הרשלנות של אגף התקציבים

1. בשבוע שעבר חשפה פה סטלה קורין ליבר, פרשנית בכירה ב"גלובס", את מעורבתו האגרסיבית מאוד של אמיר לוי, הממונה על התקציבים באוצר, בסוגיית התאגיד. כך היא כתבה: "אתמול בצהריים העברנו למשרד האוצר את השאלה הבאה: האם נכון שהממונה על אגף התקציבים פנה לשר הבריאות יעקב ליצמן ואמר לו: 'אני אתן לך מה שתרצה אם תצביע בעד התאגיד'. עברה יממה עד שהגיעה התגובה הבאה: 'ממשרד האוצר נמסר בתגובה כי הדברים אינם נכונים'. אלא שתוך כדי שעות המתנה הגיע מידע מגורמים אחרים, בכירים בסביבת כחלון, ליצמן ומשרד ראש הממשלה, שאמרו כי שמועה על שיחת הטלפון הזו הגיעה לאוזניהם, לצד שמועות אחרות דומות על שיחות שניהל לוי, בין היתר שיחה קולנית שנשמעה והדהדה במשרד ראש הממשלה, שבה לוי צעק על ראש לשכת ראש הממשלה, יואב הורביץ, שהוא פוגע בדמוקרטיה ואין לו ערכים. עוד אמרו בכירים בסביבת כחלון כי אם הדברים המיוחסים ללוי אכן נכונים, הרי הם חמורים והדבר ייבדק".

2. השבוע נאם לוי ביום העיון השנתי של אגף התקציבים וכך אמר: "העשייה היומיומית שלנו היא בראש ובראשונה באמצעות תקציב המדינה, שהוא כלי מדיניות עיקרי של הממשלה ובאמצעות שינויים מבניים שאנחנו יוזמים שתכליתם להצמיח את המשק, להגביר את התחרות ולהביא לשוויון הזדמנויות לכלל האזרחים. תפקידנו לשאת בנטל ולשמור על אחריות תקציבית. אני מאמין באמונה שלמה שבניהול כלכלי כזה אנחנו עושים גם תפקיד חברתי ביותר. אנחנו גם שומרים על כלכלה יציבה ולצד זאת מצליחים גם לאפשר קיומה של חברה הוגנת שמבוססת על שוויון ועל מתן אפשרויות לכולם".

3. אגף התקציבים הוא בין הגופים הדומיננטיים במשרד האוצר, למעשה הדומיננטי שבהם. הוא זה שעומד במרכז של תהליך גיבוש התקציב מדי שנה, או שנתיים, והוא לבטח אחד הגופים השלטוניים החשובים ביותר במדינה. הכוח האדיר שבידיו, כמו כל כוח, מבלבל לעתים את אנשיו, וגם במקרה של לוי והתאגיד, הוא בלבל אותו.

לפעמים האגף משתמש בעוצמתו וביכולת השליטה שלו על תקציב המדינה באופן מוגזם, ומנהל קמפיינים תקשורתיים שעיקרם הפחדה בנושאים שנויים במחלוקת. לעתים זה הופך להרצת אג'נדיות פרטיות של אנשי אגף התקציבים בשם "האחריות התקציבית", אף שהצדק והתוצאות לא ממש איתם.

גם העובדה שסגניו של הממונה הם בדרך כלל כלכלנים צעירים ומוכשרים, בשנות ה-30 המוקדמות לחייהם, ולרוב בלי ניסיון עשיר בהתמודדות עם סוגיות כלכליות, איננה בריאה. אותם כלכלנים צעירים, שזכו לתואר "נערי האוצר", מרכזים בידיהם עוצמה בלתי נתפסת ועוסקים בתחומים מורכבים - מתשתיות ועד ביטחון, חינוך, תחבורה תעשייה ועוד.

חלקם, כולל הממונה עליהם, מנהלים דיאלוג צפוף עם המדיה הכלכלית, ויודעים להפעיל אותה ביחסים של תן וקח, כדי להשיג את מטרותיהם. כשנפשו של אמיר לוי יצאה אל התאגיד ואל הדמוקרטיה הישראלית, היה ניתן לשער שנפשו יוצאת במקביל לכמה אנשי תקשורת מהעולם הכלכלי שעובדים בתאגיד וכנראה היו שופריו הנאמנים - שלו ושל אגף התקציבים - לאורך שנים.

הכוח האדיר שבידיו מוביל לאותם "דילים", כפי שהציע לכאורה לוי לשר ליצמן (והכחיש זאת מאוחר יותר): תן תאגיד, קח מה שאתה רוצה. אנשי אגף התקציבים אלופים בדילים כאלה עם פוליטיקאים: הם יכולים לעצום עין בוועדת הכספים כשמדובר בהעברות שונות ומשונות, מתקנה לתקנה, מסעיף לסעיף, רק כדי לקדם רפורמות שהם מאמינים בהן (וחלקן ראויות בהחלט). לא פעם הם עושים יד אחת עם הפוליטיקאים, אולי מכורח המציאות הפוליטית בישראל, ובפועל הופכים שותפים מלאים לעיוותים תקציביים שממש לא מתיישבים עם אותו פאתוס שבו לוי מדבר על "שוויון הזדמנויות", "חברה הוגנת" ו"אפשרויות לכולם".

4. הדבר שמעורר אי-נוחות כבדה עוד יותר מהדילים של אגף התקציבים עם פוליטיקאים הוא הדיבורים של לוי על "אחריות תקציבית". אנו מניחים שלוי קרא את דוח המבקר האחרון על הפנסיה התקציבית ועל ההסכם שחתם עם מערכת הביטחון על התקציב. לא זאת בלבד שהאגף שעליו הוא מופקד לא שמר על אחריות תקציבית, הוא התרשל וגרם נזק של מיליארדי שקלים.

העובדה שרמטכ"לים לדורותיהם אישרו תוספת פנסיה לפורשים מהצבא, בהיעדר שקיפות ובקרה, מאחורי גבו של האוצר ובלי בחינת ההשפעה המצטברת של הטבות אלה על תקציב המדינה ועל החבות האקטוארית שלה - היא לא רק בעיה של הרמטכ"לים אלא גם, ואפילו בעיקר, בעיה של מי שאחראי על תקציב הביטחון, מי שרואה בעצמו מופקד על האחריות התקציבית של מדינת ישראל - אגף התקציבים באוצר, בראשותו של לוי.

העובדה שההסכם הרב-שנתי האחרון בנוגע לתקציב הביטחון, משהו בסביבות 300 מיליארד שקל ויותר, נוהל באופן בלעדי על ידי סגן הממונה על התקציבים נוח הקר (בן 33 בלבד), בגיבוי הממונה אמיר לוי, בלי שיתוף האגפים האחרים ובלי להבין את כל המשמעויות התקציביות הכוללות - היא רשלנות מקצועית. העובדה שאגף התקציבים לא טרח מעולם לדרוש או לכמת את העלות התקציבית של פנסיית הגישור בצבא, או את תוספות הרמטכ"לים - היא רשלנות תקציבית. צריך להבין, לרשלנות הזאת יש משמעותיות אדירות: מיליארדי שקלים בשנה ועשרות מיליארדים בהתחייבויות ארוכות טווח. למישהו אכפת? אבל ללהג על התאגיד והדמוקרטיה וחופש הביטוי - זה אפשר לעשות מבוקר עד ערב, אולי כדי להסיט את האש מהסוגיות האחרות.

בתגובה לביקורת של המבקר על גיבוש הסכם תקציב הביטחון, כתב אגף התקציבים ש"הסיכום התקציבי הוא אחד הכלים המשמשים את אגף התקציבים לתכנון והתוויית מדיניות בהתאם למדיניות שנקבעת על ידי שר האוצר... כמו כן, בנושאים הקשורים ליתר האגפים, בנוסף למידע ולניתוחים הקיימים ברשותנו, נסמכנו על מידע וניתוחים שהתקבלו מיתר האגפים". הניסיון לחמוק מאחריות (פתאום הם בסך הכול מתווי מדיניות של שר האוצר) הוא מצער ולא מכובד. לוי ואנשיו חיפפו, פעלו כמו חובבנים בעניינים שאמורים להיות בליבת ההבנה שלהם (הם הרי אנשי כלכלה), ועכשיו הם מנסים לשחק אותה ראש קטן.

5. לוי לא לבד. כל ראשי אגף התקציבים נהגו כך, כי זו תרבות העבודה שם. אפשר לקרוא לזה "נפוטיזם תקציבי-ממסדי". חותמים הסכמים עם גופים ממשלתיים, ואנחנו מתייחסים בעיקר להסכמי הפנסיה התקציבית, ולא ממש בודקים לאורך עשרות השנים האחרונות את עלותם האמיתית ואת השלכותיהם התקציביות. ואז מגיעה שיטת הדלת המסתובבת, שבה אנשי האגף משובצים בתפקידים בכירים לא רק בסקטור הציבורי אלא גם בסקטור הממשלתי וצריכים להתמודד עם מחליפיהם על הסכמים שהם חתמו בעבר. זה קרה באוניברסיטה העברית, זה קרה וקורה באגד, זה קרה וקורה בעוד גופים ציבוריים וכל הנפוטיזם הממסדי-תקציבי הזה הוא בדיוק ההיפך מאחריות תקציבית ובדיוק ההיפך משוויון הזדמנויות ומתן אפשרויות לכולם, סיסמאות שלוי מקפיד לטפח.

6. נניח, רק לשם ההנחה, רק לשם השעשוע התיאורטי והמנותק לחלוטין מהמציאות, שאפשר היה לתבוע את אגף התקציבים על "רשלנות מקצועית", כפי שהתבטאה בחתימה על הסכמים שעלו מיליארדי שקלים שלא לצורך. איך תיראה ההגנה המשפטית של האגף על ידי הפרקליטות? ואיך ישולם הפיצוי, אם ייקבע, ע"י אגף התקציבים (כלומר, המדינה)? ולמי בדיוק ישולם? הכסף שהתאייד לשווא והלך לאן שהלך הרי כבר לא יוחזר, כי הוא מעוגן בהסכמים חתומים. או.קיי, אז העלינו רעיון אידיוטי ומטופש שרק ממחיש את האבסורד.

eli@globes.co.il