איך טעינו? איך הוטעינו?

הייתכן שבשדות הקרב האלקטורליים של אמריקה נפלה חלל יכולתנו להשתמש בדאטה, כדי להעריך את כיווני התקדמותנו?

לא, זו אינה השאלה החשובה ביותר שהניבו הבחירות לנשיאות בארה"ב, אפילו לא השנייה בחשיבותה. אבל לפני שנפנה אל העניינים החשובים באמת קצת קשה להיפטר מאבן הריחיים, שתהיה תלויה על צווארנו עוד שנים רבות. אנחנו - הכתבים, הפרשנים, הידעונים והמנתחים - הולכנו שולל את ציבור המשתמשים.

הולכנו שולל, מפני שהסתמכנו על מספר עצום של סקרי דעת קהל - כמעט 20 ביום ב' בלבד - ושל מודלים מתמטיים וסטטיסטיים. כמעט כולם הראו לנו סבירות גבוהה להפליא שהילארי קלינטון תנצח בבחירות. המודל של ה"ניו-יורק טיימס", למשל, העמיד על 85% את סיכויי ניצחונה.

בשעות האחרונות של יום ב', ד'ר סאם וואנג, העומד בראש "קונסורציום הבחירות של פרינסטון", אמר לרשת סי.אן.אן: 'אני אבלע חרק אם דונלד טראמפ יקבל יותר מ-240 צירים בחבר האלקטורים'.

החבר הזה, או "קולג'', הוא המנגנון הפדרלי שיצרה החוקה לבחירת הנשיא. הוא מתכנס בתחילת ינואר שלאחר הבחירות, ומעניק גושפנקה להכרעת הבוחר. 270 הוא המספר הנחוץ לבחירה (מתוך 538). הצירים נבחרים בנפרד בכל מדינה. מחוץ לשתי מדינות קטנות (נברסקה ומיין), המנצח גורף את כל הקופה.

העורכים הפוליטיים של ה"לוס אנג'לס טיימס" ציירו את מפת חבר האלקטורים שעות אחדות לפני שהתחילה ההצבעה. הם הסיקו שקלינטון תקבל 352 אלקטורים. היא קיבלה 218.

המרטיבים

פרץ אל הפוליטיקה האמריקאית שלא על מנת להשתלב בהדיוויד פלוף (Plouffe), שניהל את מטה הבחירות של ברק אובמה ב-2008 וב-2012, הטעים בביטחון כמעט מטאפיזי שהניצחון מונח בחיקה של קלינטון. הוא נזף ב'מרטיבים' של מפלגתו, אלה שנסיגת קלינטון בסקרים לפני עשרה ימים החרידה אותם. נסיגתה באה בעקבות הגילוי, שהבולשת הפדרלית מחדשת את חקירת הדוא"ל שלה מימי כהונתה כמזכירת המדינה. הנסיגה נמשכה שלושה או ארבעה ימים, והסקרים שכנעו את רובנו שהיא התאוששה.

דונלד טראמפ חזר וטען ש'הסקרים מזויפים' כל אימת שהם הראו יתרון לקלינטון. לכאורה, תוצאות הבחירות מאשרות את הטענה. אבל למעשה ברור למדי שהם טעו בתום לב, כשם שהם טעו ב-2000 (בוש נגד גור) וב-2012 (אובמה נגד רומני). הם טעו אז, וטעו הפעם, בהמעטת משקלם האלקטורלי של תומכי אחד המועמדים. הסוקרים נאלצים לנחש ניחוש מלומד כמה ממרואייניהם יטרחו להצביע.

הפעם, טעותם הגיעה אל ממדים היסטוריים. ראינו הנחות אלקטורליות חוזרות ומתבדות. ישראלים לא יתקשו להבין. זה 40 שנה שסקרי דעת קהל בארץ חוזרים וצופים ניצחונות ותבוסות שלא התממשו. ההיסטוריה האמריקאית שזורה בדוגמאות כאלה. אבל הטעות הפעם היא מונומנטלית, מפני שהשינוי הוא מונומנטלי.

הרס יצירתי

דונלד טראמפ אינו שייך לקטגוריה של מועמדי אופוזיציה קונבנציונליים, המגיעים לשלטון מכוח השינויים המחזוריים של השיטה הדמוקרטית. הוא שווה ערך פוליטי של 'הרס יצירתי'. הוא פרץ אל הפוליטיקה האמריקאית שלא על מנת להשתלב בה. הוא קרא תיגר על כל יסודותיה ועל רוב כלליה. הוא הרס 17 יריבים בתוך מפלגה, שמעולם לא הייתה שלו או לרוחו. הוא השתלט עליה כדרך שציידי תאגידים נהגו לפלוש אל חברות תעופה ותקשורת, ולכבוש אותן מבפנים.

סקרי דעת קהל ראויים לסליחה אם הם טועים בהבנת התהליך הפוליטי. אבל מי צריך אותם אם הם מחמיצים מעיקרו שינוי היסטורי. צירוף המלים הזה 'שינוי היסטורי' נמאס אל נכון על רוב שומעיו. אבל השינוי הפעם הוא באמת היסטורי. ניסיון להיזכר בבחירות קודמות, ולמיין את נשיאי ארה'ב על יסוד החשיבות ההיסטורית של ניצחונותיהם, יעמיד את טראמפ בחמישייה הפותחת.

לא על תוצאות נשיאותו אנחנו מדברים כאן, אלא על עצם עלייתו. במובן הזה הוא ראוי להשוואה עם לינקולן (1860), עם טדי רוזוולט (1904), עם פרנקלין רוזוולט (1932), ועם שמות ידועים פחות לקורא המתעניין, כמו אנדרו ג'קסון (1828).

טראמפ של 1896

למען האמת, ההשוואה המשכנעת ביותר היא עם מועמד שניסה את כוחו שלוש פעמים בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. שמו היה ויליאם ג'נינגז בריאן. הוא פלש אל המפלגה הדמוקרטית, כבש אותה במפתיע, וקיבל עליו את המשימה לדבר בשם ההמונים אשר שגשוגה של אמריקה השאיר מאחור. לא הייתה אז תקשורת אלקטרונית, בוודאי לא מדיה חברתית. בריאן היה צריך לנדוד מעיר לעיר וממחוז למחוז, ולשאת נאומים בלי מיקרופון ובלי רמקול. הוא הפסיד ב-1896, ב-1900 וב-1908. איש לא ניסה יותר ממנו. אילו הצליח, ההיסטוריה האמריקאית הייתה משתנה בתכלית.

אילו ג'נינגז בריאן היה נשיא ב-1917, ארה'ב לא הייתה מצטרפת אל מלחמת העולם הראשונה, ולא הייתה הופכת למעצמה גלובלית. אילו היה נשיא ב-1913, ארה'ב לא הייתה מקימה בנק מרכזי, משתלבת במערכת הכלכלית העולמית, ומפתחת סחר חופשי. היא הייתה נסוגה אל ההינטרלנד שלה, נשמרת מפני העולם החיצון, ומאיטה את צמיחתה התעשייתית.

זה היה יכול לקרות לפני מאה שנה. אלמנטים של החזון המדהים הזה עשויים להתממש בארבע השנים הבאות. כמובן, אמריקה אינה יכולה להתקפל, ולנוס אל חופיה. אבל היא יכולה להתכנס בעצמה במידה שלא עשתה זה 75 שנה. בחודש הבא ימלאו 75 שנה להתקפה היפאנית על פרל הרבור, ששכנעה את האמריקאים לצאת מבדלנותם בפעם השנייה מאז 1917; ובניגוד לפעם הראשונה - להוסיף ולמלא תפקיד מרכזי בענייני העולם.

בלי סנטימנטים

יועץ פוליטי רפובליקאי ידוע, סטיב שמידט, שהתנגד למועמדות טראמפ, ספד לפנות בוקר לעולם שנברא לאחר מלחמת העולם השנייה. הדור של המלחמה ההיא מגיע אל קצו הפיזי. הזיכרונות של החוויה המכוננת ההיא, 'על 85 מיליון מתיה', נמחקים והולכים.

האמריקאים שוב אינם יודעים מדוע עליהם להיות בנאט'ו, ולשאת את כתפיהם את ביטחונו הקיבוצי של המערב. הם אינם יודעים מדוע עליהם לעודד סחר חופשי עם שותפים, 'הגונבים את מקומות העבודה שלהם', בלשון טראמפ. והם אינם יודעים מדוע עליהם לפתוח את שעריהם בפני מיליוני מהגרים, שאינם נראים או נשמעים כמותם, והתנהגותם וכוונותיהם חשודות.

הנה כי כן, אמריקה בחרה נשיא, שאין לו כל עניין סנטימנטלי באחדות המערב או בשיתוף הגורל של הדמוקרטיות, והוא חסר כל הבנה היסטורית. תפיסת העולם שלו מיוסדת על פרגמטיות צרופה. זה כשלעצמו אולי לא כל כך רע, חוץ מזה שהפרגמטיות היא זו של "השורה התחתונה" במאזן של עסק מסחרי. ארצות, בייחוד כאשר מוטלת עליהן איצטלת מנהיגותו של העולם החופשי, אינן יכולות להתנהל 'כמו עסק'.

לישראלים יש סיבה לחשוש מפני נשיא כזה, גם אם הוא חוזר ומביע ידידות, וגם אם הוא מבטיח להעביר את שגרירות ארה'ב לירושלים. בהיעדר סנטימנטים במדיניות חוץ, היחסים עם ישראל יתבססו על אינטרסים משותפים, אולי יותר מאשר בכל נקודה אחרת בהיסטוריה שלהם.

כמובן, יש אינטרסים כאלה, רבים ורציניים. אבל דונלד טראמפ דיבר במערכת הבחירות שלו בהערכה על האינטרסים המשותפים שיש לארה'ב עם איראן ועם משטר אסד בהדברת דאעש. 'אינטרסים משותפים' ו'שורה תחתונה' הם חרב פיפיות, אם הם נובעים מן השכל בלבד, ולא ממעמקי החזה.

לראש ממשלת ישראל יש אפוא סיבות מוגבלות בלבד לשמוח לאדו של בן הפלוגתא הוותיק, ברק אובמה.

ברק ודונלד

אשר לברק אובמה, אסון גדול ממדים התרגש עליו. הוא יצא מגדרו במידה שלא יצא שום נשיא לפניו במאה השנה האחרונות להבטיח בחירת חבר בקבינט שלו ליורשו (האחרון שניסה היה טדי רוזוולט ב-1908 - ניסה וגם הצליח). הוא עשה כן בוודאי מסיבות של אידיאולוגיה ושל מדיניות, אבל גם מסיבות אישיות.

דונלד טראמפ היה האיש, שערער על הלגיטימיות של בחירתו לנשיא, כאשר עשה נפשות לתיאוריה הנפסדת שאובמה נולד בקניה, לא בבית חולים בהונולולו. טראמפ נאחז בתיאוריה הזו במשך חמש שנים, עד השלב הסופי של מערכת הבחירות. התיאוריה היא שהקפיצה אותו אל מרכז תשומת הלב של המפלגה הרפובליקאית בהיפתח מערכת הבחירות המקדימות של 2012. הנשיא שם לה קץ, כאשר פרסם את תעודת הלידה שלו, ומועמדות טראמפ לנשיאות באותה השנה התנדפה במהירות. אבל ברור למדי, שהעימות עם אובמה זרע את זרעי התמודדותו המוצלחת בבחירות האלה.

אובמה ורעייתו מישל הפשילו שרוולים, וניהלו תעמולת בחירות אגרסיבית ורחבת ממדים לטובת הילארי קלינטון. הנשיא קיווה לנצל את הפופולריות האישית הניכרת שלו, כדי לאזן את גירעונות הפופולריות הניכרים של קלינטון. בימים האחרונים של מערכת הבחירות, מאמציו קיבלו צביון של דאגה, כאשר התחוורה הירידה הצפויה בהצבעת שחורים במרכזים עירוניים קריטיים במדינות הדרום והמערב התיכון.

אובמה חזר והזהיר את שומעיו, כי כל מה שהוא השיג בשמונה שנות נשיאותו עומד ללכת לאיבוד 'אם את החודשיים הבאים יהיה עליי לבלות בהעברת השלטון לדונלד טראמפ'. הוא התכוון בעיקר לרפורמה של מערכת הבריאות, שנועדה להעניק ביטוח רפואי ל-50 מיליון אמריקאים שידם אינה משגת אותו. טראמפ הבטיח לבטל את הרפורמה הזו 'בתוך מאה יום' לאחר השבעתו.

אבל הנסיגה לא תסתיים שם. טראמפ הבטיח למנות שופטים שמרנים נוקשים לבית המשפט העליון. בארה'ב, מינוי שופטים הוא פררוגטיבה בלבדית של הנשיא, שהסנאט צריך לאשר. קשה להפריז בחשיבות העניין הזה, מפני ששופטים עליונים מתמנים לכל חייהם. אין זה מן הנמנע שלטראמפ תינתן ההזדמנות למנות שלושה שופטים חדשים, מתוך תשעה. מינוייו עשויים להשפיע על פני החוק האמריקאי ל-30 או 40 שנה. אלה טביעות אצבעות עמוקות מאוד.

אבל הסטירה המצלצלת ביותר על לחיו של אובמה היא ההתקוממות עצומת הממדים של הלבנים באמריקה נגד ממשלו ונגד מורשתו. בעגה העיתונאית כבר ניתן שם להתקוממות הזו, whitelash, על משקל backlash, זאת אומרת תגובת-נגד. בעברית אפשר אולי לקרוא לה 'גלבן', צירוף של גל ושל לבן.

היא משחימה והולכת

הגלבן האמריקאי מעורר אסוציאציה, שטראמפ ניסה לעורר עוד בתחילת הקיץ: "ברקזיט" (Brexit) הבריטית, זאת אומרת משאל העם על יציאה מן האיחוד האירופי. כמו ברקזיט, גם הגלבן בא בהפתעה גמורה, בניגוד כמעט לכל סקרי דעת הקהל. ברקזיט נישאה על כתפיהם של לבנים בערי השדה, בעיירות ובכפרים. הניצחון הזה לא היה מושג כנראה בעוד חמש שנים, בוודאי לא בעוד עשר, מפני שהדמוגרפיה בבריטניה משתנה. היא משחימה והולכת. מי שירצו יוכלו לתאר אותו כמהלך ההתגוננות האחרון של הלבנים לפני התכווצותם הדמוגרפית.

אף בארה'ב הדמוגרפיה עומדת בעיצומו של שינוי היסטורי. הלבנים כיום הם 63% של האוכלוסייה. ב-11% של מחוזות ארה'ב, הלבנים הם כבר מיעוט. על פי הלשכה של מניין האוכלוסין, הלבנים יהפכו למיעוט בכל ארה'ב בעוד 17 שנה. משקלם האלקטורלי עומד בסימן ירידה.

הדמוקרטים חשבו שהירידה הזו תספק להם 'חומת אש' בבחירות האלה, ואפילו תזכה אותם בפריצות דרך אל תחומים שהיו לפנים רפובליקאיים בלבדיים. הם התאכזבו.

המצביעים החבויים

אחת האמתות המהוללות של תחילת מערכת הבחירות הזו הייתה שאין עוד די לבנים באמריקה כדי לבחור איש כטראמפ. למען האמת, פרשן ימני ידוע, ג'ורג' וויל, מן האנשים המעמיקים ביותר של התקשורת האמריקאית, חזר וטען שהרפובליקאים לא יוכלו לבחור עוד נשיאים כל זמן שלא ימצאו נתיבים אל לבם של מיעוטים ושל מהגרים.

ובכן, כל זה הופרך. לבנים התקוממו בהמוניהם נגד הסדר הקיים בערי השדה של המערב התיכון. הדמוקרטים לא תפסו מה מתרחש עד שהתחילו להתבונן בתורים המתארכים של חובשי כובעי בייסבול אדומים בקלפיות של פנסילבניה. זו מדינה שהצביעה בעד מועמדיהם מאז 1992, אפילו כאשר הפסידו במקומות אחרים.

הרבה ידובר ב'מצביעים החבויים' של טראמפ, שנמנעו מלגלות את כוונותיהם לסוקרים, או שהסוקרים פשוט החמיצו את קיומם.

כמו בברקזיט, אמריקאים של הערים הגדולות ושל הפרוורים האמידים, בוגרי אוניברסיטאות ומכללות ובעלי מקצועות חופשיים, התעוררו הבוקר כדי לגלות 'ארץ אחרת'. הם לא ידעו שהיא קיימת, או לפחות דחקו אותה אל שולי תודעתם. מישהו אמר הבוקר שהם "נזק-הלוואי' (קולטראלי) של מלחמת הבחירות הזו. הם יוכלו להתנחם בחיקם של עמיתים בריטיים וישראליים, ואולי יוכלו לנחם בקרוב עמיתים צרפתיים וגרמניים.

העולם של מחר הגיע הבוקר אל קצו. עכשיו יחזור ויתחיל העולם של אתמול. או ההיפך.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny