למה נתניהו מוריד את השאלטר

ה"ועדה" שהקימו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר משה כחלון לעניין השידור הציבורי היא מכורה וממילא מיותרת. זהו הסולם שהגיש ראש הממשלה לשר האוצר כדי שיירד במהירות מהצהרותיו והבטחותיו. לא על תקציב השידור הציבורי והעלויות הכרוכות בסגירה ובפתיחה וההפך מתנהל הדיון, אלא על השאלה הבסיסית למה בכלל צריך שידור ציבורי.

בתחילה היה נדמה כי רק שאלות כספיות, יעילות, חיסכון ושקיפות מעסיקות את הממשלה. בין היתר היה זה הצידוק לרעיון המוזר של סגירת רשות שידור אחת כדי לפתוח במקומה מיד גוף דומה. מלכתחילה עלויות ההרפתקה הזאת היו עצומות, אבל היה פיתוי מסוים; מכירת נכסי רשות השידור בשרונה בתל-אביב וברוממה בירושלים הייתה אמורה להזרים כ-2 מיליארד שקל לקופת האוצר. למי שרואה הכול דרך החור שבגרוש, זה הספיק.

והיה גם דוח, מרשים כשלעצמו, שהכין רם לנדס וחשף את הידוע: רשות השידור הסתאבה, עיקר תקציבה המנופח הופנה למשכורות עובדים, ההאזנה לרדיו נשמרה אמנם, אבל הצפייה בטלוויזיה צנחה, והשידור המסחרי שלט בזירה. הקרקע בשלה לשינוי.

ראש הממשלה זיהה הזדמנות, לכבוש סוף-סוף את רשות השידור. הדרך לשם חלפה בשני צמתים חיוניים, קביעת התקציב ובחירת העובדים, אך לפני כן מונו גופים ציבוריים שיפרצו את הדרך. הכישלון התחיל שם. כל השחקנים הציבוריים והמקצועיים התעקשו לקחת את העבודה ברצינות, רצינות רבה מדי.

הממשלה גילתה כי הדרך לתאגיד נחסמה בפניה, התקציב נשמר, והעובדים נבחרו בתהליך מוסדר וסביר. הפגמים שנפלו בתהליך, ובוודאי היו כאלה, שימשו רק אמתלה למהלך ההזוי ביותר שננקט אי-פעם בשירות הציבורי, עושים סיבוב פרסה, משליכים את תאגיד השידור וחוזרים לרשות השידור, "לשקם", מציע ראש הממשלה.

כל העיסוק הציבורי האינטנסיבי מסתיר את הסוגיה האמיתית - למה צריך שידור ציבורי. בעולם שדוגל בהפרטה זה נשמע אנכרוניסטי. ובכן, צריך גם צריך, גם כשהשידור המסחרי חזק, ואולי בעיקר אז, מפת שידורים ללא שידור ציבורי שמזהה את האינטרס הציבורי ומכוון אליו היא חסרה.

שידור מסחרי, אפילו טוב ומקצועי, הוא מוכוון רווח, בלעדיו לא ישרוד. כל מדינה דמוקרטית מתוקנת - אירופה היא המודל הקרוב - מגוונת בין שידורים מסחריים לבין שידורים ציבוריים. ישראל אינה - או לפחות לא הייתה עד כה - שונה.

התפיסה הדמוקרטית רואה בשידור ציבורי שירות לכל דבר, מאותה משפחה של חינוך ורווחה ותרבות ומדע וביטחון פנים. אלה אינם שירותים "כלכליים" - לא ניתן להפריטם. זאת היא אחריות ראשונה במעלה של המדינה.

אך השידור הוא עניין מסובך יותר. בעוד ששירותים אחרים מגישה הממשלה בעצמה, הרי השידור חייב להתכנס באכסניה משלו, מוגנת מפני הממשלה. הממשלה לא עושה טובה לציבור - היא מעניקה לו מכספו שלו את הכלי לדעת, להבין, להתמצא. "למה אנחנו משלמים?", תמהה מירי רגב. ובכן, זה בדיוק העניין, גם משלמים וגם לא מתערבים, ממנים הנהלה ציבורית ומתרחקים.

כל זה אינו מתאים לראש הממשלה ולשריה, שמחריבים בזה אחר זה את מוסדותיה הדמוקרטיים של המדינה ואת שומרי הסף שלה; בית המשפט העליון, עמותות המיגזר השלישי, התקשורת.

השידור הציבורי אינו עניין כלכלי ולא כספי. הוא לא היה כזה לרגע. הכול מתחיל ונגמר בשאלטר. מי שולט בשאלטר? מרגע שהתברר לראש הממשלה כי השאלטר לא בידיו, הוא החליט להוריד אותו. הסוף.

■ ח"כ נחמן שי (המחנה הציוני) היה מפקד גלי צה"ל, מנכ"ל הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו ויו"ר רשות השידור.