האנדרסטייטמנט מת

א. באחד הלילות האחרונים שוב נדדה שנתי, ברחה מי יודע אנה. אל תשאלוני איך, אבל הגעתי לקרוא על הבננה. כי לקרוא על הדברים המעניינים בחיים כל אחד יכול, זה מה שאני תמיד אומר, אבל למצוא עניין בדבר כמו בננה - בשביל זה צריך ממש לאהוב בננות, ואם לומר את האמת: אני לא מת על בננות. פה ושם אני בהחלט יכול להתפנן על איזו בננה, אבל זה רק אם אין בסביבה איזה אגס פנוי. אבל לנדודי השינה רצונות משלהם.

הידעתם שמבחינה בוטנית הבננה איננה עץ ואיננה שיח? היא מוגדרת בכלל כעשב, והגזע של עץ הבננה, או שיח הבננה, או מה שזה לא יהיה, נקרא בעברית "גזעול", הלחם של המילים גזע וגבעול - אחת המילים היפות שנתקלתי בהן לאחרונה ולדעתי יש להחילה באופן מיידי על אנשים שמשחקים אותה קשוחים כגזעים, אבל מבפנים הם רכים כגבעול. לא מעטים מאיתנו הם כאלה.

אני קורא שהאשלגן שבבננה פולט קרינה רדיואקטיבית. שבנאדם צריך לאכול שמונים מיליון בננות כדי למות מקרינה, ושמשלוחים גדולים של בננות עלולים לגרום לגלאי חומרים ליצור אזעקות שווא בנמלים. אני קורא שעוצמת הקרינה הרדיואקטיבית הולכת ונחלשת מאז יצירת כדור הארץ ומשום מה, המחשבה שבעוד משהו כמו 100 מיליון שנים בנאדם יוכל לאכול יותר ממאתיים מיליון בננות לפני שימות מקרינה, מעציבה אותי. לא יודע אם אני רוצה לחיות בעולם כזה.

אבל אולי לא נצטרך, כי הבננה נמצאת בסכנת הכחדה - כן, גם הבננה. פטרייה אכזרית בשם TR4, זן חדש של הפטרייה הקרויה בעברית "כימשון פוסריום", מאיימת עליה. השחר עולה ומוצא אותי שקוע עמוק באתר של "פורום הבננות העולמי" ונפשי יוצאת מרוב דאגה לבננה ולגזעוליה.

דברים שנכחדים מלחיצים אותי, כי היום זה בננה, מחר זה אגס ומחרתיים מי יודע. בחיי שלא ידעתי שפירות יכולים להיכחד, חשבתי שרק חיות - אבל מתברר שזו לא שואת הבננות הראשונה. בשנות ה-50 של המאה הקודמת הכחידה גרסה מוקדמת של אותה פטרייה (הידועה גם בשם "מחלת פנמה") זן שלם של בננות בשם גרוס מישל, והעלימה אותו מהעולם כאילו לא היה מעולם.

לא למדנו כלום.

ב. חיות נכחדות כל הזמן, כידוע. רק השבוע יצא דוח של הקרן לשימור חיות הבר ובו אזהרה חמורה כי אם לא נפעל עכשיו, עד שנת 2020 תיכחד 67% מאוכלוסיית חיות הבר. מצד שני, אולי לא צריך לדאוג יותר מדי: מדענים מתכוננים לשחזר חיות שנכחדו לפני אלפי שנים באמצעות פיסות דנ"א, כמו למשל הממותה הצמרית. ואם אפשר לשחזר ממותה, אז לשחזר בננה נראה לי משחק ילדים.

אבל אולי יש דברים שנכחדו ואי אפשר להחזירם? דברים שאין להם שיעור ואין להם דנ"א. כמי שקורא, רואה ושומע חדשות - כמוכם - אני מתרשם בצער שאיבדנו, ואולי לנצח, את לשון ההמעטה. האנדרסטייטמנט, שפרנס דורות שלמים של נואמים, כותבים, בדרנים ופוליטיקאים - נעלם מחיינו. מי יודע אם ישוב.

איש לא יודע מתי בדיוק התחילה לשון ההמעטה להיעלם. היסטוריונים עוד יתווכחו האם היה הזה הטוקבק שהרג את האנדרסטייטמנט או שאולי היו אלה האימוג'ים, ואולי דווקא הריאליטי הוא זה שדרס למוות את לשון ההמעטה ואפילו לא עצר כדי לבדוק את הנזק. אבל הנזק נעשה. למעשה, לא רק שבקושי משתמשים בלשון ההמעטה עצמה, אפילו בביטוי 'וזה בלשון המעטה' כבר בקושי משתמשים - מעט זה רע. גודש זה טוב.

הביטו סביבכם: השיח הפוליטי בישראל - הדוגמה האחרונה היא כמובן תגובת נתניהו השבוע בסוף "עובדה", והתגובות לתגובה שכולן היו מופת של מחסור חמור בלשון המעטה. ויש עוד מיליון דוגמאות; ממירי רגב (דמות היסטורית: הייתה פעם שרה, אבל נעלמה מחיינו לטובת דוד ביטן), עבור במירוץ המביך לנשיאות ארצות הברית שנראה כאילו קבר סופית את לשון ההמעטה, וגם בשלטון פוטין, ארדואן וקים ג'ונג און ועד לקים קרדשיאן, כולל הרוב המוחלט של הפוליטיקאים הישראלים. כולם מתחילים פול ווליום - ואז מגבירים.

לשון ההמעטה נעלמה, בלשון המעטה, ובהיכחדותה הותירה אותנו לחיות בעולם משעמם וחסר ניואנסים של צעקות וגסות רוח. עולם גדוש מדי, כולו שחור ולבן. הכול מתחיל ונגמר בהלנו אתה או לצרנו. שמאל או ימין, אשכנזי או מזרחי, דתי או חילוני, כן או לא. קצת משעמם, ואני אומר את זה בלשון המעטה.

ג. אם היה צריך לקבוע ללשון ההמעטה יום הולדת, או במקרה שלנו יום זיכרון - היה זה לבטח היום הזה בדיוק, יום חמישי. ב-10 בנובמבר 1871, לפני 145 שנים, אחרי כשנתיים של חיפוש מפרך וכ-11 אלף ק"מ פגש העיתונאי וההרפתקן הנרי מורטון סטנלי את המיסיונר ומגלה הארצות דיוויד ליווינגסטון, שרבים חשבו שהוא מת, ופנה אליו במשפט המפורסם: "ד"ר ליווינגסטון, אני משער?" (?Dr. Livingstone, I presume).

הו! איזה מופע מופתי ומזהיר של לשון המעטה - איזו קרירות, איזה הוד - כמותו כמעט ולא נראה עד אז ומאז. רק דמיינו מפגש כזה קורה היום. הוא היה קרוב לוודאי מתרחש מול מצלמות. בעולם שבו אנשים מבוגרים בוכים כמו תינוקות כשהם נזכרים בתבשיל כזה או אחר שהתקינה להם סבתם וממררים בבכי תמרורים כשהם מתקבלים, או זוכים, או מפסידים בתחרות כלשהי, בעולם כזה אין מקום לאיפוק.

הבמאי של הפגישה היה ודאי דורש מהשניים לעשות את הכול עוד פעם, רק עם יותר רגש. אני נעשה עצוב מלדמיין את זה: שני גברים רצים אחד לכיוון השני תוך כדי שהם מסמסים: 'אין, אין, זה מדהים!', 'אני מת!', אחר כך הם מתחבקים ובוכים ועושים סלפי.

לשון ההמעטה הפכה להיות אמנות אזוטרית השמורה למתי מעט, רובם בריטים. חבל שכך, אינכם חושבים? בלעדיה השיחות משעממות יותר ואין דבר בין השורות: המילים הן פטיש והשיחה היא מלחמה, אבל לשון ההמעטה משתמשת בשפה כבמכחול ובשיחה כמין ריקוד. היא מרחפת, קלה כנוצה. היא לא מבקשת להביס, אלא לשחק. הרי כולנו יודעים שוויכוחים עוד לא שכנעו אף אחד לשנות את דעתו. המקסימום שאפשר לצפות מוויכוח זה ליהנות ממנו - קצת כמו במשחק מטקות, הנאה היא ניצחון, ואני לא זוכר מתי נהניתי לאחרונה מוויכוח. הם כולם אותו דבר, מתחילים ומסתיימים באותו המקום, משעממים וצפויים. נמאס לי מזה; אני גם שונא שקוראים לי אתם. אני בקושי אני.

ד. אולי לשון המעטה היא נחלת העבר, ממש כמו העולם שבו חיו ליווינגסטון וסטנלי. שניהם היו מגלי ארצות (משלח יד שנעלם), שחיו בעולם שחלקים רבים ממנו כלל לא היו מוכרים. העיתונאי סטנלי (משלח יד בנסיגה) חקר גם את מקורות נהר קונגו ואילו ליווינגסטון היה האירופי הראשון שראה את מפלי ויקטוריה - ונתן להם את שמם. השם האפריקאי, האמיתי, של המפלים הרבה יותר יפה והוא מיתרגם למשהו כמו רעם בערפל, או הענן הרועם: "מוסי וואה טוניה". העיר הקרובה ביותר למפלים קרויה על שמו. אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את המפלים ואף שאני מבין את השאיפה לקרוא לדברים בשם חדש, הרי שהשם המקורי מתאים הרבה יותר. זה באמת מקום מפגש נהדר בין ערפל ורעם. לראות את נהר הזמבזי רב ההוד נשפך במפל שרוחבו 1.7 ק"מ וגובהו 108 מטרים זה חתיכת דבר מרגש, ולא משנה אם אתה האירופי הראשון או הישראלי המי יודע כמה.

אני חושב על עולם שבו אנשים משרטטים את המפות שלו בזמן אמת. מדהים, לא? אולי בעולם לא ידוע שכזה מתבקש מינון גדול יותר של לשון המעטה, ואילו בעולמנו המוכר, השקוף והשטוח שכולו פרוס לפנינו ב"גוגל ארץ" כבר אין לה מקום? כי בלי בננה אפשר להסתדר, בינינו, אבל בלי לשון המעטה?

יהיה די חבל אם אכן כך הם פני הדברים.