האם מנדלבליט רק מנמיך להבות?

1. במערכת הפוליטית, בעיקר בחלק המרכזי והשמאלי של המפה, נעים מאז אתמול (ד') בערב באי-נוחות על הציר שבין ברכות לעקיצות. מחד, היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט הכניס לראשונה את המשטרה לפרשת הצוללות, אבל מנגד - שוב הורה על יציר הכלאיים: "בדיקה" ולא, חלילה, חקירה.

"רופא בודק, משטרה חוקרת", אמר על כך אמש ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, ב-4 מילים שתמצתו את כל הרמות ההגה שנרשמו מאז ההודעה של אתמול. אפשר לומר הרבה דברים על ברק ועל גוש החמאה שיושב לו על הראש, אבל יכולת אנליטית תמיד הייתה לו.

החשש העיקרי עליו מדברים במסדרונות הכנסת הוא שמנדלבליט לא באמת שינה את עמדתו, אלא הבין שעוצמת הביקורת הציבורית והתקשורתית מחייבת צעד שיאפשר את הנמכת הלהבות והוצאת הערמונים מהאש. אם ה"בדיקה" תעלה שאין לכאורה חשש ממשי לפלילים, הרי שהאחריות לסגירת הפרשה תהיה כבר בידי המשטרה ולא בידי מי שכבר הוגדר על-ידי כמה מהפוליטיקאים ובעלי הטורים כ"קונסיליירי" של ראש הממשלה בנימין נתניהו.

"אסור שהבדיקה תהפוך למתכון למריחת החקירה", אמר על כך ח"כ מיקי רוזנטל (המחנה הציוני). "על הבדיקה להיות הליך פרוצדורלי של ימים ספורים, ולאחר מכן יש לפתוח בחקירה משטרתית. אין דרך להגיע לאמת ללא חקירה וגביית גרסאות המעורבים. ראינו בעבר בפרשת 'ביביטורס' כיצד 'הבדיקה' הפכה כלי למסמוס החקירה", הוא הוסיף.

מנדלבליט השיב על כך היום (ה') בלי למצמץ: "עוצמת החשדות שנגלתה לעיניי עדיין לא חצתה את רף החשד הסביר לביצוע עבירה".

2. יומיים לאחר התפוצצות פרשת הצוללות, שנחשפה על-ידי העיתונאי רביב דרוקר, הטון בסביבתו של נתניהו השתנה. חייליו הנאמנים בליכוד, ובראשם יו"ר הקואליציה דוד ביטן, התחילו להסיט את האש לכיוונו של עו"ד דוד שמרון. לפחות לרגעים, נדמה היה שגם שמרון קיבל על עצמו את התפקיד של המקורב שנאלץ לשכב על הכביש.

אתמול משהו במנגינה החל להשתנות: בסביבתו של ביטן ובקרב גורמים נוספים בליכוד הבהירו כי שמרון פעל ללא דופי, גם בקשר למייל ששלח ליועץ המשפטי של משרד הביטחון. איך מסבירים את סיבוב הפרסה הזה? אולי מישהו בליכוד או בכוורת של ראש הממשלה נזכר באחת, שולה זקן שמה.

3. סביב עסקה לרכישת צוללות, שלפי פרסומים זרים מאפשרות נשיאה של ראשי נפץ גרעיניים לצורך מה שמכונה "מכה שנייה", יש הרבה מאוד גופי מודיעין בארץ ובעולם שמנטרים כל מידע אפשרי. הגופים האלה לא מצטיינים במיוחד בשיתופי-פעולה הדדיים, בטח לא מול גופי חקירה שעוסקים בפלילים ולא בביון.

ובכל זאת, כשבעסקה מעורבים תאגיד גרמני, ממשלה ישראלית, ראש ממשלה "אהוב" בזירה הבינלאומית כמו נתניהו וגורמים שלישיים שכנראה גזרו קופונים - גדלים הסיכויים שראש אגף החקירות שלנו כאן, מני יצחקי, יקבל כמה ממצאים מעניינים.

גם המידור של מערכת הביטחון מהעסקה, תוך מעורבות עמוקה יותר של המטה לביטחון לאומי שהפך לדעת רבים לעוד שלוחה של לשכת ראש הממשלה, מגביר את המוטיבציה של גופי המודיעין בארץ לפטפט קצת יותר מהרגיל.

4. דווקא בתרחיש הכי ורוד של האופוזיציה, במקרה שהבדיקה תהפוך לחקירה שתתגלגל לכתב אישום, השמאל הישראלי עשוי להיתפס פחות מוכן מתמיד. האובססיה רבת-השנים לנתניהו, העיסוק הבלתי פוסק בו ולא באלטרנטיבה שהם מציעים, צפויים להותיר את השמאל בלי הקלף הכי חזק (באופן אירוני) שהיה למחנה הזה ב-20 השנים האחרונות - ראש הממשלה בכבודו ובעצמו.

המחנה הציוני ימצא את עצמו עם יו"ר מפלגה חלש וחיוור, שעד לפני חודשיים ניסה לזחול לאותה ממשלה שהוא כל-כך תוקף עכשיו. בחודשים האחרונים עושה יו"ר הסיעה, מירב מיכאלי, מאמצים גדולים לאחות את הקרעים ולשנות את ה-DNA המפלגתי שנוטה לירות בתוך הנגמ"ש, אבל ספק אם המאמצים מלמטה יעזרו בלי לנער את הדרג למעלה.

מולם יעמדו נחושים ופופולריים מתמיד אנשי המרכז והימין שכבר חיכו מזמן לקפוץ על הסוס: יאיר לפיד, נפתלי בנט, ישראל כ"ץ וגדעון סער. הקואליציה תהיה אותה קואליציה, ואולי, מי יודע, יהיה מי שעוד יתגעגע.