התוכנית הכלכלית של טראמפ עלולה להוביל לכאוס בשווקים

עם נצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב מתרבות הספקולציות לגבי הכיוון העתידי של המדיניות הפיסקאלית והמוניטארית של הממשל החדש.

הספקולציה הפופולרית ביותר כרגע היא שטראמפ יפתח בתמריץ פיסקאלי דרך השקעה כבדה בתשתית, ובמקביל הפד יתחיל בצמצום מוניטארי. תמריץ פיסקאלי כזה יהיה  בבחינת צעד מוטעה, שייפגע בכלכלת ארה"ב. הרעיון שאפשר במקביל גם לנקוט בצמצום מוניטרי, הוא בגדר פנטזיה.

התמריץ הפיסקאלי צפוי להיות כרוך בהשקעה של מאות מיליארדי דולרים בתשתית - כבישים, גשרים, תחנות כוח לייצור חשמל, מפעלי טיהור מים וכדומה. התועלת בצעד כזה כפולה, טוענים המצדדים. ראשית, התמריץ הפיסקלי ישפוך דליים של כסף לתוך הכלכלה, ייצר מקומות עבודה, יעלה את הביקושים במשק ובכך יעורר את הכלכלה. שנית, ארה"ב זקוקה בדחיפות להשקעות בתשתית המתפוררת שלה, כי תשתית היא חיונית לצמיחה כלכלית.

טעות. התמריץ הפיסקלי לא יעורר את הכלכלה מעבר לתוספת החשבונאית לתל"ג באותה שנה. יש לזכור שטראמפ נבחר אחרי 8 שנות אובמה שאופיינו כולן בתמריצים פיסקאליים ברמה זו או אחרת. הרי הגרעון בתקציב ארה"ב נסק למעל טריליון דולר בשנים 2009-2012, הגיע למינימום שלו בגובה 440 מיליארד דולר ב-2015 וצפוי לקפוץ בחזרה לכ-600 מיליארד דולר בשנת 2016. ניצחון טראמפ בבחירות, ניצחון שכנראה נבע ממצבו המידרדר של המעמד הבינוני האמריקאי, מעיד שהגירעונות האלה לא עשו את מלאכתם.

מלבד זאת, תמריץ פיסקלי הוא כינוי מכובס לפרקטיקה מכוערת למדי. השלטון מגייס כספים בממדי ענק מהציבור, דרך מיסוי ישיר או דרך גיוס חוב ממשלתי, חוב שהציבור ייאלץ להחזיר בעתיד. בשלב הבא הפוליטיקאים בוחרים מיהם הקבלנים והחברות שיקבלו לידיהם את התקציבים החדשים. קל לדמיין את אוקיינוס השחיתות שנוצר בתהליך ואפשר גם לנחש שחלק נכבד מהכספים האלה פשוט הולך לאיבוד בשל חוסר יעילות, שמאפיין כמעט כל ממשלה בעולם.

לב העניין הוא שאי אפשר להגדיל את ההוצאות הממשלתיות שלא על חשבון המגזר הפרטי. עדיף תמיד להשאיר כמה שיותר משאבים בידי המגזר הפרטי, שישקיע אותם על פי הצרכים האמיתיים של השוק החופשי ולא על פי גחמות פוליטיקאים ומקורביהם.

תגידו שאין ברירה, שהממשל חייב להשקיע כדי להבריא את התשתית המתפוררת, שכן תשתית היא בסיס חיוני לצמיחה כלכלית. אבל, אפילו אם נתעלם מהעובדה שכ-98% מהתשתית בארה"ב כלל אינה באחריות הממשלה הפדרלית; אפילו אם נתעלם מהעובדה שאם התשתית הזו באמת הייתה מתפוררת היינו שומעים על הפסקות חשמל, ועל התמוטטות של גשרים חיוניים (ואנחנו לא שומעים); אפילו אם נתעלם מכל אלה - לארה"ב יש בעיות דחופות הרבה יותר.

למיטב ידיעתי, אין עסק שלא פתח קו ייצור בארה"ב בגלל שהכביש לא היה מצוחצח. חברות לא פותחות קווי ייצור בארה"ב בגלל שהמיסוי גבוה מדי. מס החברות בארה"ב בשיעור 35% הוא בין הגבוהים בעולם. גם נטל הרגולציה, שעלה בצורה דרמטית בשנות בוש ובשנות אובמה, פוגע בעסקים. אלה הבעיות האקוטיות שחותרות תחת הצמיחה הכלכלית בארה"ב - לא התשתית.

טראמפ באמת השכיל להבטיח להוריד את נטל הרגולציה ולהוריד את מס החברות בצורה דרמטית - משיעור של 35% ל-15% בלבד, בנוסף להבטחות לקיצוץ במס הכנסה. אלא שכאן אנחנו מגיעים לנקודה שבה המדיניות הפיסקאלית והמוניטרית של ממשל טראמפ מגיעות להתנגשות. אם טראמפ באמת מתכוון להשקיע בתשתית וגם להוריד את המיסוי בצורה דרמטית, הוא צריך להתכונן לגידול בגירעון.

כיצד טראמפ מתכוון לממן את הגידול בגירעון? תאורטית, הוא יכול לתת לפד להעלות את הריבית ובמקביל למכור לשוק הפרטי אג"ח למימון ההשקעות בתשתית. כנראה שאלה שמניחים תמריץ פיסקאלי במקביל לצמצום מוניטארי, חושבים שאמנם כך יקרה.

כאן מגיעה הפנטזיה לשיא הקומי שלה: אם טראמפ ינסה למכור אג"ח לשוק הפרטי בתנאים כאלה וכשהאינפלציה במגמת עלייה, התוצאה תהיה עלייה משמעותית בתשואות. כלומר, המשק האמריקאי שבמשך 8 שנים התמכר לכסף זול, ייאלץ להיכנס למכון גמילה.

וכך הולך להיראות מכון הגמילה המוניטארי: התפוצצות הבועה בשוק הנדל"ן, קריסת האשראי הצרכני, תשלומי הריבית של ממשל ארה"ב יזנקו והמניות יתמוטטו (בשל עלייה בעלות המימון, ההופעה המחודשת של אג"ח כאלטרנטיבה להשקעות ועלייה בשיעורי ההיוון). ההתאוששות הכלכלית, שהתמריץ הפיסקאלי היה אמור להביא, תיגמר בדמעות.

בפרפרזה על מה שאמר ראש הממשלה בנימין נתניהו בסיטואציה אחרת, אפשר לומר על התמריץ הפיסקאלי והצמצום המוניטארי: "הראשון לא נכון, והשני לא יהיה".

■ גלעד אלפר הוא אנליסט בכיר באקסלנס ברוקראז'