צוללים אל-על

דוד מימון

מנהלים שמספרים לעיתונים ולמהדורות החדשות בטלוויזיה על "התנהגות פרועה ולא מוסרית" של עובדיהם מסגירים בדרך-כלל את חוסר המוסריות שלהם עצמם. כך עשה השבוע מנכ"ל אל-על, דוד מימון, שקפץ מבמה לבמה כדי להשמיץ את טייסי החברה.

הראיונות שהעניק אופיינו לא רק ברטוריקה לוחמנית כאילו הוא נאבק בצוותי נ"מ של דאעש ולא במשאב הכי חשוב שלו, אלא גם בפיקנטריה שהפיץ על תנאי העסקתם: כמה הם מרוויחים, מתי הם יושבים בביזנס ועוד שלל תיאורים שנועדו ליצור לעצמו רוח גבית בדרך לתוכנית התייעלות, אבל בעיקר הדברים מהווים גול עצמי מול הלקוחות שמתלבטים אם לקנות עכשיו כרטיס.

גם אם מקבלים את ההנחה הסבירה שטייסי אל-על (או ליתר דיוק הקברניטים הוותיקים שלה) נהנים מתנאים מפנקים במיוחד, הרי שמדובר בתנאים שעוגנו בהסכמים קיבוציים שעליהם חתמה ההנהלה. אם מימון משוכנע שהטייסים שלו מפונקים מדי או "לא מוסריים" חלילה - שינהל מולם בנחישות את המערכה בכלים הארגוניים והמשפטיים שעומדים לרשותו, בלי להתבכיין למצלמות או לשאר העובדים.

נכון, לטייסים יש חתיכת שאלטר ביד, אבל כל מי שהחזיק פעם בנשק הזה יודע שהשאלטר יכול להיות גם חרב פיפיות. כוח ארגוני הוא משקל מאזן מול הנהלה ובעלי מניות שמעוניינים למקסם את הרווח, אבל שימוש מופרז ולא חכם בכוח יכול לפעול נגד החברה וכפועל יוצא מכך נגד האינטרס של העובדים.

שיטת הפירמידה

כשמישהו מספר לכם על שכר מנופח והטבות מופרזות לעובדים, חפשו קודם כול את התנאים של היושבים במרומים. מדובר בשיטת פירמידה עתיקת-יומין עם כללים מאוד פשוטים: בעל השליטה משלם ביד נדיבה למנכ"ל כדי למשוך בעצמו דמי ניהול יפים, וכדי שלא יבלוט מדי בצמרת הוא מרפד גם את הסמנכ"לים ואת אנשי שלומם.

דוד מימון שלנו מאל-על, למשל, מרוויח כ-100 אלף שקל ברוטו בחודש, וזה עוד כלום לעומת קודמו אליעזר שקדי, שגרף כ-16 מיליון שקל ב-3 שנים. כשמסתכלים עליהם, הנסיעה בביזנס של טייסי אל-על כבר לא נראית כל-כך מושחתת, לא?

כחלון יסדר

ההחלטה המגוחכת של שר האוצר משה כחלון לתמוך בחוק ההסדרה, בכפוף להודעת יו"ר הקואליציה כי "לא תהיה פגיעה בבית המשפט העליון", הוכיחה פעם נוספת שכחלון עשה את כל הדרך להקמת מפלגה משמעותית בראשותו רק בשביל לסיים כקבלן ביצוע של נתניהו. כך היה עם הגז, כך יהיה גם עם תאגיד השידור הציבורי.

"אני לא שר הדמוקרטיה", הוא הבהיר השבוע, רוצה לומר שיו"ר מפלגה ושר אוצר בממשלת ישראל הוא לא יותר מאשר גזבר, האיש שחותם על הצ'קים כמו הנודניק מקומה שלישית.

מעבירים חוק בלתי חוקתי בעליל, למרות כל האזהרות של היועץ המשפטי לממשלה, ורגע אחרי שבג"ץ החליט על פינוי המאחז, אבל כל זה לא חשוב כי דוד ביטן הבטיח לכחלון שבית המשפט העליון לא ייפגע. הגיוני בסך-הכול.

בג"ץ למהדרין

בג"ץ, בניגוד לספין הקבוע מהצד הימני של המפה, מעולם לא פגע במפעל ההתנחלות. למעשה, באופן עקבי ולמגינת לבם של אנשי השמאל, הוא העניק לו את חותמת הכשרות המחמירה ביותר שמדינה דמוקרטית יודעת לתת.

הפסיקות המעטות שהצליחו להסעיר את המערכת הפוליטית מעולם לא עסקו במהות הכיבוש, אלא בסוגיות מנהלתיות לחלוטין לאחר שהוכח מעל כל צל של ספק שהקרקע של גבעה א' שייכת למשפחה ד'. באופן אירוני, דווקא פסיקות בג"ץ סייעו לצרוב את התודעה הכוזבת כאילו מה שלא הוגדר בלתי חוקי כשר למהדרין.

מתנה מהשר

במשך שנים הבון-טון בחלקים מרכזיים בעיתונות הישראלית, לעתים גם בעיתון זה, הטיף נגד מה שמכונה "עודף משפטיזציה" או "חוסר משילות" שמאפיינים לכאורה את המבנה השלטוני בישראל.

מי שמסתכל היום על הרפיסות של שומרי הסף, על עסקת הצוללות או על הסיפור ההזוי של השר אורי אריאל ו"המתנה" שחילק לראש ממשלת רוסיה, מבין עד כמה ההטפה ההיא הייתה מופרכת. לא פחות חשוב: עד כמה התקשורת התקרנפה והתחנפה בתקופת אהוד אולמרט, ועד כמה היא נזעקת בתקופת נתניהו.

shai-n@globes.co.il