על החתום, רוח

א. שלום בני האדם, כאן הרוח. אני יודעת שאחותי אש ואני עשינו לכם קצת בלגן השבוע, אז חשבתי לנצל את זה שאש כבתה, לפנות אליכם באופן ישיר ולהבהיר: אף על פי שכולם האשימו את אש במה שקרה לכל העצים והבתים, הכול היה עבודה שלי. בלי לזלזל, בלעדיי אש לא הייתה יכולה לעשות הרבה. אני ייבשתי את האוויר כדי שיהיה לה נוח לתפוס, נשפתי עליה כדי שיהיה לה כוח לגדול ואפילו העברתי אותה ממקום למקום כדי שיהיה לה מה לכלות.

אין לכם מה לבוא אליה בטענות. מתוך ארבעתנו, היסודות הוותיקים, אש היא הכי פשוטה, בסיסית, טהורה; היא לא יודעת מי מצית אותה ולמה. או שהיא בוערת, או שהיא כבויה, וכל עוד היא יכולה לשרוף, שורפת. זו הסיבה שבאש למדתם להילחם ואף לשלוט, בעוד שאותנו - מים, אדמה ואני - המקסימום שאתם יכולים לעשות זה למדוד ולנסות לחזות.

הרבה נזק גרמתי השבוע, אבל הרוח לא מתנצלת. המעט שאני יכולה לעשות עבורכם זה להזכיר שבסך-הכול שפר עליכם גורלכם לקבל אותי. לא טורנדו ולא הוריקן, לא טייפון ולא ציקלון. אני הרוח המזרחית המפוארת ושמות רבים לי, שרקיה, שירוקו, חמסין ועוד. אני אוהבת במיוחד את שמי העברי, רוח קדים. מאז ומעולם פחות או יותר אני נושבת פה, יבשה ורצינית; אני נוצרת כשהשמש במדבריות ערב הסעודית מחממת את הקרקע. כשלחץ האוויר יורד, אני מתחילה לנוע מערבה, תופסת כוח בעמקים ובוואדיות הצרים שבמדבר, ים סוף הצר ומחופה ההרים גורם לי לפתח תאוצה רצינית. אני שוטפת אתכם ביובש, חול ואבק וממשיכה. אם יש כוח, אני חוצה את הים לכיוון מרוקו, מלטה ואיטליה. אם לא, אני נגמרת בים או נטמעת ברוח אחרת, כי כל רוח היא כל הרוחות כולן, ויוצאת לעוד מסע מסביב לעולם.

אתם והשריפה הקטנה שלכם לא הייתם עבורי אפילו תחנה בדרך, ולו בשל העובדה שלרוח אין תחנה - היא תמיד חולפת. זה לא שאני בתנועה - אני התנועה. מערכת מורכבת ואינסופית, חובקת כול, של שקעים ורמות ולחצים וחוקים ואפיקים וטופוגרפיה שנוצרת על-ידי ובתורה יוצרת אותי, התחממויות והתקררויות, עליות וירידות. מקצה העולם ועד קצהו: רוח. וחוץ מזה, אל תתלוננו כל הזמן. נכון שבשבוע שעבר הבאתי את האש, אבל אחר כך הבאתי לכם גם גשם.

אתם אוהבים לחשוב שכל העניין שלי זה להשוות לחצים, לנוע מהיש אל האין, מהגבוה לנמוך, לשאוף לאיזון. אבל זו השלכה אנושית, שלא לומר שאיפה שלעולם לא תתגשם. כי לכם, כמו לי, אין איזון. איזון הוא מוות. הלחצים אף פעם לא יושוו ליותר מהרף עין לפני שתתחדש התנועה שאין בלתה, לפעמים חלשה ולפעמים רבת עוצמה.

יכולה להיות רוח בלי עולם, אבל לא יכול להיות עולם בלי רוח. רק רציתי להזכיר לכם את זה.

ב. אני מופיעה בכל הדתות והמיתוסים שלכם, ואולי אפילו אחראית להם. פעם ממש חשבתם שאני אלוהים. אלה לא היו ימים רעים כל-כך, ובינינו - מכל הכוחות הראשוניים, אין ספק שאני המתאימה ביותר לשמש כאל. התיאור הראשון לאלוהים בתנ"ך שלכם הוא 'רוח אלוהים', אני טועה או לא? אחרי הכול, מי מפסל את ההרים? מי מרים את הגלים? איך דואות הציפורים? מי נושא את הקולות? מי משיט את העננים מפה לשם? את הזרעים של רוב הצמחים, מי מפזר? איך גיליתם את העולם, אם לא בזכות הרוח שלקחה את ספינות המפרשים הישנות שלכם אל העולם החדש? את גופכם, מי מקרר? זה הכול אני. הכול רוח. כשטוב לכם, זו הרוח. כשרע לכם, רוח. כל מה שאי אפשר להסביר, לראות אותו או לגעת בו - רוח. כולל החיים עצמם. טובי המשוררים והסופרים שלכם ניסו ללכוד אותי במילים, חלקם הצליחו יותר וחלקם פחות, אבל שלמה המלך הכי הצליח כשכתב "אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח".

מה שמביא אותנו אל השאלה המתבקשת: בינינו, הרי הייתי יכולה להיכנס, או לנוח או איך שלא תקראו לזה, על כותבים טובים בהרבה מהבחורצ'יק הזה דרור פויר. זה בטוח. ובכל זאת, השבוע כשהוא חלף על אופניו בדרך חזרה מרואה החשבון, התבדרתי לי במה שנותר משערות ראשו והקשבתי למחשבותיו. הוא בדיוק הגיש את הצהרת ההון שלו ונוכח שאין לו כמעט כלום. עשרות שנות עבודה אמנם הצטברו לנאנו-הון, אבל על שמו אין שום דבר בעל משקל. לא נדל"ן, לא רכוש, לא מכונית, לא תכשיטים. אפילו חובות הוא לא צבר. הוא בחן את מצבו ולא הצליח להגיע למסקנה חותכת.

היו אלה מחשבות נורא משעממות, אני מוכרחה להודות, כמו הרוב המוחלט של המחשבות האנושיות. כמעט ועמדתי לנשוב משם, אבל מחשבה אחת שעברה בראשו עצרה אותי: אני כמו שקית ניילון ברוח, חשב. זה הכריע את הכף. נשארתי איתו.

ג. תבינו, המין האנושי ואני אף פעם לא ממש הסתדרנו. כל מה שהוא עשה מאז עמד על דעתו זה לנסות לעצור אותי ולהתחבא ממני. בתחילה במערות, אחר כך באוהלים, בקתות, בתים, דירות, מכוניות, מרכזי קניות, חלונות כפולים. האדם תמיד מנסה לקבע את עצמו לאדמה, שלא יעוף. האדם תמיד מנסה לבנות לעצמו מרחבים נטולי רוח ובתוכם ליצור רוח מלאכותית. זה מעצבן. שתבינו, יש רק שני מקומות שרוח לא יכולה להתקיים בהם: מקומות סגורים והחלל. והאדם הזה, עם שתי הרגליים שלו, כל מה שהוא עושה זה רק לבנות בניינים ולנסות לעוף לחלל. מה הקטע? למה ככה? לא זו אף זו, האדם התחיל להתנהג כאילו הוא כבר בכלל לא צריך את הרוח ואת השירותים הנפלאים שאני מספקת. הוא בונה לו מטוסים, סירות מנוע, מערכות תקשורת, חקלאות מהונדסת, רחפנים, מה לא. הוא גם מפתח תרופות לכל המחלות שאני מעבירה. לא נעים לומר, אבל כל הציוויליזציה שלכם היא אנטי-רוח.

האדם, אני מתרשמת לפעמים, מנסה להחליף אותי בכוח חדש - כוח שהוא המציא בעצמו: הזמן. רבים משווים בין הזמן לביני רק מפני שהוא חולף. גם זה מעצבן אותי! מה זה זמן, כלום. הוא יכול לנוע רק קדימה, אני לכל כיוון. אף פעם לא הבנתי את הסיפור שלכם עם הזמן. הדבר היחיד שהוא יכול לעשות ואני לא זה לרפא את הכול. אבל מי בכלל רוצה לרפא את הכול? ובכל זאת, האדם מכור לזמן ומפנה את גבו לרוח.

יצור נוראי. כבר חשבתי ברצינות להכריז מלחמה על כל המין הזה, אבל אז הם הפתיעו והמציאו את מה ששינה את חיי: שקית הניילון. אני נושבת פה כבר מיליארדי שנים, חשבתי שראיתי הכול - עד שקית הניילון. דבר מופלא כל-כך! התאהבתי. איך שהיא מתמסרת, מתערסלת, רוקדת, ממריאה ודואה. שקית הניילון היא יצירה מושלמת. למה האדם לא יכול להיות יותר כמו שקית ניילון? למה הוא תמיד חייב לקבע את עצמו לאדמה, לטרוק דלת, להגיף חלון, לאגור רכוש? ופתאום בא זה על האופניים, בלי משקל כמעט, לא ממהר לשום מקום ועוד משווה עצמו לשקית ניילון ברוח. אמרתי: זה בנאדם שמבין משהו ברוח, נזרום איתו קצת.

ד. אני רוח מזרחית, רוח קדים, שרקיה. אני נושבת פה מאז ואמשיך לנשוב פה לתמיד. רק רציתי להזכיר לכם שבסוף אני הכי חזקה, גם אם תמשיכו לנסות להתעלם. הבנתי שגם את השריפה השבוע הצלחתם להכניס אל תוך המאבק הלאומי שלכם. שוב הבנתם הכול לא נכון. זו לא הייתה הכוונה, ובכל מקרה אין לי, גם לא לאש, שום יכולת להבחין בין הצתה מכוונת לטעות אנוש - מבחינתנו, כולכם טעויות אנוש מכוונות.

מה שכן, שיחקתם אותה עם השקיות ניילון. כמו שאומרים, גם שעון מקולקל צודק פעם ביום, למרות שאף פעם לא הבנתי מה הכוונה: אני אף פעם לא מקולקלת ותמיד צודקת.