מחובקי דנקנר

אמת מטרידה ידועה הייתה בזמנה במסדרונות רשות ניירות ערך: מי שרוצה לצאת ולעשות כסף - ימצא מקום טוב אצל נוחי דנקנר. ואכן, בזה אחר זה הוא שאב אותם, והם נשאבו אליו. וזה קרה בפרקי זמן קצרצרים. מכוח המפקח להגנה על המפוקח, ב-90 יום.

דנקנר נמצא אשם בעבירה פלילית על חוק ניירות ערך, שהרשות אחראית ליישומו, ונגזר עליו מאסר - אבל הלקח לא נלמד. לא אצל שר האוצר האחראי על רשות ניירות ערך; לא אצל היועץ המשפטי לממשלה, הממונה על הגבלות לאחר פרישה; לא בנציבות שירות המדינה; ולא בכנסת עתירת הצעות החוק ותיקוני החקיקה.

מסלול החיבוק המהיר של הבכירים דאז היה בערך כזה: פרשו, סיפרו על הגיע-הזמן-לעשות-למשפחתי-ולביתי; יצאו לטיול קצר מחוץ לכותרות - ונכנסו היישר למשרדי דנקנר. כדי לשמור על מראית-עין נקבע בשתיקה כי רק בתום 3 חודשים מרגע פרישתם ייחתם עימם הסכם העבודה המיוחל. המפואר. היקר. הכדאי.

האם יש אפשרות דמיונית שאלמלא נערכו חילופים בקודקודי הרשות, לא היו מגיעים החקירה, כתב האישום, ההרשעה ומיצוי הצדק הציבורי?

חוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה) קובע כי לעובדי ציבור בכירים אסור לעבוד כשכירים בתקופה של עד שנה לאחר פרישתם משירות המדינה, אלא אם קיבלו לכך היתר מפורש מהוועדה למתן היתרים במשרד המשפטים. זאת, גם כדי למנוע ניצול קשרים שיצר העובד עם עמיתיו במקום שממנו פרש. היועץ המשפטי לממשלה הקודם, יהודה וינשטיין, קבע בזמנו עקרונות נדרשים בעת מתן אישור לקיצור תקופת הצינון, ובראשם "טוהר המידות - שמירה על טוהר המידות היא מהמרכיבים המהותיים והחשובים ביותר בשירות המדינה...".

בקיצור, כל הבכירים באוצר, בבנק ישראל, במשרדי הממשלה ובשירות ציבורי נדרשים לשנת צינון מלאה. לפחות. וכדאי להזכיר בהקשר זה את המהומה שהייתה כאן כאשר איש הביטוח שלמה אליהו מינה את המפקח על הביטוח הפורש, עודד שריג, לתפקיד בכיר במגדל. וזה קרה אחרי שנת צינון מלאה.

אבל ברשות ניירות ערך - הצינון צונן לשלושה חודשים בלבד. אחרון בכירי הרשות שהצטרף לדנקנר היה שוני אלבק, שהיה היועץ המשפטי של הרשות. שלושה חודשים לאחר פרישתו, יצאה הודעה שאלבק מונה למנהל פרויקטים באי.די.בי פיתוח ולדירקטור בכלל ביטוח.

בצמרת דנקנר אלבק מצא את חבריו משכבר הימים, המועשרים החדשים בקהילייה הממשלתית לשעבר: אייל סולגניק קודם מנהל מחלקת תאגידים ברשות; יורם נווה, שהיה משנה מחלקת תאגידים; יהודה אלגריסי, סמנכ"ל מחלקת תאגידים; ליאור חנס, פעם סגן מחלקת חשבות; ואפילו את יו"ר הרשות המיתולוגי אריה מינטקביץ', שקיפץ ממשרד האוצר לראשות רשות ניירות ערך - ומשם תוך שלושה חודשים בלבד ליו"ר בנק דיסקונט, שנתן הלוואות לדנקנר, ומשם התיישב בכיסא סגן יו"ר אי.די.בי אחזקות, של דנקנר כמובן.

בפברואר 2012, פחות משנה אחרי מינוין של פרופ' שמואל האוזר ליו"ר רשות ניירות ערך, התקיימה ההנפקה המדוברת שבגינה נמצא דנקנר אשם ונשלח אתמול (ב') לשנתיים מאסר. השאלה, אמנם תיאורטית, אם תרצו דמיונית, אבל היא חייבת להישאל: אם בקודקודי רשות ניירות ערך היו יושבים באותה עת החברים הקרובים של מחובקי דנקנר, אלה שישבו זה עם זה וזה מול זה רק כמה חודשים קודם, האם גם אז הייתה מתבצעת חקירה נגד אחד האנשים הכי ידועים, מוכרים, חזקים ומחוברים במדינה?

למרות חוסר הסבירות האפשרית, ראוי שה"חור" הענק הזה יתוקן. כי צינון הוא צינון הוא צינון. שנה אחת לפחות. לכל הבכירים בשירות הממשלתי ציבורי - וגם ברשות ניירות ערך.