מהנדס שנפגע בתאונה ביתית הוביל פיתוח טלפון לנכים

פעמיים בעשור האחרון השתנו חייו של גיורא ליבנה. בפעם הראשונה, הטרגית, ב"יום שישי ארור אחד לפני עשר שנים", רגע של ביש מזל נוראי, הפך אותו מאדם פעיל ורגיל עם קריירה ניהולית, לנכה המשותק בארבע גפיים, נע באמצעות כיסא גלגלים, נעזר במטפלים ובעיקר מרגיש מבודד וסובל מחוסר עצמאות ומחוסר פרטיות.

בפעם השנייה, לפני כארבע שנים, הוא שינה שוב את חייו, אבל הפעם לטובה. זה קרה כאשר צפה בתוכנית "צינור לילה" בערוץ 10, ושם ראה "בחור צעיר, כמעט ילד", לדבריו, "משחק במשחק בסמרטפון רק באמצעות תנועות ראש". ליבנה נטל יוזמה, התקשר לערוץ 10, הציג את עצמו וביקש את הטלפון של הכמעט ילד, מפתח האפליקציות עודד בן דב, שאומר עכשיו: "כשגיורא ראה אותי משחק, הוא בעצם המציא את הטלפון שלנו".

זהו, על קצה המזלג, סיפור ההולדת של ססמי (Sesame), כשם הסיסמה הפותחת עבור עלי באבא העני את דלת המערה מלאת האוצרות שמאפשרת לו חיים אחרים. פיתוח טלפון חכם לאנשים מוגבלים, המופעל באמצעות תוכנה מיוחדת ומצלמה הקולטת את תנועות הראש בלבד. וכך, בתנועות קלות ביותר (טווח התנועה של הצוואר של ליבנה קטן למדי), ליבנה מקליד הודעות וואטסאפ במהירות שלא הייתה מביישת תיכוניסט בהפסקה, מתקשר למי שהוא רוצה, מפעיל וייז, מחפש מידע, שולט בבית באמצעות "הבית החכם", ואפילו מדליק לעצמו את הבוילר כשהוא בדרך הביתה. "זה פתח לי עולם ומלואו של עצמאות", אומר ליבנה, שחולם על התקדמויות טכנולוגיות שיאפשרו לטלפונים חכמים - ואיתם לו עצמו - להסיע לבד את כיסא הגלגלים ולהשתמש במכוניות אוטונומיות.

הפיתוח כבר זכה לפרס בן מיליון דולר מענקית התקשורת ורייזן, לתרומה בסדר גודל דומה מזרוע הפילנתרופיה של גוגל, ולכבוד ולהוקרה מהבית הלבן שאליו הוזמנו ממש עכשיו. אבל עוד קודם הפן העסקי, נחזור רגע לאותה תאונה ארורה. ליבנה, 66, בעבר סגן אלוף בחיל הים ומהנדס חשמל של בית החולים רמב"ם באותו זמן, הלך לעזור לחבר לסדר את החשמל על הגג. ליבנה עלה על סולם, "בגובה שני מטר, לא יותר מזה", הוא משחזר, "הסולם החליק תחתיי, ונפלתי". הנפילה יצרה לחץ בחוליות הצוואר והוא הפך משותק.

רק לאחר קרוב לשנתיים בתל השומר בשיקום - חזר הביתה, לחיים חדשים וקשים. "בתקופה הזאת לא יכולתי לעבוד. בעיקר העברתי את הזמן, והייתי תלוי בשני עובדים זרים ובאשתי, וכמעט לא הייתי עצמאי". בשוק אמנם היו זמינים כבר פתרונות להפעלת מחשב ביתי בעזרת תנועות ראש, אבל זה הצריך חומרה ותוכנה מיוחדות, עכבר מיוחד שכדי שיקלוט את תנועות הראש, ונדרש שימוש במדבקה על המצח.

"עם זה עבדתי, ועבדתי טוב", ליבנה מספר, "אבל הייתי תקוע בחדר העבודה שלי, וכשלא הייתי לידו, שוב הייתי מנותק מכל תקשורת. ישבתי בבית והייתי מבודד. הרגשתי כלוא למרות שהיה לי מחשב. כל החברה שהייתה לי הם העובדים שבקושי מדברים עברית או אנגלית, וכל היום הייתי ממתין לאשתי בקוצר רוח, כדי שיהיה לי עם מי לדבר". כאשר רצה לשוחח עם אשתו כשהיא בעבודה, או עם כל אדם אחר, אחד העובדים הזרים היה צריך לחייג עבורו ולנתק את השיחה בסופה, וכך נמנעה מליבנה כל אפשרות לפרטיות.

ליבנה, אדם מעורר השראה עם קסם אישי, הומור עצמי ובעיקר נחישות, לא ויתר בקלות על אף טיפת עצמאות שיכול היה להשיג. כמהנדס, תכנן לעצמו אביזרי עזר, כגון מתקן שיקרב לו את הכוס או את מכשיר ההאכלה שלו, ומאוחר יותר את המעמד הראשון שיחזיק את הטלפון החכם עם הססמי. מתנדבים מרפא"ל, שבזמנם הפנוי מרכיבים מתקנים לנכים, בנו את מה שתכנן, "והכול מחומרים תעופתיים ומשאריות של טילים", צוחק ליבנה, "כך שזה עמיד להרבה זמן".

"ישר נדלקתי על הרעיון"

עודד בן דב, 35, שלדבריו החל לתכנת בגיל 6, עבר מסלול די שגרתי של גאוני מחשב. אביו, מהנדס ברפא"ל, זיהה שלילד יש פוטנציאל וקנה לו מחשב קומודור, ומשם - הדרך לכיתת מחוננים ולשירות ב-8200 לא הייתה ארוכה. אחר כך עבד קצת בצ'ק פוינט, ואז הלך לטכניון להתמקד בעיבוד תמונה, והתמחה בעולם המחוות, כלומר הפעלה מרחוק של מחשבים, טלוויזיות וכדומה באמצעות תנועות גוף. כאשר יצא האייפון ו"לכל אחד היה רעיון מה מצלמה ומחשב בכיס יכולים לעשות ביחד", פתח את בית התוכנה שלו, "הצלחה פתרונות תוכנה", שפיתח אפליקציות ומשחקים, כולל המשחק שאותו הראה ב"צינור לילה" - משחק לאייפון שנשלט באמצעות תנועות ראש.

התוצאה הלא צפויה של ההופעה הלילית הייתה שיחת הטלפון שקיבל למחרת. "בהתחלה חשבתי שזו מתיחה", אומר בן דב, "כי הקול שלו היה קצת גבוה (התאונה של ליבנה גרמה גם לפגיעה במיתרי הקול הנמוכים). אבל אז הוא אמר משהו כמו, 'שלום, אני לא יכול להזיז ידיים ורגליים, האם תוכל לייצר לי טלפון שאוכל להפעיל?', והבנתי שמתיחה זה לא". הם קבעו להיפגש, ואז גם גילו שהם בכלל שכנים, כי הוריו של בן דב גרים ממש ליד ליבנה, בשכונת דניה שבחיפה ("עוד גרתי אז בבית", אומר בן דב, "איזה סטארט-אפ זה אם הוא לא מתחיל בגראז' של אימא?").

"מה שתפס אותי", משחזר בן דב, "הוא ההזדמנות להשמיש את היכולות ואת הידע שלי למטרה יותר נעלה מאשר משחקים, אבל היה שיקול נוסף: עולם המחוות קיים כבר עשר שנים, והטכנולוגיה קיימת הרבה קודם לכן, ועד עצם היום הזה לא רואים את הטכנולוגיה הזאת מקיפה אותנו בחיי היומיום. משהו שם עוד לא התחבר לאנושות".

למה לא בעצם?

"יש לי חבר שהיה בפריימסנס (סטארט-אפ ישראלי שעסק בטכנולוגיה לזיהוי תנועות גוף ונמכר לאפל בכ-345 מיליון דולר), והוא אמר לי שכל החברות הגדולות השקיעו עשרות ומאות מיליוני דולרים בתחום הזה, כי כולם חשבו שיהיה נורא מגניב לנופף לטלוויזיה והיא תידלק או לשלוח הודעות באוטו בלי לגעת בכלום, אבל משהו שם לא נדבק. זה כאילו להמציא בעיה, כי יש לך פתרון נהדר בשבילה".

והנה מצאת את הבעיה.

"כן, בא גיורא והציג צורך. בעיה אמיתית שזועקת לפתרון, ושיכולה לקבל אותו באמצעות הטכנולוגיה שלנו. ישר נדלקתי על הרעיון. סקר השוק הגיע רק מאוחר יותר. אמרתי, אנחנו רוצים את זה, וזה גם לא פרויקט רגיל עבור בית התוכנה אלא משהו שאני משקיע בו כסף, ומבחינתי במשך זמן רב המטרה הייתה קודם כול שלגיורא יהיה טלפון".

הנסיין הראשון היה כמובן ליבנה, ובמשך שנתיים מתסכלות לא הצליח להפעיל את הטלפון. אצל נסיין נוסף שהצטרף, גם הוא נפגע עמוד שדרה, אבל כזה שנשאר לו טווח תנועה רחב יותר של הראש - דווקא הכול עבד נהדר, ומיד הוא השתמש וחייג. לאט-לאט נוספו נסיינים נוספים, נפגעי תאונות, וגם חולי טרשת נפוצה, ALS, שיתוק מוחין ועוד. כל אחד וייחודו שלו. למשל, לחולי שיתוק מוחין יש רעד בתנועות, וצריך להתאים את התוכנה גם לכך.

בן דב הבין שצריך להוסיף כיול של רגישות, שמתאים את עצמו לאדם, וליבנה זוכר היטב את הרגע שזה הצליח: "פתאום, יום אחד, החבר'ה הגיעו אליי הביתה לנסות עוד גרסה, והצלחתי, עם התנועות הקטנות האלה, לשלוט בטלפון. כמעט קפצתי מהכיסא מרוב שמחה. זה פשוט שינה לי את החיים ואת איכות החיים לחלוטין, אני יכול להסתובב, לצאת, להיות הרבה יותר עצמאי, ואני אפילו יכול לקלל את אשתי בטלפון בפרטיות", הוא צוחק.

"הרגשנו כמו סנטה קלאוס"

את המימון הראשוני הביאו בן דב וליבנה מהבית. ליבנה השקיע חלק מכספי הפיצויים שקיבל מהביטוח, וביחד היו להם מאה אלף דולר שאיתם התחילו, ומהם גם שילמו את המשכורת הראשונה לעובד הראשון של ססמי (הם עצמם עבדו בלי למשוך משכורות). כשההון העצמי הראשוני עמד להסתיים, הם קיבלו תמיכה מהמדען הראשי של משרד הכלכלה, במסגרת תוכנית מיוחדת לחברות שבונות פתרונות לאנשים עם צרכים מיוחדים (תוכנית שמיטיבה יותר מהתמיכות הרגילות: 65% מההשקעה בחברה במקום ה-30% הרגילים), וכך נוספו לקופתם 600 אלף שקל.

בשלב הזה "קצת חיפשנו את עצמנו", אומר בן דב, "עם כל מיני אפליקציות שיובילו אותנו יותר מהר לשוק, ושמצד שני יוסיפו ערך למוצר העיקרי שלנו. למשל, אפליקציות של דפדוף בספרים על-ידי תנועות ראש". אבל זה לא כל-כך הצליח, והם הבינו שאין קיצורי דרך בדרך הזאת - הם צריכים להגיע לסמרטפון עצמו. ושוב הגיעו למצב שאו-טו-טו הכסף נגמר.

"ואז, היו לנו מה שאני קורא שלושה כרטיסי גירוד", אומר בן דב. "נרשמנו לתחרות של ענקית התקשורת האמריקאית ורייזון על פרויקטים שמשנים את העולם; השני היה מייקל בלומברג שבדיוק זכה בפרס בראשית (של ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וקרן ג'נסיס לדמויות מופת בעם היהודי) והחליט לחלק את הפרס בין חברות שמשנות את העולם לטובה, והכרטיס השלישי הוא שנרשמנו לגיוס המונים באינדיגוגו".

גיוס ההמונים הצליח, והזרים לחברה 32 אלף דולר, אבל אז בדיוק התקשרו מוורייזון והודיעו שססמי זכתה בפרס הראשון בסך מיליון דולר. "זה היה הרבה יותר כסף ממה שגייסנו בקהילה", אומרים השניים, "אבל אינדיגוגו הייתה דבר קסום בעינינו, שחברים בקהילה מרעיפים תמיכה בכסף מהכיס שלהם. לכן החלטנו לקחת את כל הכסף שהגיע מהקהילה ולחלק, במסגרת קמפיין, מכשירים בחינם. בדיוק היה אז חנוכה וכריסמס, וכשהגענו לבתים, בישראל ובארצות הברית, הרגשנו כמו סנטה קלאוס".

הראשון שקיבל טלפון מותאם היה ילד בן שבע בשם אורי, שנפגע בתאונה בהיותו בן שנה. "כשרק קיבל את הטלפון אמרנו לו", מספר בן דב, "תפתח אימייל, תעשה חיפוש באינטרנט, אבל הוא לא הקשיב לאף אחד, הוא רק רצה לשחק אנגרי בירדס. היה לי איתו רגע מכונן, שבו הבנתי מה זה אומר שילד אף פעם לא שיחק בכדור. צריך להעיף שם ציפורים כמו רוגטקה, והוא כל הזמן משך את הציפור למעלה והיא נפלה. הסברתי לו איך מכוונים משהו שעף מלמטה כדי שיגיע למעלה, ומאז הוא המשיך לעבור עשרות מסכים לבד".

מלבד השמחה הגדולה, שגם הוא כמו כל חבריו יכול לשחק באנגרי בירדס, המטפלת של אורי סיפרה כמה אפשרויות למידה נפתחו לו, ללמוד לספור ולקרוא באמצעות הסמרטפון, ולא פחות מכך להישאר במעגלים החברתיים של הכיתה לאחר הלימודים, באמצעות הוואטסאפ, ועל הדרך לזכות במעמד של הילד עם הסמרטפון הכי מגניב בכיתה.

ורייזון, מצדם, העבירו את ססמי לשלושה חודשים לעמק הסיליקון לפיתוח במסגרת של מאיץ סטארט-אפים, ובינתיים גם מטעמו של מייקל בלומברג הודיעו להם שזכו במאה אלף דולר. כך שבינתיים, קיבלו אוויר לנשימה, עד הגיוס הבא שהם עוסקים בו בימים אלה.

מחפשים את נקודת האיזון

בשנה האחרונה הגיעה ססמי להכנסות של קצת מעל 300 אלף דולר, מה שעדיין לא מביא אותה לנקודת האיזון שבה היא יכולה להתקיים על הכנסותיה. עד כה נמכרו כאלף מכשירים, בתחילה נמכר ב-700 דולר (לטלפון כולל התוכנה) ובהמשך המחיר עלה ל-1,200 דולר כיוון שיש שרשרת הפצה בתחום הטכנולוגיה המסייעת של מפיצים, בעלי חנויות ואנשי צוות שמגיעים לבתי הלקוחות להדריך, וכל אלה צריכים להיות כלולים בתחשיב המחיר.

ליבנה מציין כי בהשוואה, המוצרים למחשב המאפשרים הפעלה באמצעות תנועות ראש יקרים פי כמה, בין אלפי דולרים לעשרות אלפי דולרים. אבל גם אם המחיר סביר בהשוואה לפתרונות אחרים, הוא בוודאי לא קל עבור משתמשים המוגבלים ביכולת הפרנסה שלהם, או עבור הוריהם שממילא כבר נתונים בסד הוצאות קשה - והדרך הנכונה להפצה היא לעבור דרך ביטוחי הבריאות השונים. אנשי ססמי כבר ביקרו בביטוח הלאומי וזכו להרבה אהדה, אבל בשלב ההוא המוצר עוד לא היה מוכן.

הסכם שכן נחתם, וההודעה הרשמית עליו תצא בדצמבר הקרוב, הוא עם מדינת מרילנד שבארצות הברית - זו תעניק סבסוד מלא למוצרי ססמי, והדרך ללקוחות תעבור דרך בתי החולים הגדולים במדינה שיפנו אליהם. הסכם דומה קיים עם מדינת טקסס, ויש מגעים עם קליפורניה ועם פנסילבניה. תקוות מפנים בססמי גם לעבר אוסטרליה, כיוון ששם המדינה סיימה תוכנית פיילוט של ביטוח נכויות לאומי, שבו חלק מסוים ממס ההכנסה של כל אזרח מופנה לביטוח הזה. כתוצאה מהמהלך הזה נצברו מעל 20 מיליארד דולר אוסטרלי, שחלקו מיועד לטכנולוגיות חדשות של הנגשה, ולדברי השניים, ספקית הסלולר הגדולה ביותר באוסטרליה, Telstra, כבר הביעה רצון לשתף פעולה עם ססמי.

ובארץ, יש מי שמסבסד את המכשיר?

בן דב: "בארץ הסבסוד שלנו הגיע ממקור לא צפוי: שיתוף פעולה עם גוגל".

עם כל המחמאות והביקורים בבית הלבן והתרומות, הקרנות לא עטות עליכם להשקיע?

"לא ממש. אנחנו מגייסים יותר ממשקיעים, אנג'לים. עבור קרנות אנחנו דבר לא סטנדרטי והם לא יודעים איך לאכול את זה. בכל פגישה אמרו כל הכבוד ומחאו כפיים, אבל את הכף שמחאו לא שלחו לכיס. אנחנו צריכים לכתוב את הדרך של החברה תוך כדי תנועה, כי יש לנו מסלול לא סטנדרטי".

אבל קרנות כיום דווקא אוהבות את צירוף המילים "השפעה חברתית".

"שומעים את זה הרבה אצלן, אבל בראייה שלי הן עדיין יחפשו את הפייסבוק, את החד-קרן הבא, ואם הוא גם עושה טוב לאנושות, אז אחלה. אנחנו מביאים כל-כך הרבה ערך לשולחן, שבטוח יש שם משהו. אני מרגיש שאנחנו עשינו את זינוק האמונה, אבל הקרנות עוד לא הדביקו את הפער. נכון שהשוק לא גדול, אבל הוא גם לא כזה קטן". (ההערכה היא שמדובר על פוטנציאל שוק של חצי אחוז מהאוכלוסייה).

נכה, לא חצי בן אדם

רגע לפני שאני יוצאת, אני מזהה בתמונה על הקיר במשרדי ססמי בקיסריה, דמות מוכרת: אלכס פרידמן, תסריטאי צעיר, אחד מחברי הפייסבוק היותר שנונים שלי ויו"ר ארגון שייסד, "נכה, לא חצי בן אדם", שקורא להגדלת קצבת הנכות (העומדת כרגע על כמחצית משכר המינימום). הוא מופיע בתמונה בטקס עם ראש הממשלה לרגל הפרויקט, ומתברר לי שפרידמן הוא אחד מאלה שקיבלו את המכשיר במסגרת שיתוף הפעולה עם גוגל.

פרידמן כותב לי: "ססמי, כשמו, הוא פותח דלתות. בעבר ניהלתי הרבה פחות שיחות ואסמסים כי זה דרש ממני לבקש עזרה, דבר שאינו נעים ואף פוגע בפרטיות. כיום זה שונה, אני מחייג, עונה, ואף מתפקד כיו''ר ארגון 'נכה לא חצי בן אדם' בקלות שאיני מדמיין ללא ססמי". ונדמה כי כל מילה נוספת מיותרת.