לנחש את דונלד טראמפ

במשך שנה וחצי הוא היה "צבא של איש אחד". הוא סמך על האינטואיציות של עצמו, הוא לא הקיף את עצמו בצוותי מומחים, הוא לא השתתף בסדרה אינסופית של תדרוכים על מה שקוראים באנגלית אמריקאית "מדיניות ציבורית"; הוא התקשה אפילו להמציא רשימה מתקבלת על הדעת של יועצים.

ממילא היה קשה לדבר על קבינט בהתהוותו, או על הסגל הצפוי של הבית הלבן. הוא אמנם העמיד את מושל ניו-ג'רזי, כריס כריסטי, בראש "צוות המעבר" שלו - אבל זה משהו שכל מועמד לנשיאות עושה. מעטים מאוד התייחסו אל צוות המעבר ברצינות. יתר על כן, שורה של מועמדים טבעיים לכהונות בכירות בממשל רפובליקאי הקדימו להוציא את עצמם מן המאגר הפוטנציאלי. "לעולם לא טראמפ", הם הכריזו. חלקם תמכו בגלוי בהילארי קלינטון.

הימים האחרונים עמדו בסימן ניסיון לנחש את הקבינט הבא של ארה"ב, את בכירי הסגל בבית הלבן, ובייחוד את כיווני המדיניות. בעוד שלהילארי קלינטון היו דעות מגובשות כמעט על כל נושא תחת השמש, טראמפ הסתפק בהערות כלליות, או באפיונים רטוריים של מספר מוגבל של נושאים.

אגב, בעניין הזה הוא אינו האיש הראשון המגיע אל הבית הלבן בלי מצע פעולה מורכב. רונלד רייגן הגיע לשם לפני 36 שנה רק עם שני רצונות מוגדרים: לקצץ מסים (העניין שהכניס אותו מלכתחילה אל הפוליטיקה), ולחזק את יכולת ההרתעה הצבאית של ארה"ב מול הסובייטים. כל השאר היה פנוי להובלה. במידה רבה, רייגן היה כלי ריק. הוא היה מוכן להניח למפלגתו למלא את הכלי בתכניה המסורתיים.

אכזבה לרדיקלים

הימים האחרונים היו מאלפים, מפני שאפשר לראות בהם סימן לבאות: הימין השמרני המסורתי מחלחל אל צוות המעבר של הנשיא המיועד, והוא עומד לתת את הטון בממשל טראמפ. תוצאה כזאת תאכזב את הרדיקלים, אבל תאפשר לטראמפ למשול באופן רציני. נשיאות ארה"ב אינה עניין להופעת סולו.

הסימן הברור ביותר היה החלפתו של המושל כריס כריסטי בראש צוות המעבר. לכריסטי היו בחודשים האחרונים בעיות פוליטיות ומשפטיות מפולפלות, והוא נעשה אבן ריחיים על צווארו של טראמפ. את מקומו בצוות המעבר תפס סגן הנשיא המיועד, מייק פנס (Pence), המושל היוצא של מדינת אינדיאנה. כריסטי יתנחם בתואר הסגן, ואולי יוזמן להיות חבר בקבינט.

פנס שייך לאגף השמרני הנוקשה של המפלגה, עם זיקה לימין הנוצרי. החלטתו של טראמפ להעניק לו את המועמדות לסגן הנשיא הייתה מלכתחילה ניסיון להראות צד פרגמטי. פנס הוא הגשר של טראמפ אל לבה של המפלגה, שהוא, טראמפ, אינו בשר מבשרה.

פנס מחזיק בהשקפות רפובליקאיות מסורתיות. הוא למשל מבקר בוטה של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. הוא הביע בעבר התנגדות לאיסור סיטוני על כניסת מוסלמים לארה"ב. כמושל אינדיאנה, מדינה של כמעט שבעה מיליון בני אדם במערב התיכון האמריקאי, הוא התנגד להרחבת זכויותיהם של הומוסקסואלים.

דיק צ'ייני של טראמפ?

מינוי פנס הוא יוצא דופן. רק נשיא מיועד אחד לפני טראמפ הפקיד את סגנו על צוות המעבר. זה היה ג'ורג' דאבליו בוש, לפני 16 שנה. סגנו היה דיק צ'ייני, שהפך אחר כך לסגן הנשיא רב הכוח ביותר בתולדות ארה"ב. הוא מילא תפקיד מרכזי בהחלטות החשובות ביותר על מדיניות חוץ, ובכללן ההחלטה לצאת למלחמה בעיראק, ב-2003.

היסטורית, כהונת סגן הנשיא הייתה ריקה מתוכן. הנשיא הראשון, ג'ורג' וושינגטון, אסר על סגנו להשתתף בישיבות הקבינט שלו. סגן הנשיא הראשון של פרנקלין רוזוולט אמר על הכהונה הזו שהיא "אינה שווה יריקה". עד לפני 40 שנה, לסגן הנשיא אפילו לא היה מעון רשמי, לא היה לו משרד בבית הלבן, והוא לא השתתף בקבלת החלטות.

האם פנס יהיה דיק צ'ייני של טראמפ? קשה לדעת. אבל את עצם מינויו לראש צוות המעבר אפשר לתאר כאיתות שטראמפ מתכוון להסתמך על מאגר הכישרונות של המפלגה הרפובליקאית. רשימות אפשריות של חברי קבינט כוללות סנאטורים וצירי קונגרס של המפלגה, כולל כאלה שהתנגדו למועמדות טראמפ.

המינוי החשוב ביותר יהיה זה של ראש סגל הבית הלבן. זו אמנם אינה כהונה המזכה את בעליה במושב בקבינט (בניגוד למינויים מיניסטריאליים, ראש הסגל אינו זקוק לאישור הסנאט). אבל מאז נוצרה, לפני 65 שנה, היא תוארה מפעם לפעם כשוות ערך לכהונת ראש הממשלה.

להוציא לשון ארוכה

אתמול אמרה יועצת קרובה של טראמפ, מי שהייתה מנהלת מסע הבחירות שלו, קליאן קונוויי, שההודעה על המינוי "ממשמשת ובאה". המועמד המוביל נחשב רייס פריבוס, יושב ראש הנהלת המפלגה הרפובליקאית. הוא היה קרוב מאוד לטראמפ במרוצת מסע הבחירות. מינויו, כי יבוא, יאשר את המגמה המתוארת למעלה, של שיתוף קרוב בין המפלגה לבין הממשל החדש.

אבל, למרבה חלחלתם של רפובליקאים מסורתיים, עוד שם אחד מוזכר עכשיו, זה של סטיב באנון, מי שהיה יושב ראש מטה הבחירות של טראמפ. באנון שימש מקודם מנכ"ל של אתר הרשת האולטרה-ימני breitbart.com. הוא בז לממסד הרפובליקאי, ומעדיף לחתור תחתיו מאשר לשתף אתו פעולה. מינויו יהיה שקול כנגד טריקת דלת, או לפחות הוצאת לשון.

בעניין הוצאות לשון, הפוליטיקאי הזר הראשון שזכה לראות את הנשיא המיועד, אתמול, במגדל טראמפ במנהטן, היה נייג'ל פאראג', המנהיג לשעבר של מפלגת העצמאות הבריטית (UKIP), מייסד התנועה להוצאת בריטניה מן האיחוד האירופי. פאראג' אינו מחזיק בשום כהונה רשמית. הוא אויב מוצהר של אחדות אירופה, ומעריץ גלוי של ולדימיר פוטין. הוא הופיע בעצרת בחירות לטובת טראמפ, ותקף את ברק אובמה בחריפות.

לפי קליאן קונוויי, השניים "נהנים זה מחברתו של זה, וניתנה להם ההזדמנות לשוחח על חירות ועל ניצחון, ומה המשמעות של כל זה לעולם". אם פאראג' יהיה איש סודו של הנשיא החדש, ומורה ההלכה שלו על אירופה ועל רוסיה, הוצאת הלשון תהיה ארוכה במיוחד, ותגדיל את החששות הכבדים ממילא באירופה מפני נשיאות טראמפ.

הוצאת לשון היא אימפולס טבעי בשביל דונלד טראמפ. היא שירתה אותו היטב בשנה וחצי הארוכות של מערכת הבחירות. הפיתוי להוסיף ולהוציא אותה אולי יהיה גדול מנשוא בשביל טראמפ. הוא אינו רגיל בריסון עצמי ובהנמכת טון. יועציו אומרים שהוא מתכוון לערוך מפעם לפעם עצרות בסגנון אלה שהנחילו לו את ניצחון הבחירות. הוא גם יוסיף לצייץ כל אימת שהתקשורת תפגע בו. זה מה שהוא עצמו אומר בראיון שישודר הערב בתוכנית הטלוויזיה "60 דקות".

את צוות המעבר של טראמפ ינהלו אחרים בשבילו, אגב בהשתתפות נמרצת וגלויה של ילדיו הבוגרים ושל חתנו. אבל את טראמפ עצמו לא ינהל איש.

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny