ענת רוזיליו יודעת שעם פרסום הכתבה הזאת היא תקבל את מנת הטוקבקים המיזוגיניים והאלימים שהם בדיוק נושא השיחה שלנו. היא תגיד בשיחה הזו כמה דברים שרבים כבר לא מעזים לומר. למשל, שעיקר האלימות ברשת באה מימין, שגברים מייצרים את האלימות הזאת יותר מנשים, שמדובר לא רק בגזענות ושנאה כללית, אלא גם במיזוגיניה, שנאת נשים, ושכל זה בא מהראש, משיח של נבחרי ציבור שנותנים בהתנהגותם ובאופן שבו הם מדברים אישור לאלימות.
ענת רוזיליו / צילום: איל יצהר
האומץ להגיד. ענת רוזיליו
המקום שבו הכול מותר
אבל יש עוד דבר. נבחרות הציבור שחוטפות את הרפש הזה יכולות גם לפעול בנושא, כי יש חוקים במדינת ישראל. בינתיים הן לא פועלות, כי הקורבנות עוד לא הפנימו את היותן קורבנות.
אנחנו מכירים את הקללה הסינית העתיקה 'שיהיו לך חיים מעניינים', ואנחנו בהחלט חיים בתקופה מעניינת. בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב היא כמו השלמת סדרה נדירה של אוסף קללות, נאצות, הסתה, גזענות, הומופוביה, סקסיזם ומיזוגיניות. התחושה הכללית היא שאין חוקים, והממלכתיות היא בדיחה עבשה של עולם לא רלוונטי. בעולם הרשתות החברתיות הכול מותר, וההמון מיישר קו עם הפוליטיקאים, שבתורם מיישרים קו איתו. האם זה באמת מקרה מובהק של הביצה והתרנגולת?
לפי דוח השנאה של קרן כצנלסון אנחנו לא אמורים להזדעזע במיוחד, שהרי אנחנו מרבים להשתמש במילים קשות ברשת, המקום שבו נדמה לנו שהכול מותר. אלא שהדוח מראה שאנחנו לא סתם אלימים ברשת: האלימות מכוונת בעיקר כלפי נשים. הדוח מתבסס על נתוני חברת המחקר ויגו, שמנטרת בכל שעה כחצי מיליון שיחות (סטטוסים, תגובות, טוקבקים, ציוצים), ומשקפת את השיח הגזעני, הפוגעני והמסית בחברה הישראלית.
להזמנת "ליידי גלובס" בחן הדוח את היחס כלפי נשים מרכזיות בציבוריות הישראלית, והממצאים מעידים על הנשים המוטרדות ברשת, על האופן שבו הן מוטרדות, ועל האופן שבו הציבור הישראלי תופס את הרשת כמקום ללא חוקים שבו הכול מותר. באחת השעות שבהן נכתבה הכתבה הזו נרשמו 229 שיחות גזעניות. המילים ה'רעות' נוטרו אף הן ונכללו בהן מטומטם, זונה, בוגד, נאצי וזין. אני גם יכולה לראות את המגזרים שאליהם מופנים החיצים ממש עכשיו. מרב השיחות הן נגד ערבים ושמאלנים, אבל יש מקום של כבוד גם ללהט"בים, מבקשי מקלט, חרדים ומזרחים.
נחזור למיזוגיניה. לפי הדוח התבצעו בשנה האחרונה 210 אלף הטרדות מיזוגיניות נגד נשים ברשת. 62% מהן היו נגד נשות ציבור מפורסמות, רובן נגד דוגמניות ושחקניות - והדימויים החזקים בהן היו מיניים וקריאות לביצוע פעולות מיניות. 17% מההטרדות הן נגד פוליטיקאיות (עם ביטויים מסוג זונה וכלבה), 5% נגד נשות עסקים, ו-3% נגד ספורטאיות.
על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על מיזוגיניה? הדוח חילק את קריאות השנאה לשתיים. האחת, שנאה רגילה שגם גבר יכול לקבל, שנאה על בסיס שכלי מכנים את זה, עם אמירות כמו מטומטמת או טיפשה. השנייה כוללת את הקריאות המיזוגיניות המיוחדות לנשים. המובילות בהטרדות המיזוגיניות הן בר רפאלי, תמר זנדברג, איילת שקד ומירי רגב.
1. מירי רגב, שרת התרבות - 31 אלף קללות, הטרדות וקריאות לאלימות ברשת בשנה החולפת.
מירי רגב / צלם: רמי זרנגר
2. ח"כ זהבה גלאון - 29 אלף קללות, הטרדות וקריאות לאלימות ברשת בשנה.
זהבה גלאון / צלם: יוסי כהן
3. בר רפאלי - 26 אלף קללות, הטרדות וקריאות לאלימות ברשת בשנה. עם זאת, אם בוחנים רק את מספר ההטרדות המיזוגיניות מתוך כלל הקריאות לאלימות, בר רפאלי ניצבת במקום הראשון עם 19 אלף.
4. איילת שקד, שרת המשפטים - 16 אלף קללות, הטרדות וקריאות לאלימות ברשת בשנה. הביטוי הנפוץ ביותר כלפי השרה שקד הוא "זונה" ואחריו "כלבה". שקד סופגת גם מאות אזכורים הנוגעים למראה החיצוני שלה.
איילת שקד בכנס לשכת עוה"ד / צילום: ערן דולב
5. ח"כ תמר זנדברג - 11 אלף קללות, הטרדות וקריאות לאלימות ברשת בשנה. 54% מהקריאות לאלימות כלפי זנדברג הן קללות והתבטאויות על בסיס מיזוגיני.
תמר זנדברג / צילום: אוריה תדמור
(מקומות 6-14 בדירוג - בהמשך הכתבה)
הכול מותר
רוזיליו היא מנהלת הזירה הציבורית במרכז הרעיוני של קרן ברל כצנלסון ומפתחת פרויקט דוח השנאה. היא פעילה חברתית ותיקה ובין השאר הובילה את מחאת העגלות בקיץ 2011. כמנהלת קמפיינים חברתיים היא ניהלה את המאבק נגד מעצרים של ילדי מהגרי עבודה. תקופה מסוימת ניהלה את המאבק נגד המאגר הביומטרי, והמאבק נגד הקמת תחנת הכוח הפחמית באשקלון (מאבק שהסתיים בהצלחה).
לדבריה, לפני כשנה וחצי החליטו בקרן לנטר את הרשת ולבדוק אם השיח המתנהל בה הוא אכן גזעני כפי שנטען. על פי הממצאים, יותר מ-80% מהקריאות לאלימות נעשות על ידי גברים. 70% הם מפרופילים המזוהים עם הימין. "אלו הדברים שלא מדברים עליהם - הזיהוי הפוליטי של האלימות. למה? כי במידה רבה של צדק, לא רוצים להכתים קבוצה שלמה ולהכליל. אבל חייבים לדבר על זה, על מנת להבין מאיפה זה מגיע. וזה מגיע מקבלת לגיטימציה ממקבלי ההחלטות. בסופו של יום, האצבע המאשימה לא תהיה על טוקבקיסט הקצה, היא צריכה להיות מופנית לאלו שאפשרו את שחרור הרסן".
- הדוח שהכנתם עבור "ליידי גלובס" פילח את היקף המיזוגיניה שנשים מובילות חוטפות, אבל עולה ממנו שנשים סופגות ברשת גם יותר אלימות באופן כללי.
"נשים סופגות יותר אלימות ברשת, ובנוסף, כ'בונוס', הן יחטפו גם אלימות מיזוגינית. 58% מהפגיעה ברשת (קללות, הכללות, קריאות לאלימות) היא נגד נשים, והיתר נגד גברים, מוסדות וכו'. גברים מתבטאים בצורה מיזוגינית כמעט פי שניים מנשים (נשים כ-77 אלף אמירות מיזוגיניות בשנה, גברים כ-133 אלף). לגבי השיח הפוגעני הכללי נגד נשים, ראינו שהרוב המוחלט נעשה על ידי גברים, כ-90%. זה אמור למחוץ את האמירה השוביניסטית והמאוסה שאישה לאישה שטן. תמיד תמצאי נשים עם אמירות מיזוגיניות, אבל הן מיעוט שבמיעוט".
- יש אלימות כללית ברשת, גם כלפי פוליטיקאים גברים.
"נשים פוליטיקאיות יחטפו יותר מגברים. לתמר זנדברג כותבים 'אני אאנוס אותך ואת הבת שלך וצריך לרצוח אותך'. הדפים האלימים ביותר הם דפים של פוליטיקאיות. את אישה, אז מותר. בנוסף לאלימות הרגילה, יש את הרובד המיזוגיני. זה יופנה בדרך כלל אל הנשים היותר צעירות. תמר זנדברג ומרב מיכאלי יקבלו את זה יותר מזהבה גלאון ומירי רגב".
- למה אנשים מרשים לעצמם לדבר כך ברשת?
"יש תחושה שהרשת זה No man's land. כל שלוש דקות יש הטרדה מינית ברשת".
- מה ההבדל בין התגובות אצל נבחרי ציבור ונבחרות ציבור?
"אצל גברים הביקורת תהיה יותר עניינית, העצבים יהיו ענייניים, בעוד שאצל נשים זה ישר יורד לרמה הזאת. הסתכלנו פעם על ענבל אור, כשהתפוצצה הפרשה שלה. בתגובות כלפיה השתמשו הרבה במילים 'מרוקאית' ו'פרימיטיבית'. אם נחשוב על מקבילה שלה בעולם הגברי, הוא היה חוטף בישורת האחרונה, היו אומרים שהוא גנב מהציבור אבל לא 'חרא', 'שמן' או 'הייתי מזיין אותו'.
"החשיפה של נשים ברשת יותר גבוהה מבחינת פגיעות. 60% מהאלימות מופנית כלפיהן. זה מעין הלך רוח, על אחת כמה וכמה כשהדמות היא ציבורית. קראתי פעם כתבה על מיכל הקטנה בערוץ תקשורת מיינסטרים, ואת רואה תגובות כמו 'מיכל הקטנה חייבת בעילה גדולה'. אם הבת שלי מעריצה את מיכל הקטנה וקוראת כתבה במקום לגיטימי לחלוטין, ואז ממשיכה לתגובות, מה היא רואה שם? ואם היא מעריצה את בר רפאלי וגל גדות, ונכנסת לעמוד שלהן, ופתאום רואה את התגובה של גבר שמספר לה בדיוק מה הוא יעשה לה?
"זה מקום פרוץ לחלוטין. אנחנו צריכים לחשוב מה לעשות עם זה. מצד אחד, חופש הביטוי הוא נר לרגלינו, ומצד שני, יש פה תרבות שבה אנחנו חשופים בצורה נוראית. אם הייתי ברחוב, אף אחד לא היה מדבר ככה ליד הילדה שלי, אם הייתי הולכת איתה להופעה של מיכל הקטנה אף אחד לא היה יושב לידינו ואומר 'הייתי מזיין אותה'. אז למה ברשת כן?"
- למה באמת?
"זה בחסות התחושה שהכול מותר ברשת. גם מי שקורבן בסיפור הזה מרגישה שזה קרה ברשת, אז זה לא ממש קרה. אני מזהה ברשת את התהליך שקרה בעבר עם ההטרדות המיניות. פעם כשמישהו היה נוגע לך בתחת במשרד, זאת הייתה בעיה שלך. זה השתנה, אבל אישה עדיין יכולה לקבל ברשת הודעה כמו 'את מה זה כוסית', ומה היא אמורה לעשות עם זה? הקורבן תקוע עם הסיפור הזה".
6. ח"כ שלי יחימוביץ' - 8,000 קללות, הטרדות וקריאות לאלימות ברשת בשנה.
שלי יחימוביץ' בחירות 2013 / צילום: רויטרס
7. ח"כ ציפי לבני - 7,000 קללות, הטרדות וקריאות לאלימות ברשת בשנה.
ציפי לבני / צילום: בן יוסטר
8-9. ח"כ מרב מיכאלי - 5,000 קללות, הטרדות וקריאות לאלימות ברשת בשנה.
מרב מיכאלי / צילום: תמר מצפי
8-9. ח"כ ענת ברקו - 5,000 קללות, הטרדות וקריאות לאלימות ברשת בשנה.
10. גילה גמליאל, השרה לשוויון חברתי - 3,500 קללות, הטרדות וקריאות לאלימות ברשת בשנה.
11. עירית לינור - 3,000 קללות, הטרדות וקריאות לאלימות ברשת בשנה.
עירית לינור / צלם: אוהד רומנו
12. שרי אריסון - 2,200 קללות, הטרדות וקריאות לאלימות ברשת בשנה.
שרי אריסון / צילום: ורדי כהנא
13. עפרה שטראוס - 700 קללות, הטרדות וקריאות לאלימות ברשת בשנה.
14. עד סופר תאני - 300 קללות, הטרדות וקריאות לאלימות ברשת בשנה.
חוטפות וסופגות
- הסגנון של הגולשים האמריקאים שונה?
"יש מחקר שמראה שהרשת האמריקאית יותר סובלנית. אם מישהו רוצה להתלונן על דומינוס פיצה, למשל, הוא יכתוב משהו כמו 'היי חברים, אני מאוד אוהב אתכם, אבל הייתה בעיה'. זה משהו שלא קיים אצלנו. אולי עכשיו זה ישתנה עם דונלד טראמפ. יכול להיות שהוא והשפה שלו יתנו לגיטימציה לדיבור כזה".
- אין שמאל וימין בכל הנוגע להשתלחות ואלימות מיזוגיניות כלפי נשים ברשת?
"במיזוגיניה יש אחדות. מצד שני, כשבדקנו את הדוח לקריאות לאלימות כגון 'צריך להרוג, לאנוס, לשרוף', דברים שהם פליליים פר אקסלנס, מצאנו שלמעלה מ-80% מהקריאות נכתבו על ידי פרופילים שמזוהים עם הימין. זה משמעותי.
"אם תקחי, לדוגמה, את הדף של מירי רגב, הוא מאוד אלים, אבל הרבה מהאלימות שם מופנית כלפי ציבורים אחרים. יש גם אלימות כלפיה, אלימות קשה וגזענית, והיא באה מהשמאל. אין כאן קבוצה שהיא מלאך. יש אמירות עדתיות כמו 'מרוקאית מלוכלכת טיפשה', כי מותר, אבל הקריאות לאלימות הן בעיקר מימין לשמאל".
- יש גם אלימות משמאל.
"אנחנו זוכרים אותה, כי היו כמה רגעים מכוננים כמו הסיפור עם יאיר גרבוז. גם את זה צריך לומר - הסתות מהשמאל זוכות לגינוי לא רק מהימין שרוכב על הסיפור לעשות הון פוליטי, אלא בעיקר מהשמאל עצמו. את זה מאוד קשה לזכור. גרבוז עשה נזק אדיר למזרחים בשמאל. כמי שבאה ממשפחה מרוקאית משני הצדדים - איזה פנים יש לי עכשיו לחזור הביתה ולהסביר איך אני והוא משתייכים לאותו מחנה. זה משפיל".
- בדקתם גם חתך גילאים.
"יש רוב לגברים צעירים עד גיל 30. נראה שרמת ההשפעה עליהם הרבה יותר גבוהה. הם גדלו בתוך הרשת החברתית, לא הכירו את העולם לפניה, הם גדלו לשיח הזה".
השאלה היא מה האחריות של נבחרי הציבור עצמם. האם אפשר לומר שמירי רגב נפגעת משיח שהיא עצמה מייצרת? אולי אנחנו לא יכולים רק להגיד כל הזמן שהציבור ברברי.
"נכון. מירי רגב היא קצת אקס טריטוריאלית בסיפור הזה, כי היא מייצרת חלק מהשיח המתלהם. היא משתמשת בהכללות, בעיקר, כי זה מאוד קל, ואז מעלה את שיח השנאה כלפי המושאים שלה, אבל גם מייצרת שיח שנאה נגדה עצמה. אם היא, למשל, הייתה מעלה ביקורת נגד יאיר גרבוז, והייתה אומרת שהיא מתנערת מהאמירות שלו, ולא הייתה משתמשת באמירות מכלילות על השמאל הלבן המגעיל, גם אז היא הייתה חוטפת אלימות, אבל אני מאמינה שפחות.
"לעומת זאת, את רואה נשים שלא חשוב מה הן עושות, הן יחטפו אלימות. הדברים באים מהראש, והראש אומר שמותר לשנוא ערבים, שמאלנים, להט"ב, לפעמים חרדים, ונשים. אם זהבה גלאון תעלה פוסט של 'חג שמח' היא תחטוף, אם זנדברג תעלה פוסט שהעבירה הצעת חוק שאמורה להיטיב עם קשישים, היא תחטוף. אם בר רפאלי תעלה משהו מאוד חיובי, עדיין היא דוגמנית והגוף שלה וירטואלית הוא לרשותי, ומותר לי לכתוב מה שאני רוצה. זה עיוורון של אנשים. ברשת כל אדם הוא גם העורך וגם הכותב וגם המגיה של עצמו, ואין באמת בדיקה עצמית של איך אני נראה".
- אז הרשת אשמה?
"יש משהו טוב שקרה ברשת - אנשים נשמעים, קורים מאבקים חברתיים שבעבר לא יכולנו לחלום להוציא אותם לפועל. אבל זה לא קורה כשאתה לא שומר על קוד התנהגות. יש השטחה של דמויות בצורה ברוטאלית. אנחנו מחונכים מגיל אפס לפחד ולשנוא, וזה הולך ומקבל ממד שיוצר קרעים בתוך החברה.
"אם פעם הדעות שלי היו בסדר, אני שמאלנית ויש אנשים שהם ימנים ויכולנו לקיים דיון, היום הרבה אנשים מהשמאל חושבים פעמיים לפני שהם כותבים משהו, כי הם מאוד מפחדים מהתקפה. חלק מהאנשים חוזרים לקונכייה שלהם.
"אני לא רואה את הרשת כאויב. זה כלי מדהים שמאפשר להזיז דברים מבחינה ציבורית, אבל מאוד קל לנצל אותו לרעה, והאשמה היא לא בכלי, אלא בתרבות. זה מרחב ציבורי, וגם בו יש כללים, הבעיה היא שהם לא נאכפים".
- לאילו כללים את מתכוונת?
"למשל, ל'חוק העונשין: קריאה לאלימות', או לחוק לשון הרע. את לא יכולה לקרוא למישהו גנב ואנס או בוגד או להצמיד את התמונה שלו לדאעש או להיטלר, או לכתוב דברים שהם הסתה לגזענות ולאלימות, כמו 'צריך להרוג אתכם, צריך להשמיד את כל השמאלנים'. זה פר אקסלנס עבירה על 'חוק העונשין: הסתה לאלימות ולטרור'. אז למה בעיתון אסור, וברשת מותר? פה מתחיל הזלזול בשלטון החוק. יש עבודה לעשות".
לשייף את הפרקטיקה
- את יודעת לשים את האצבע מתי הייתה האסקלציה בשיח הציבורי?
"אחרי הרצח של שירה בנקי והשריפה בדומא. המציאות פה התחרפנה. עשינו דוח על התגובות בנושא. 4,500 אנשים חשבו שזה בסדר, וחבל שלא נרצחו יותר. זאת גם עבירה על החוק, כי אסור לעודד רצח. קראנו בתקשורת שהיו אנשים שדיברו כך ונלקחו לחקירה.
"חילקנו את התגובות לפי רמות: הרוב היו גינוי מוחלט, אחר כך היה 'גינוי, אבל' כלומר 'אני מגנה את הרצח, אבל אל תעשו את מצעד הגאווה בירושלים הקדושה', ואז תגובות כמו 'יופי, על כל רצח אשים מנחה בבית כנסת'. זה עידוד לרצח".
איך את מציעה להתמודד עם זה?
"פעם תמר זנדברג פרסמה את הקריאות לאלימות שהיא קיבלה בפייסבוק. היא צריכה ללכת למשטרה. זה קורה, זה מזעזע, אז בואו נעשה עם זה משהו כדי שהמערכת תתחיל לקבל את הפרקטיקה, ולהבין שהיא צריכה להתעסק עם זה. שמעתי נציגים מהמשטרה והפרקליטות שאמרו שאכן זה נופל בין הכיסאות. הם אמרו שהם לא חוקרים עד שהם לא מקבלים אישור מהפרקליטות, בגלל חופש הביטוי. אז אנחנו נמצאים בעידן שקורבנות לאלימות ברשת לא יודעים עדיין שהם קורבנות, וצריך להתחיל לשייף את הפרקטיקה הזאת".
אנחנו חושבות שמעמד האישה מאוד התקדם, אבל הדוח מראה שאולי יש שרת משפטים ושרת תרבות, אבל...
"אבל עדיין ברגע שאישה תעצבן אותך, היא תעצבן אותך כי היא אישה. אם אני אעצבן מישהו ברשת, אני כבר לא אהיה ענת הפעילה החברתית, אני אהיה האישה הגמדה המכוערת הזאת שצריכה זיון, ולא קיבלה מערבי מלא זמן. זה הפער הגדול בין גברים בציבוריות לנשים בציבוריות".
מעניין שאת מציעה להתמודד עם זה באמצעות החוק, בעוד שבנושא ההטרדה והתקיפה המינית נשים רבות איבדו אמון במערכת, והן פותרות את הבעיה בפייסבוק.
"העניין של התקיפות המיניות ברשת עשה מהפכה מטורפת, זה הראה את התרבות שבה נשים חיות. הרשת הפכה להיות מקום שבו את מגלה שאת לא לבד, ואת מסמנת לתוקפים שחוקי המשחק השתנו. אתה לא יכול לשבת איתי בחדר וללטף לי את התחת. זה דבר מדהים שמשנה את התרבות".
מה עם שרה נתניהו? היא חוטפת לא מעט ונתניהו תמיד מתלונן שעליה ארגוני הנשים לא מגינים.
"יש בזה משהו. אם את מבקרת אותה בצורה הכי חדה ונחרצת על התערבותה ומעשיה, זה לגיטימי. אם זה יורד לפסים מיזוגיניים, זה לא לגיטימי. אם קוראים לה בשמות גנאי ומתייחסים למראה שלה, זה לא לגיטימי".
לגיטימציה מהראש
קל להסית את הציבור.
"מאוד קל. אני יושבת ומדברת איתך פה, ואני חוששת. בפגישה בכנסת, כשהצגנו את הדוח של הקריאות לאלימות, ישב לידי ח"כ עמיר פרץ. הראינו שם שלמעלה מ-80% הם פרופילים מהימין, והוא החוויר, כי הוא אמר 'אני לא רוצה להגיד את זה'. אמרתי שגם אנחנו לא רוצים להגיד את זה, אבל חייבים לראות את התמונה ולהבין מאיפה זה בא. בטוח שהדבר הזה משחיר המון ימנים שמבחינתם זה נורא ואיום מה שקורה פה, אבל אנחנו לא יכולים כל הזמן לייפות את המציאות".
לרוזיליו, 38, נשואה ואמא לשניים, יש ניסיון אישי בתגובות ברשת, בין היתר בעקבות מחאת העגלות. "הפתיעה אותי ההודעה שיצאה ממשרד ראש הממשלה אחרי צעדת העגלות, שלפיה זו לא מחאה אותנטית של הורים, אלא שעומד מאחוריה השמאל הקיצוני.
"התגובות למחאת העגלות היו לגמרי מיזוגיניות. המזל שלנו היה שהמחאה הייתה ויראלית ולא נשענה על דמות מובילה אחת, שאם היו משחירים אותה, המחאה הייתה גוועת".
גם עכשיו את חוששת שתחטפי?
"זה דברים שכל הזמן מנטרלים אותך. את מפחדת להיות הבאה בתור, כי את יודעת איך זה עובד. כשהכתבה הזאת תתפרסם, אני כנראה אחטוף. את הרבה יותר נזהרת בלשון שלך. אני יושבת פה על חומר נפץ. היה לי הכי קל להגיד שאנחנו חיים בתרבות אלימה, שהפייסבוק הרשה לכל אחד להיות התליין, אבל אנחנו יודעים שהדברים האלה לא קורים סתם כי אנשים אכלו פלאפל ישראלי, וזאת גם לא חוצפה ישראלית.
"יש פה הקצנה, ואנחנו יודעים מאיפה היא באה. יש לגיטימציה מהראש. מה שקורה בשיח זה שיש בו תמיד סמן של שמאל קיצוני וסמן של ימין קיצוני, ויש את האמצע. עכשיו מה שאמצע זה הקיצון, ורק על זה מדברים. השוליים תמיד מגדירים את גבולות הגזרה של השיח, ומה שקורה עכשיו זה שבאמצע יש מדבר, יש רק קצוות, אז אין שום גבולות".
שלי יחימוביץ: "אני משאירה אותן בכוונה"
ח"כ שלי יחימוביץ': "ההבדל שמייצרות הרשתות, הוא בזה שאי אפשר ליצור אזור מוגן של התעלמות ועיוורון, כי האלימות והשנאה נוכחות ואגרסיביות. כמובן שזה מכוער ומטריד, אבל דווקא העובדה שאין מסכות ושהכול מתנוסס בראש חוצות הפיד - מייצרת תגובת נגד בריאה ולא מאפשרת לנשים, וגם לגברים נורמליים, להיות בנות יענה שטומנות את הראש בחול. מתרחשת מהפכה טובה. נערות ונשים זוקפות את ראשן, תובעות צדק ובוחרות לבייש את התוקף ובאותה מידה לבייש את מי שמגוננים עליו. אנחנו בעיצומה של התעוררות פמיניסטית חסרת תקדים.
"לעתים קרובות יש אצלי בעמוד בפייסבוק או בחשבון בטוויטר תגובות מיזוגיניות שעל פניו ראויות להיחסם כהסתה, אבל אני משאירה אותן בכוונה, כדי שהגולשים יראו עד כמה התופעה חמורה ויגיבו. ייתכן שיש גל חזק של מיזוגיניה, אבל הוא לא יותר מתגובת נגד מבוהלת והיסטרית של מי שהעולם הישן שלהם חרב. לפריצות דרך היסטוריות תמיד יש Backlash, גל נגדי. שורה תחתונה, לא להיבהל - המצב משתפר".
שלי יחימוביץ / צילום: איליה מלניקוב
ח"כ תמר זנדברג: "אישה שמאל = רוע"
"ממחקר שנערך בלשכתי לפני מספר שנים עולה בבירור שיש הבדלים מובהקים בתגובות כלפי נבחרות ציבור לעומת נבחרים. בזמנו השווינו שתי חברות כנסת ושני חברים, כולם צעירים ופחות או יותר שווים בשאר הקריטריונים, והממצאים היו תגובות מגדריות, מקטינות, מלאות סטריאוטיפים וכן קללות השמורות לנשים בלבד (זונה, כלבה וכו').
"הפוליטיקאים המובילים בתגובות השנאה ברשת הם פעמים רבות נשים, ובעיקר מהשמאל. נראה שהשילוב שמאל אישה מוציא את הרע ביותר מהטוקבקיסטים, והשיא השלילי נשבר כל פעם מחדש. במובן הזה, נבחרות הציבור מהוות מעין כליא ברקים לאלימות שמופנית ברשת במקומות אחרים כלפי נשים וכלפי שמאלנים ושמאלניות.
"למרות העלייה בייצוג נשים בכנסת, הוא עדיין נמוך משליש, ומבין ראשות המפלגות רק אחת היא אישה, זהבה גלאון במרצ. אין ספק שיש לכך השפעה, בצירוף לשנאת הנשים והשוביניזם שרווח באופן כללי בחברה. פעם אחר פעם אנחנו רואים איך הדברים האלה לא עוברים לבד. אם לא ייעשה משהו אקטיבי למיגור התופעה, היא פשוט תמשיך".
תמר זנדברג/ צילום: תמר מצפי
ח"כ מרב מיכאלי: "לא ישברו אותנו"
"אין שום ספק שבתור פוליטיקאית את סופגת תגובות שמתייחסות למין שלך - ובעיקר לגוף שלך ולמיניות שלך - הרבה יותר מאשר אם אתה פוליטיקאי. באופן אישי אני לא קוראת את התגובות האלו - לא מחשש שלא אעמוד בהן, פשוט כי אין לי זמן וזה גם לא כל כך מעניין אותי. הצוות שלי קורא והרבה פעמים נחרד מהאלימות שיש בהן.
"הרבה מהתגובות האלו הן כמובן לא ענייניות ומתייחסות למראה החיצוני, לסגנון הלבוש או השפה או לרמת הבקיאות שלי בנושא שעליו אני מדברת, טענות שהרבה פחות מופנות לגברים. אבל האלימות ברשת לא מתקיימת במרחב מנותק מהמציאות. זה אותו שוביניזם שאנחנו רואות במקומות העבודה, בפערי השכר ועוד. אני, כמובן, בעד לפנות לגורמי אכיפת החוק אם עולה מהם איום או אלימות, אבל השינוי לא יבוא רק משם. בכנסת הזו אנחנו כבר 33 נשים, ובעבודה קשה אנחנו מוכיחות שהשוביניזם והמיזוגיניה לא ישברו אותנו, להפך, הם רק מדרבנים אותנו להמשיך לעבר שוויון ושלום".
מרב מיכאלי/ צילום: דניאל קמינסקי
ח"כ זהבה גלאון: "הגשנו תלונה"
ח"כ זהבה גלאון: "אני כבר מזמן הפסקתי לקרוא טוקבקים. מדי פעם יוצא לי לדפדף ולעבור, אבל העוזרות שלי הן אלה שקוראות לעומק, ומסננות. האלימות שמאחורי המקלדת היא בין הקלות לביצוע, ויותר מדי מהתגובות שאנחנו מקבלים הן גסות, שוביניסטיות ולפעמים אפילו תת רמה. אני חושבת שמלבד ברצח ארלוזורוב, האשימו אותי בכל הפשעים האפשריים.
"הטקטיקה האישית שלי היא לא להתייחס. ברמת הפרקטיקה, רק אם מדובר בהתרת דם או כתיבה משולחת רסן אנחנו מוחקים, ויצא לנו גם להגיש תלונה במשטרה".
זהבה גלאון/ צילום: רמי זרנגר
כתבות
ני"ע
