פידל על הג'יפ הדוהר

קל להבין את הערגה הרומנטית, שקיבלה את פני פידל קסטרו כמעט לפני 58 שנה, כאשר דהר באין מפריע בשיירת ג'יפים אל עיר הבירה הוואנה. הוא היה בסך הכול בן 32, מגודל זקן בימים שבהם זקנים יצאו זה כבר מן האופנה ועדיין לא חזרו. הוא נראה ונשמע ההיפך לא רק מן הבורגנים, אלא גם מן המהפכנים הסלוניים של המערב. הוא בוודאי היה ההיפך מן המהפכנים המאובנים של העולם הקומוניסטי בן זמנו.

אמריקה הלטינית התנסתה מפעם לפעם במהפכות עם תוכן חברתי. רק שש שנים קודם הייתה מהפכה כזאת בבוליביה. היא כללה הלאמה מסיבית. חוויה מהפכנית מיוחדת במינה פקדה שנים אחדות קודם את גוואטמלה, ועוד ידובר בה להלן.

מקסיקו הייתה תוצאה של מהפכה פוליטית גדולת ממדים בשליש הראשון של המאה ה-20. כיוצא בזה, אמריקה הלטינית הניבה גלים פופוליסטיים תקופתיים, עם תוכן לאומני, ועם נימות אנטי-צפון-אמריקאיות (או, כפי שאומרים שם, "אנטי-ארצות-הברית"). רק שלוש שנים קודם הסתיים גל כזה בארגנטינה, שהעניק את חואן דומינגו ואוויטה פרון להמונים "חסרי החולצות".

אבל בכל אחד מן הניסיונות ההם היו כרוכים ממסד וסטטוס-קוו. המהפכות נמנעו מלמתוח את החוט יותר מדי. הן התברגנו והתנוונו במהירות. הן נטו לעלות מקנה הרובה, או לפחות להשתמש בקנה כדי להתבסס, אבל אף אחת מהן לא התחילה באופן כה נועז ובצפצוף כה ארוך על הסדר הקיים. משב רוח של נעורים בקע מן המהפכה הזו, אשר נפטרה מאחד הרודנים המושחתים ביותר של זמנו.

יתר על כן, המהפכה הזו התרחשה מתחת לאפה של ארצות-הברית, במרחק נגיעה מפלורידה. קובה הייתה עד אז מדינה דה-פאקטו של ארצות-הברית. אינטרסים אמריקאים היו הבעלים של רוב פעילותה הכלכלית. כספי הפשע המאורגן האמריקאי הולבנו מעשה שגרה דרך בתי הקזינו והמועדונים של הוואנה.

מה היה קורה אילו

קובה מילאה תפקיד היסטורי. היא השער, שדרכה נכנסה ארצות-הברית אל העולם, והפכה למעצמת-על, בשנתיים האחרונות של המאה ה-19. בדיוק 60 שנה לפני קסטרו, ארצות-הברית יצאה למלחמה כדי לחלץ את קובה משלטון ספרד. המלחמה ההיא התפתחה למאבק גלובלי, שהקנה לארצות-הברית דריסת רגל במזרח אסיה (הפיליפינים), מרכז האוקיאנוס השקט (גואם) והים הקריבי (פוארטו ריקו). לא היה עניין טבעי יותר בשביל ארצות-הברית מלספח את קובה, רק 180 ק"מ מפלורידה. סוף-סוף, בדיוק באותו הזמן היא סיפחה את איי הוואי, 4,000 ק"מ מקליפורניה. 15 שנה קודם היא סיפחה פורמלית את אלסקה, שבינה ובין שאר ארצות-הברית מוסיפים להפריד 5,000 ק"מ ויותר של שטח קנדה.

אכן, מה שונה יכלה ההיסטוריה להיות אילו צורפה קובה לפדרציה האמריקאית. זה היה קורה כנראה אלמלא פרצה מלחמת האזרחים של ארצות-הברית, ב-1861. בהיסטוריה היפך-עובדתית, פידל קסטרו היה הופך למנהיג איכרים, או לחבר קונגרס, או אולי לנשיא ההיספאני הראשון של ארצות-הברית. סיפור מדע בדיוני אחד הפך אותו לכוכב-על בליגת הבייסבול האמריקאית. בארכיון הלאומי של ארצות-הברית התגלה מכתב שקסטרו כתב באנגלית משובשת בהיותו נער צעיר אל הנשיא פרנקלין רוזוולט. הוא ביקש מן הנשיא לשלוח אליו "שטר ירוק של עשרה דולר", וחתם עליו "ידידך פידל קסטרו".

ההיסטוריה היתלה, או סתם התעצלה, וקובה יצאה לחופשי, לפחות למראית עין. שם, כמו בכל ארץ לטינו-אמריקאית אחרת, חירות חייבה לפחות מידה של לאומנות, ולאומנות הצריכה לפחות קורטוב של איבה לארצות-הברית. צריך להודות, שארצות-הברית ליבתה את האיבה הזו במרוצת השנים. היא נהגה בחלק משכנותיה הדרומיות כדרך שבעל אחוזה נוהג בצמיתיו. היא העניקה לעצמה את הזכות הבלבדית להתערב בענייניהן ולהגביל את עצמאותן. היא העמידה את עוצמתה הפוליטית, הצבאית והכלכלית בשירותם של תאגידים רבי עוצמה.

באמריקה המרכזית, בין גוואטמלה לקוסטה ריקה, נולד המושג המביש "רפובליקת בננה", שהפך לימים למטאפורה, אבל במקור פשוטו היה כמשמעו: ארצות המיוסדות על גידול בננות. הבעלות על הבננות הייתה בידי צפון אמריקאים, בייחוד "חברת הפירות המאוחדת" של בוסטון. היא לא רק גידלה בננות, אלא ניהלה הלכה למעשה את ארצות הבננה. גוואטמלה, הגדולה במרכז אמריקה, הייתה הדוגמה המובהקת והמבישה.

"פירות מרים" (Bitter Fruit) הוא שמו של ספר מרתק (1982), המתאר את ניסיונה הכושל של ממשלה דמוקרטית נבחרת בגוואטמלה לתקן עוולות חברתיים וכלכליים בני מאות שנים. בניסיון הזה ניתן תפקיד בולט לשמאל ולקומוניסטים, מה שהפך את גוואטמלה לשדה קרב מוקדם של המלחמה הקרה. הנשיא אייזנהאור, שזה מקרוב נכנס לבית הלבן, נמנה וגמר להביס את הקומוניסטים באיזשהו מקום. ב-1954, עשר שנים לפני ההסתבכות בווייטנאם, ה-CIA יזם, מימן וצייד קשר צבאי נגד ממשלת גוואטמלה. זה היה פרק עגום ביחסי החוץ של ארצות-הברית.

שני אידיאליסטים לטינו-אמריקאיים צעירים התבוננו בגוואטמלה מקרוב. אחד היה פידל קסטרו, השני היה ארנסטו צ'ה גווארה. זה האחרון נכח בימיה האחרונים של הממשלה, לפני שהתמוטטה ופינתה מקום לרודן צבאי, בחיר לבה של ארצות-הברית. זמן קצר אחר כך, פידל וצ'ה נפגשו במקסיקו, והחליטו להעתיק את תשומת לבם לקובה. גוואטמלה לימדה אותם שורה של לקחים, כולל הצורך לחתור אל שינויים רדיקליים, במהירות מרבית; כולל הצורך לפזר לכל רוח את הצבא הקיים, ולהחליף אותו בצבא מהפכני; ובייחוד הצורך לפקוח עין חשדנית על מעשי ארצות-הברית.

סיגרים מורעלים

באיזו מידה פידל קסטרו היה מועד מלכתחילה להפוך לאויב של ארצות-הברית או אפילו לקומוניסט (הוא לא היה אויב או קומוניסט בימי המהפכה הראשונים), זה ויכוח שלא חדל להעסיק היסטוריונים. הדעה המקובלת היא שוושינגטון דחפה אותו לזרועות ברית-המועצות: קובה התפתחה לאובססיה אצל ארצות-הברית. שירותיה החשאיים עשו ניסיונות חוזרים לרצוח את קסטרו, בין השאר באמצעות סיגרים מורעלים. אפילו שירותיו של הפשע המאורגן נשכרו לתכלית הזו.

פרויקט קסטרו העסיק גם רפובליקאים וגם דמוקרטים. הנשיא ג'ון קנדי ירש מאייזנהאור תוכנית להנחית גולים בחופי קובה כדי שייפטרו מקסטרו. הפלישה ההיא, במקום שנקרא "מפרץ החזירים", הפכה שם נרדף לכישלון של דיפלומטיה חשאית. היא העניקה לאחים קסטרו את הרישיון לכונן מדינת קסרקטין, לחנוק את כל החרויות הפוליטיות, לטבוע חותם של בגידה על כל ביקורת ועל כל ניצן של מחשבה חופשית. מחלצי מפרץ החזירים בקע גם משבר הטילים של 1962, שבשיאו חישבה המלחמה הקרה להתלקח לעימות גרעיני. קסטרו הזמין את ברית-המועצות להציב טילים בליסטיים על אדמתה. ניקיטה חרושצ'וב במוסקבה, רק שנתיים לאחר שהבטיח לארצות-הברית "אנחנו נקבור אתכם", לא עמד בפיתוי. הנשיא קנדי הציג אולטימטום, המפציצים התחממו על מסלוליהם, וצילה של פטרייה גרעינית התחיל להתאבך בדמיון הקולקטיבי. לימים, למדנו שקסטרו דחק בסובייטים להוציא את טיליהם. למרבה המזל, חרושצ'וב לא שעה לו.

משבר הטילים ניתק את קסטרו סופית מן המציאות. בתודעתו, לנוכחותו עלי אדמות היה נופך משיחי. הוא נועד למלא תפקיד בהורדת ארצות-הברית מגדולתה, תחילה באמריקה הלטינית, ואחר כך בכל רחבי העולם שהתרגלנו לקרוא "השלישי". מהפכות קובאניות התבשלו על אש קטנה בניקרגואה, באל סלוואדור, בגוואטמלה, בבוליביה, בפרו ובקולומביה. צ'ה גווארה, שתחילה מונה לנגיד הבנק המרכזי של קובה, סירב להיות כינור שני לקסטרו. הוא יצא לבוליביה, לחולל שם "מהפכה אמיתית". מאמץ משותף של בוליביה ושל ארצות-הברית שם לו קץ. הוא חוסל ב-1967, הרבה לפני המזל"ט הראשון.

בעוד שמותו ההרואי של צ'ה הנחיל את המורד הארגנטיני הצעיר להיכל המיתוסים העולמי, האחים קסטרו הפכו לשליטים מקצועיים - ונצחיים. אף כי פידל נתן את הטון, ותווי פניו היו המוכרים ביותר, המשטר היה משפחתי בהחלט. ראול, הצעיר מפידל בארבע שנים, נעשה המוציא-לפועל של המהפכה, ראש המשטרה החשאית ואחר כך שר ההגנה. רק ששה חודשים לאחר שהנערים מגודלי הבלורית דהרו על ג'יפיהם אל הוואנה, הסובייטים התחילו להרביץ בהם את תורת המשטרה החשאית. כל המהפכות הרדיקליות היו זקוקות למנגנונים של דיכוי ושל רדיפה. קומוניסטים ופשיסטים דמו להפליא זה לזה.

האחים קסטרו כוננו מדינת משטרה, שהיקף חדירתה אל חיי הפרט לא היה מבייש את גרמניה הנאצית ואת רוסיה הסטליניסטית. הם ביערו כמעט כל אלמנט של כלכלה חופשית. הם סתמו את פיותיהם של דיסידנטים, אם כי מעולם לא הודו שיש להם אסירים פוליטיים. בשנים הראשונות של המהפכה הם הקימו מחנות ריכוז בשביל "פרזיטים ודגנרטים", זאת אומרת קבצנים, פרוצות והומוסקסואלים.

מדינת החלוצים

בעיני רוב האמריקאים, קובה הייתה סוכנת מסוכנת של הקומוניזם הבינלאומי בשערי פלורידה, ובתור שכזאת הייתה ראויה לבידוד בינלאומי ולעונשים כלכליים. המלחמה הקרה הצילה את קובה מהתמוטטות, מפני שהסובייטים חשבו אותה ראויה לסובסידיה ענקית. לימים, התמוטטות ברית-המועצות עוררה תקווה שקובה תשנה את דרכיה. אבל אז נמצאה לה מסבסדת אחרת, ונצואלה עתירת-הנפט והזיות המהפכה העולמית.

חלקים ניכרים של דעת הקהל המערבית הוסיפו לנטות חסד לקסטרו גם כאשר התברר אופי משטרו. את החסד היה אפשר למצוא בייחוד בשמאל, גם בשמאל הדמוקרטי למהדרין, אבל גם בחלקים של המרכז ושל הימין הדמוקרטי.

את הרומנטיזציה ארוכת התוחלת שלה, המהפכה הקובאנית הייתה חייבת לרושם הראשוני שהיא עוררה. מבלי להשוות יותר מדי, ישראל נהנתה במשך שנים מתוצאות של רומנטיזציה. פרנס אותה הרושם של מדינת חלוצים, המנסים לכונן חברה צודקת ושוויונית מחדרי האוכל הצנועים של קיבוציהם. הרושם ההוא העמיד קשת רחבה מאוד של משכילים לצד ישראל, עד הקצוות המרוחקים של השמאל. השינוי בתפיסת ישראל בחו"ל היה איטי בהרבה מן השינוי באופי ישראל מבית.

ההתעלמות מחטאי האחים קסטרו הייתה קשורה במיוחד ביחסיהם עם ארצות-הברית. בעיני אמריקה הלטינית, התנגדותה של ארצות-הברית לקסטרו נתפסה בהקשר הרחב של התערבות "צפון-אמריקאית" פולשנית. פטריוטיות מסורתית התמזגה בערגה לצדק חברתי, והניבה כמה משטרים שמאליים רדיקליים בדרום אמריקה, הרבה לאחר שקובה ויתרה על תפקידה הישיר ביצוא מהפכות.

בשנות ה-70 של המאה שעברה, כידוניהם של חילות משלוח קובאניים אוששו רודנים באפריקה, שלפחות אחד מהם, באתיופיה, חשוד ברצח עם. בשנים ההן, קובה נעשה סוכנת ושכירת חרב של ברית-המועצות. ריקה מכל תוכן הייתה התיימרותה למעמד של "בלתי מזדהה", כאשר התווית הזו נחשבה למתקדמת.

בספטמבר 1973, בניסיון לשפר את יחסי הציבור שלו בין הבלתי מזדהים, פידל קסטרו השתמש בבמת הנואמים בוועידתם באלג'יר, כדי להודיע על ניתוק היחסים עם ישראל. כמעט לפלא היא העובדה שהיחסים התארכו עד אז. מפעם לפעם, גם לאחר שניתק את היחסים, באו ממנו רמזים של ידידות ושל רצון טוב. בראיון עיתונאי לפני שש שנים הוא הביע הבנה לתודעת השואה של ישראל וגינה את הניסיונות להכחיש אותה.

הסובלנות כלפי חטאיו

הוא היה איש מורכב ואימפולסיבי. במרוצת השנים, התמעטה נכונותו לשקול את טעויותיו ולתקן מסלול. הוא שמר טינה, אפילו לאחר שהנשיא ברק אובמה חידש את היחסים עם קובה לפני שנתיים, וביקר בה לפני שנה. אובמה, אגב, נמנע מלהיפגש עם פידל. בן שיחו הטבעי היה האח הצעיר ראול, שנעשה נשיא לפני שמונה שנים.

מטרידה היא הסובלנות מצד הרבה דמוקרטים כלפי הברוטליות של משטרו, כלפי התארכותו וכלפי אופיו המשפחתי. רודנות בת 60 שנה הייתה מוקעת כמעט בכל מקום אחר. בנות דמותה הוקעו כאשר משטרים צבאיים ימניים ניהלו אותן.

נשיא ארצות-הברית ג'ימי קרטר ניסה לפני 40 שנה לנתק את הקשר האוטומטי בין התיימרות אנטי-קומוניסטית של רודן ובין נכונותה של ארצות-הברית לתמוך בו. הוא הצליח במידת מה, לפחות באמריקה הלטינית. בימיו, התחילה להתרופף אחיזתם של רודנים צבאיים. אבל בהרבה מאוד חוגים דמוקרטיים במערב לא נותק הקשר האוטומטי בין האנטי-אמריקאיות של רודן ובין נכונותם של דמוקרטים מסוימים לתמוך בו.

זה לקח הראוי להילמד. אבל זה לקח שאין לו כמעט מקום בעולם של דונלד טראמפ, של ולדימיר פוטין ושל שי ג'ינפינג. בעולם כזה, אינטרס עצמי ציני וחסר עכבות הוא המפתח היחיד להתקדמות, אבוי.