מכת הסכמי הטיעון

יש בלי סוף דיונים וניירות עמדה על הסכמי טיעון. אלה עוסקים בעיקר בכדאיות או חוסר הכדאיות של הסדרים אלה הן למדינה והן לנאשם. מכיוון שאנחנו סובלים לאחרונה ממכה של הסדרים כאלה, ראוי להתעכב עליהם במיוחד מהזווית של האינטרס הציבורי. כוונתי היא שאותו אינטרס ציבורי אינו יכול לחול על כולם באופן שווה.

צריך שתהיה הפרדה בין סוגי האישומים, ובעיקר סוגי הנאשמים. אי-אפשר שהכללים לגבי אנשים "רגילים" יחולו גם על אנשי ציבור או אנשים חשובים מאוד מכל המגזרים. כשמדובר באנשים אלה, האינטרס ציבורי מחייב שהאישומים נגדם יתבררו בבית המשפט, לעיני הציבור שאנשים אלה אמורים לשרת.

בוכריס, למשל

ניקח לדוגמה את המקרה של תת-אלוף אופק בוכריס. הוא הוגדר על-ידי כל מי שהכיר אותו כאדם מאוד ערכי וכמפקד מעולה ואהוב על פקודיו. הוא לא היחיד. הכנסת, הצבא, המשטרה, בית המשפט - בכולם נמצאו אנשים בכירים, מצוינים לפי עדות עמיתיהם, שעברו עבירות מין.

לציבור יש כמובן אינטרס מובהק לשים לזה קץ, או לפחות להמעיט את המקרים הללו ככל האפשר, כי הם מערערים את האמון במוסדות כאלה. עסקות טיעון בוודאי לא תורמות לכך. הן מסתירות בדרך-כלל את עובדות המקרה, לא משקפות את מה שבאמת קרה.

במקרה של בוכריס, למשל, מחקו מן ההסדר מקרים של אונס ושאר מעשים חמורים - כדי לאפשר עונש קל, קל מנשוא.

עקיפת בית המשפט

מה גם שבמקרים של הסכמי טיעון, כתב האישום למעשה לא נבחן על-ידי בית המשפט. מי החליט על מחיקת אישומי האונס במקרה של בוכריס? לא שופט, אלא הפרקליטות. וזו החליטה למחוק את הסעיפים הללו - ובלבד שבוכריס יחתום. יש כאן עקיפה לא בריאה של בית המשפט, אולי גם מעשה לא חוקתי, על-ידי גוף שאין לו את הכלים השיפוטיים העומדים לרשות בית המשפט.

לבדוק ולתקן

הסכמי טיעון כאלה הם ללא ספק אינטרס של החותמים עליהם. אבל האם הם גם באינטרס הציבורי? העונשים בהסדרים אלה הם בדרך-כלל מקלים לעומת פסקי הדין, וזה בוודאי לא עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי והמשפטי של הרתעה.

כאשר אדם מואשם באונס, ומוציאים אותו לחופשי, ללא ענישה של ממש - מסר כזה לא רק שאינו מרתיע, הוא עושה את ההפך. במקרים של הטרדות מיניות זה בעצם מרתיע את המתלוננות. כאשר זה חוזר על עצמו בכל-כך הרבה הסדרי טיעון, זה פוגע במסד הענישה הפלילית וגם בעיקרון שוויון הענישה.

נראה שמשהו מאוד לא ראוי מתרחש בתחום הסכמי הטיעון, וכדאי מאוד לבדוק ולתקן.