לעצור הידרדרות בתי החולים

במידה מסוימת, הרפואה הטובה יותר מכבידה על בתי החולים בישראל. שכן עם תוחלת חיים גבוהה יותר (ובין הגבוהות במדינות ה-OECD), ועם יותר ויותר טיפולים מאריכי חיים, בתי החולים נתקלים בתופעה שאינם ערוכים לה: מספר הולך וגדל מדי שנה של אנשים הנזקקים לשירותיהם, וזאת עוד לפני שמדברים על הגידול הטבעי של האוכלוסייה.

לפי דוח של משרד הבריאות מחודש ינואר, יש בישראל פחות מ-15,500 מיטות אשפוז כלליות, כלומר 1.87 מיטות אשפוז לאלף נפש - השיעור הנמוך ביותר במדינות ה-OECD, שהממוצע בהן הוא 3.3, ושנמצא בירידה מתמדת כבר 20 שנה. גם התפוסה בבתי החולים בישראל היא מהגבוהות במדינות ה-OECD (95% לעומת ממוצע של 75%). לעומת זאת, האשפוז הממוצע בישראל הוא מהקצרים בעולם.

התוספת השנתית של מיטות לוקחת בחשבון את קצב גידול האוכלוסייה, אך לא את שיעור האוכלוסייה המזדקנת ואת האוכלוסייה של החולים הכרוניים. , אף כי ישראל בעלת אוכלוסייה צעירה למדי, עדיין שיעור הקשישים בה עולה, כאמור, ומצריך יותר תשתית פיזית בבתי החולים.

תוכנית אשפוז מיטות כלליות 2020-2035, שהוביל ב-2014 פרופ' טוביה חורב (אז סמנכ"ל בכיר לתכנון אסטרטגי וכלכלי במשרד הבריאות), מצביעה על כך שעל מנת לשמר את המצב הקיים היום (תפוסה של 95% והתייעלות של 3%), מספר המיטות שיידרש ב-2020 הוא 16,805 - משמעות ההערכה אז הייתה תוספת שנתית של 262 מיטות כלליות, והמשמעות שלה היום כבר קפצה לתוספת שנתית של 326 מיטות כלליות.

ואולם בהצעת חוק התקציב לשנות הכספים 2017 ו-2018, שהוגשה באוקטובר, דובר על תוספת מיטות בממוצע שנתי של 200, מספר הנמוך בהרבה מכפי שנדרש רק על מנת לשמור על המצב הקיים, לא כל שכן להשוואתו לסטנדרטים בינלאומיים.

אבל לא רק על תשתית פיזית אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על מיטות, כי אם גם על כוח-האדם המשרת את החולים המאושפזים בהן. שיעור כוח-האדם של רופאים נקבע ב-1977: לפני כ-40 שנה, במערכת בעלת טכנולוגיה אחרת לגמרי ותמהיל חולים אחר לגמרי - נקבע מספר הרופאים והאחיות למיטה (על בסיס הסכמים קיבוציים). השיעור הזה נמוך יותר מהמקובל במדינות מערביות - מצב הגורם לפגיעה ברמת השירות הרפואי והסיעודי שניתן לספק למאושפזים.

חשוב להבין שבעקבות שינוי תמהיל החולים והטכנולוגיה, השתנו גם הצרכים של המערכת מרופאיה ואחיותיה. לדוגמה, מפתח כוח-האדם של מערך דימות ושל חדרי ניתוח, שנקבעו על בסיס מספר מיטות, היה נמוך בהרבה מהצורך הרפואי: מאז כמובן הצרכים השתנו, ויש היום יותר צורך בניתוחים, בחדרי ניתוח ובמסגרות בהן מתבצעות בדיקות פולשניות.

המחסור הזה במיטות פיזיות ובכוח-אדם רפואי וסיעודי משפיע על הטיפול שמקבלים חולים ראשית, כמובן, באיכות הטיפול עצמו - פחות מדי זמן מוקדש לכל חולה; ושנית, מגדיל את שיעור הזיהומים בבתי חולים - בשל הצפיפות, היעדר אפשרות לתנאי בידוד כשזה נדרש והקפדת הצוות על היגיינה.

מערכת הבריאות נמצאת בנקודת מפנה בה עליה לבחור בין עמידה במקום והידרדרות לבין תכנון ושיפור. חשוב לדעת שמשך הזמן החולף בין היום שבכלל מעלים את הצורך במיטת אשפוז עד היום שהחולה נכנס אליה (כולל הכשרת כוח-אדם ובניית תשתיות) הוא בין 5 ל-10 שנים. כלומר, אף כי חייבים לתת פתרון לבעיות הקיימות היום - כמערכת אנחנו צריכים לתכנן בשביל העתיד. חייב לקום צוות רב-מקצועי שיוביל תוכנית לאומית שתשקול את הצרכים, את כמות החולים והמאושפזים, תתייחס לטכנולוגיות שעתידות להיות ולשינויים באוכלוסייה שעתידים להתרחש. ללא תוכנית כזו, כל ניסיון להתמודד עם מצוקת האשפוז ייכשל.

■ ד"ר ברלוביץ' הוא מנהל בית החולים וולפסון וחבר באגודה לזכויות החולה בישראל.