, אנשים בכלל, ובעיקר נשים".