לא כל הנוצץ זהב

בימי השריפות שמעתי לא מעט אנשים תוהים בקול רם - אולי גם אני הייתי צריך להיות לוחם אש?
עבודה במשרות חירום והצלה כבחדרי מיון, באמבולנסים, בשטחי שריפות, נראית כמו עבודה עם תחושת שליחות וסיפוק אדירה. סיפרו לנו על הלוחמים שעובדים 24 שעות ביממה, ישנים בעמידה בין הקפצה להקפצה, מתקבלים על ידי התושבים בתודות ובכיבוד, עובדים לצד משלחות של לוחמי אש מרחבי העולם - נשמע מעולה.

או שלא: לא כל הנוצץ זהב

אולם בימים כתיקונם משרות חירום והצלה אינן סקסיות כפי שהן מצטלמות בחדשות. הן יכולות להיות שגרתיות ביותר. לכן, אם זה הקצב המהיר והעיסוק בהצלת חיים שעושה לנו את זה - בל נשגה.

בפועל, בחלק גדול מאוד מהזמן העובדים הללו נדרשים לבצע עבודות שגרתיות שהמרחק ביניהן להרואיות רב ("שוב איסוף של קשיש שנפל בביתו?"), ולא אחת הם נותרים חסרי מעש ("כבר שבוע שלם לא הייתה שום קריאה רצינית!"), או מבצעים משימות אדמיניסטרטיביות יומיומיות ומשמימות.

בפועל, העובדים הללו מתמודדים הרבה יותר עם כעסים וטרוניות מאשר עם כבוד והלל ("כמה זמן לוקח לכם לענות לטלפון?!", "למה אין עוד עובדים שיטפלו בנו?!").

בפועל, במקום לקבל שבחים על מאמציהם במהלך משמרת ארוכה ומעייפת, הם נדרשים בעיקר להתמודד עם אנשים המצויים במצבים מתסכלים (בשל מיעוט במשאבים אצל הצוות המטפל בהם) ומלחיצים (בשל סכנת החיים שלהם או של קרוביהם), שכצפוי, פורקים את תסכוליהם.

בפועל, עבודה היא עבודה. גם כזאת שמצטיירת כשליחות אחת גדולה ישנם התסכולים הרגילים, היומיומיים, שמאפיינים כל סוג של עבודה: "הציבור מפרסם פוסטים מפרגנים ושולח חבילות שי שמחממות את הלב, אבל זה רק בעיתות חירום. ביום יום, מי שבאמת צריך לחזק אותי זה הבוס שלי, והוא האחרון שעושה את זה. הוא לא עוצר כדי לפרגן, ובאופן כללי לא ממש מתייחס אלינו בכבוד" (נ', לוחם אש).

וחלילה שלא נסתנוור גם מצליליהם הנעימים של השבחים המחמיאים ומעוררי הקנאה שהעובדים הללו זוכים להם, ונזכור: לא כל מה שמצטלם טוב ומעלה דמעות בתקשורת - כזה גם בשטח. הלא בזמן שהמדינה מארגנת לכבודם טקס כבוד לאור תרומתם האמיצה - היא גם מספקת להם ציוד חסר, קלוקל וחסכני, תוך שימוש בספקים הזולים ביותר.

האם אתם מתאימים לתפקידי חירום?

כל שנותר לנו הוא להעריך יותר את אלה שבאמת עושים את זה. אלה שמטפלים בנו וביקירינו בחדרי המיון המלאים עד אפס מקום (גם כשהם רק נותנים אקמול ושולחים הביתה), או אלה שמכבים את השריפה שמשתוללת בעירנו (ולעתים, במשך ימים רבים יושבים ומחכים לאחת כזאת).

מי שבכל זאת הצלת הסביבה והסיוע לציבור זורם בעורקיו יכול, כמובן, להתנדב. אולי לא יצלמו אותו לטלוויזיה בימים קשים ציבורית, אבל האמת היא שזוהי לא התהילה שצריכה להניע אדם לתפקד כמציל ציבור. ולא רק משום שהיא פחות חשובה מהעשייה עצמה, אלא מפני שכאמור, התהילה הזאת לא באמת קיימת בפועל.

לחלופין, אדם יכול לשאול את עצמו אם הוא מתאים לעבודה שכזאת:

1. האם יש לכם עור של פיל? עבודה בתפקידי חירום מצריכה התמודדות נפשית עם מראות קשים ועם מצבים מלחיצים, לעתים ברמה שרובנו לא יכולים אפילו לדמיין אותה במדויק. פעמים רבות נכנסת לתמונה פוסט-טראומה, שהעובד ומשפחתו צריכים להתמודד עמה.

"בשנים הראשונות הייתי ממש בדיכאון. לא חייתי. חלמתי את מה שחוויתי בעבודה, וזה הציף אותי לגמרי. את כל מה שקשור לפנאי ולחיים האישיים שלי אני אפילו לא זוכרת מאותם ימים! אחרי כמה שנים זה השתנה, אבל זה הגיע עם שינוי נוסף שחל בי: הפכתי להיות פחות רגישה, יותר קרה. וזה עוזר לי להתמודד, אבל יתכן שזה פוגע בתפקוד שלי כאחות" (ט', אחות בחדר מיון).

2. האם יש לכם משפחה עם עור של פיל? אם במשפחה עסקינן, בל נשכח שמאחורי כל עובד כזה ניצבת בדרך כלל משפחה שנאלצת לקבל את העובדה שיקירה עוזב באמצע ארוחת חג לאירוע חירום, עובד בלילות, עייף בימים, וכד'. משפחה תומכת במצבי אי הנוחות הללו היא אינה עניין של מה בכך, ולא כל המשפחות שורדות זאת בהצלחה.

"קשה מאוד להגיד שחיי המשפחה שלנו נורמליים. אני כמעט לא נמצא בבית, והיו שנים שבשביל להיות עם הילדים שלי, כשהם היו קטנים, הם היו צריכים ללכת לישון בשתיים בבוקר, במקום שאני אשכיב אותם לישון בשבע בערב" (ג', לוחם אש).

3. האם אתם מוכנים לשלם מחיר פיזי? בדרך כלל אנשים שמתאימים לעבוד במשרות הצלה, חילוץ וטיפול בשעת חירום צריכים להתאפיין בחוסן פיזי מסוים, שבזכותו הם מסוגלים לתפקד במיטבם גם כאשר התנאים אינם מיטיבים עמם בלשון המעטה (חוסר שינה, עבודה מאומצת למשך זמן ממושך, ועוד). עובדים כאלה גם חשופים לסכנות שונות (פגיעה בשמיעה, חשיפה לזיהומים ולרעלים ועוד), ובמידה רבה צריכים להיות מוכנים לשלם את המחיר הפיזי, גם אם איש לא יפצה אותם עליהן (כפי שקרה לחיילי השייטת שחלו בסרטן שנים לאחר שהתאמנו בקישון, ולא זכו להכרה על כך שמחלתם נגרמה מפעילות זו).

-------
יעל מהודר היא יועצת ארגונית וכותבת הספר "המועמד הנבחר". המאמר מיועד להעשרה, אינו תחליף לייעוץ מקצועי ואישי המתאים למידותיו של כל אדם ואדם, ואין להתייחס אליו ככזה. לקשר עם יעל: בפייסבוק  או באתר.