בנחישות וברגישות

■ ביום שאחרי. הנחישות שבה נהג השבוע שר האוצר משה כחלון מול חברות הביטוח בסוגיית פיצוי נפגעי השריפות מרגיזה כמעט כמו התשבחות שחילק להן בסוף על ה"רגישות" שהפגינו. היא מרגיזה מפני שהרגולטור והשר הממונה צריכים לזקוף קומה מול הגופים המפוקחים לא רק בפריים-טיים של הטלוויזיה, כשהם לבושים מעיל רוח ועוטים פאסון של צ'אק נוריס על רקע אש ותמרות עשן, אלא בעיקר ברגעי היומיום האפורים, כשחברות הביטוח עושות כמעט ככל העולה על רוחן מול קשישים סיעודיים שנדרשים לעבור מבחנים מבישים. האסונות הכבדים ביותר מתרחשים תמיד בשקט, מדי יום, בסלון הבית או במחלקות האשפוז. אף אחד לא פותח מוקדי חירום מיוחדים, שום שר לא מחלק מענקים, ראש הממשלה לא מגיע לבקר במקום האירוע. אין מטוס שיכול לחפות על המחסור בתקנים של מערכת הבריאות, אין ערבים שאפשר להאשים כדי להסית ולהסיט. לפעמים, כמו שאומרת האגדה, יש עשן בלי אש. תהיו נחושים ורגישים גם בימים כאלה.

■ מסך עשן. 1,773 שריפות פרצו בשבוע אחד, כך לפי נתוני המשטרה. רק במקרים בודדים נמצא חשד להצתה, משהו כמו 1.5% מסך האירועים. גם אלה, מתברר, אירעו בעיקר אחרי שהפוליטיקאים וראש הממשלה בראשם החלו לדבר על "טרור ההצתות" (או במונחיה ההיסטוריים של השרה מירי רגב: "פרעות תשע"ז"). כשעוצמת האש פחתה, וכשאיש כבר לא דיבר על צוללות (זוכרים משהו?), בנימין נתניהו שינה את המנגינה. בפתח ישיבת הממשלה שנערכה בחיפה, הוא הטריח את עצמו לספר על "דיווח מטאורולוגי" שקיבל, ולפיו תנאי היובש והרוחות היו קשים במיוחד, לפחות ב-30% יותר מאשר באסון השריפה בכרמל לפני 6 שנים. או שזה הרגיש לו כמו זמן מתאים לומר את האמת או שמישהו באגף התקציבים לחש לו שעם כל הכבוד לרגישות של כחלון, העסק הזה של ה"טרור" עוד יעלה לנו הרבה מאוד כסף.

■ לרדת מהעץ. כששאלתי השבוע בכנסת מי נגד מי בחוק ההסדרה ואיך בעצם התגלגלנו לעבר הצבעה אפשרית בקריאה ראשונה על חוק שאף אחד מראשי סיעות הקואליציה לא באמת חפץ בו, זכיתי לחיוכים נבוכים. הח"כים של הליכוד ניסו לאגף מימין את הח"כים של הבית היהודי, אלה ניסו לעקוף אותם בסיבוב, וכשכולם יחד הביטו רגע למטה, הבינו שכבר טיפסו גבוה מדי על העץ. כשזה קורה לילדים, הם נוטים לפתח היסטריה ולבכות עד שמישהו יזנק לעברם ויוריד אותם בבטחה. פוליטיקאים מהימין, כידוע, לא בוכים ולא מתנצלים. שם עיקרון זה עיקרון. דוד ביטן (ליכוד), למשל, הבהיר לבית היהודי שאם המפלגה לא תטיל על בצלאל סמוטריץ סנקציה משום שהצביע בעד שתי הצעות חוק של האופוזיציה, הוא לא יעלה את חוק ההסדרה להצבעה ביום שני. בבית היהודי לא פראיירים כמו שאתם מבינים, אז הם הבהירו שלא יקדמו את "חוק המואזין" בלי חוק ההסדרה. מה ההיגיון לאיים בטרפוד חוק שהמפלגה שלך הציעה? נו, באמת, אל תהיו שמאלנים.

■ בירנבאום והמסכה. בכל פעם שאתם שומעים על מנכ"ל הומני, חברתי ורודף שלום, תבדקו מה קורה אצלו בחצר המפעל. למשל דניאל בירנבאום, מנכ"ל סודהסטרים. הוא עלה לכותרות בתחילת השנה סביב מאבקו ההירואי והמתוקשר נגד ההחלטה הפופוליסטית והמעוותת של נתניהו שלא להאריך את אשרות העבודה של 74 עובדים פלסטינים שהועסקו במפעל (במפעל הקודם, במישור אדומים, העסיקה החברה 500 פלסטינים). מה שפחות כיכב בתקשורת, לפחות עד הימים האחרונים, הוא הניסיון של בירנבאום לשבור את התארגנות העובדים. כמו אחרון המעסיקים, בירנבאום ניסה את הטריקים המוכרים עד שההסתדרות הפגינה נחישות והמנכ"ל המלוטף החל לספוג ביקורת. רק אז, ולא לפני דיון בביה"ד האזורי לעבודה בבאר שבע, הודיעה החברה שהיא מכירה בהתאגדות העובדים. עכשיו תגידו שלום לגיל עומר, המנכ"ל המוערך של מוזיאון הילדים בחולון ומי שמשמש גם יו"ר תאגיד השידור הציבורי. לפי ז'נאן בסול מדה מרקר, עומר הודיע לעובדי המוזיאון כי "התאגדות עובדים היא רעיון טוב עקרונית, אבל פניתי לראש העיר לבקש תוספות שכר ומהלך ההתאגדות הקפיא את זה". העיקר שעקרונית זה טוב.

shai-n@glboes.co.il