כן ג'ון, העולם השתנה

א. בשמיני בדצמבר, היום לפני פעמיים ח"י שנים, נרצח ג'ון לנון בפתח ביתו. דיוקנו הלקוח מהאלבום הלבן (הצילום האייקוני של ג'ון קלי) תלוי מעל ראשי משהו כמו 25 שנים, שנות דור, עובר איתי מדירה לדירה, מחדר לחדר, ממשרד למשרד, או שאני עובר איתו. הוא כבר דהוי מרוב שמש, מקומט בקצוות, מחורר מנעצים ורק פיסות נייר דבק בצד האחורי מחזיקות אותו בחתיכה אחת - אבל עיניו עדיין מביטות בי באותו מבט בסגנון מונה ליזה שאני מתקשה לפענח גם אחרי כל השנים האלה שלנו ביחד; סקרן? אדיש? עצוב?

יש אנשים שבמקום העבודה שלהם אוהבים להקיף את עצמם בתמונות של המשפחה והילדים כדי להרגיש בבית. אבל אני עובד מהבית וכשאני נכנס לחדר העבודה, הדבר האחרון שבא לי זה להרגיש בבית. אני מעדיף להקיף את עצמי באבות רוחניים. אז ככה כבר שנים יוצא שמדי פעם, כשאני קורא משהו שצריך לחשוב עליו, אני מרים עיניים ללנון ושנינו בוהים זה בזה ומשוחחים בדממה.

תראה איזה עולם יא חביבי, אני אומר לו בלב, איפה זה ואיפה אתה והשירים שלך. אימג'ין עלק. "אימג'ין שאין מדינות / זה לא כל-כך קשה לעשות"? הבט סביב, ג'ון. נכון, יש כמה מדינות שכבר אין אותן, אבל הרבה טוב לא יצא מזה. שאר העולם מסתגר מאחורי גבולות. "אין על מה להרוג ולמות / וגם אין דתות"? קורה בדיוק ההפך, איפה אתה חי חבוב? כן, אני יודע שאתה לא חי, אבל אתה ממשיך לזרוח כמו הירח והכוכבים והשמש וכל זה.

לא, זה לא מפריע לי שאני מדבר לתמונה, למה שזה יפריע לי? שאלה משונה, ג'ון, אין לי מושג כמה עוד אנשים מדברים אל התמונות שלהם, אני מניח שכולם, אבל אף פעם לא שאלתי, זה דבר מאוד פרטי. כן, אתה צודק, לא פייר לקחת דווקא את השיר הכי היפי שלך (וגם אחד מהפחות טובים שבהם, סלח לי) ולהשתמש בו כדי לנגח אותך - ועוד ביום מותך. אני מעדיף בהרבה, ג'ון, את המשפט שלך שבסוף הכול יהיה בסדר. אם זה לא בסדר, סימן שזה לא הסוף. הוא הרבה יותר מתאים לפילוסופיית החיים שאני מנסה לאמץ לעצמי בימים כאלה של חוסר ודאות.

טוב, מה אתה מסתכל עליי ככה? נכון, אתה צודק, מעולם לא היו ימים של ודאות, אבל כמו שאתה בעצמך אמרת בשיר שלך שאני הכי אוהב (טוב, אל תתחיל. יש המון שירים שאני הכי אוהב. לא נכנסים לזה עכשיו): יום ביומו, זה כל מה שאנחנו עושים. יום ביומו זה אולי כל מה שאפשר לעשות, לא? כתבת ששום דבר לא ישנה את עולמך, אבל העולם השתנה - ועוד איך השתנה.

ב. ג'ון לנון נרצח כשהיה בן 40 וחודשיים. בספר חדש שיוצא בימים אלה באירופה נטען כי רוצחו, מרק צ'פמן, פשוט לא יכל לסבול את הידיעה כי לנון, בגילו המתקדם, כבר לא יוכל להיכנס לרשימה המרשימה של 40 הצעירים המבטיחים עד גיל 40 של מגזין G, שאותו אתם קוראים כעת ורק פרוטקציה של בעל הטור בעמוד האחרון, אחד שמדבר לתמונות (נכון שכולכם עושים את זה?) הכניסה אותו פנימה. בואו נראה אם האלגוריתמים החדשים של פייסבוק וגוגל שאמורים למצוא עובדות לא נכונות באתרי חדשות יוכלו לעלות על זה, או שגם העובדה הזו תוכל להפוך לאמת.

זוכר, ג'ון, שדיברנו על העידן הפוסט עובדתי או העידן שאחרי האמת? בדיוק, אז עכשיו גוגל ופייסבוק מבטיחות לנסות לתקן את המקולקל ולסנן החוצה את השקרים. מקסים, לא? קצת כמו לנסות ולסנן החוצה שתי כפיות מלאות של גרגירי סוכר לבן אחרי שאלה כבר עורבבו טוב-טוב ונמסו בספל תה לוהט.

כבריטי, גם אם דהוי ומחורר מנעצים, אני בטוח שתעריך את הדימוי. למרות שהיום הסוכר הוא אויב, אתה יודע. יכול להיות שראוי להחמיר את החוק לסימון מוצרים עתירי סוכר ולהחיל אותו גם על אזכורים עתירי סוכר. אחרי הכול, במדינה שהציעה לאסור את השימוש במילה נאצי למרות שהנאצים לא הרגו אף ישראלי כבר מלא שנים, אך טבעי לאסור שימוש במילה כמו סוכר, שיחד עם המלח והשמן, הורג 5,851 ישראלים כל שנה לפי נתוני משרד הבריאות.

אבל אנחנו נסחפים פה. איפה היינו? כן, ברשימת 40 הצעירים המבטיחים. אני מת על הפרויקט הזה וגאה על חלקי הפעוט בו. כמי שכבר קרוב יותר ל-50 מאשר ל-40 - הו, אימה קרה! הו, תהום רבה! - אני כבר לא מקנא בילדים האלה. ההפך הגמור: אני בונה עליהם. והפרויקט הזה, אני מוכן להתערב איתכם על 20 שקל שאם תשימו אותו בחושך ליד כל עיתוני סוף השבוע האחרים, הוא יזהר באור יקרות קלוש לכמה שניות - וזה רק בגלל שכמות האנרגיה החיובית של ה-40 האלה צריכה להתחלק בין כל העותקים שהודפסו.

אם היה מודפס רק עותק אחד, הוא היה מאיר את רמת גן לאלף שנה. ככה כדור הארץ ממשיך להסתובב, חברות וחברים, בזכות אנשים כאלה, אנשים שעושים משהו עם החיים שלהם, לא סתם יושבים שם וצופים בגלגלים מסתובבים או עושים שביתות במיטה. כן, דיברתי עליך.

ג. כן, ג'ון, העולם השתנה. אני יכול רק לתאר לעצמי איך זה נראה מהצד שלך: אתה הרי מודבק מולי, כלומר מעל ומאחורי המסך. זה אומר, בעצם, שאתה לא יכול לראות או לדעת שום דבר על מה שקורה בעולם. הכלי היחיד שיש ברשותך על מנת להבין את העולם ומה שקורה בו, זה הצלליות המעורפלות שמקרין האור התכלכל של המסך על פניי, ואת התגובות המופיעות על פרצופי כשאני מנסה להבין בעצמי מה קורה, ולא תמיד מצליח.

אתה קולט את הקטע, ג'ון? יחד הפכנו למין ורסיה ביתית משונה למשל המערה של אפלטון. מהצד שלך אפשר להתרשם שכל מה שיש בעולם זה התפלשות בשלולית של שקרים והשמצות וקללות והתפלמסויות חסרות טעם ברשתות חברתיות - אלה הצללים שאתה רואה עליי וחושב שהם העולם. או לפחות העולם שלי.

האמת העגומה היא שאתה לא טועה לגמרי, ג'ון; בעולם יש יותר מדי מסכים תכלכלים וצלליות מעורפלות ומערות שאנחנו שוהים בהן, ואמיתות שאנחנו דוחים, ושקרים שאנחנו מאמינים להם מרצון חופשי. יש כל-כך הרבה יותר בעולם, כמובן - אבל כמו במשל המקורי, אתה לא יכול להאמין בזה עד שלא תראה לבד. מבחינתך זה כבר אבוד, כמובן, כי לבד כבר לא תראה. לנצח תישאר בן 40 וחודשיים, תקוע מול הפרצוף שלי, דהוי משמש, מקומט בקצוות ומחורר מנעצים. לנצח מבוגר מדי בשביל לנסות ולהיכנס לרשימת 40 הצעירים המבטיחים עד גיל 40.

כן, אני יודע, הופעת במספיק רשימות בחיים. אל תשתחצן, זכור מי מחזיק את קופסת הנעצים.