היום הוא יום השנה ה-75 לאחד המאורעות החשובים ביותר של הזמן המודרני. בשבעה בדצמבר 1941 תקף צי המלחמה של יפן את נמל פרל הרבור, באיי הוואי - וגרר את ארה"ב מן התהומות של בדלנותה אל מלחמת העולם השנייה. בן-לילה היא הפכה למעצמת על ולמנהיגת העולם החופשי.
אין כל הפרזה בהנחה, שהעולם היה מקום שונה בתכלית אלמלא התרחש "היום שיהיה לדיראון עולם", בלשונו של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. ביום ההוא, למשמע הידיעה על ההתקפה היפנית, ווינסטון צ"רצ"יל אמר למזכירו המדיני, כי בפעם הראשונה מאז שפרצה המלחמה, שנתיים ויותר קודם, "אני עומד לישון שנת ישרים". מבלי להתכוון, המשטר הצבאי ביפן הציל את הדמוקרטיות המערביות מאבדון.
מלחמת הדמוקרטיות המערביות התנהלה באירופה, נגד היטלר, ואחר כך, ב"מלחמה הקרה", נגד סטאלין ויורשיו. אבל מזרח אסיה מילאה תפקיד מרכזי, לפעמים מכוון, במהלך המלחמות ההן: לא רק המלחמה נגד יפן, כי אם גם המלחמות האזוריות בקוריאה (1950-1953) ובהודו-סין (1965-1975).
מזרח אסיה מילאה תפקיד חסר תחליף בהתפתחות מדיניות החוץ של ארה"ב. אם יפן גררה אותה מהתבדלותה הטראגית בין שתי מלחמות העולם, הנה מלחמה גלובלית נגד ספרד בסוף המאה ה-19 גררה אותה אל מחוץ לתחומיו של חצי הכדור המערבי.
מי איבד את סין
ב-1899, ארה"ב כבשה את הפיליפינים מידי ספרד, והקימה בה את מושבתה הראשונה והיחידה. המאחז האמריקאי בפיליפינים הפך אותה לשכנתן הימית של יפן ושל סין. ההתקפה היפנית הראשונה על כוחות אמריקאיים ב-1941 התרחשה בפיליפינים.
גנרל דגלס מקארתור, לשעבר הרמטכ"ל של חיל היבשה האמריקאי, ניהל את צבא הפיליפינים. כאשר הוכרח לסגת, לרגל העליונות היפנית, הוא הכריז, "אני אחזור". זו הפכה לאחת הסיסמאות האפקטיביות ביותר של מאמץ המלחמה האמריקאי בארבע השנים הבאות. הוא אמנם חזר.
ב-1949 התחוור לאמריקאים מה קשה ומר עומד להיות מאבק "הבלימה" שלהם נגד הקומוניזם הבינלאומי. באוקטובר של אותה השנה ניצחו הקומוניסטים של מאו צה טונג במלחמת האזרחים הסינית, והשאלה "מי איבד את סין" הטילה צל ארוך מאין כמותו על מהלך הפוליטיקה האמריקאית - ופירנסה את אחד הפרקים הקודרים בתולדות הדמוקרטיה האמריקאית, זה הנקרא "מקארתיזם", על שם הסנאטור שניהל ציד מכשפות נגד "פעילויות לא-אמריקאיות".
"האי היפה"
המפסידים במלחמת האזרחים הסינית נמלטו לאי קטן מול החוף הדרומי של סין, שהפורטוגלים העניקו לו את השם "איליה פורמוסה", או "האי היפה". לתושביו הוא היה ידוע כ"טייוואן". ב-40 השנה הראשונות לאחר מלחמת האזרחים, משטר צבאי ברוטלי הפך את טייוואן לקסרקטין, וחרש מזימות להפוך אותו לקרש קפיצה לחזרה אל היבשת.
זו מעולם לא הייתה שאיפה ריאלית, וחוסר השחר שלה התחוור והלך במרוצת השנים. אבל עד 1979, ארה"ב ראתה בממשלה הלאומנית בטייוואן את הנציגה הלגיטימית היחידה של מיליארד סינים, אף כי למרותה סרו בקושי 20 מיליון. הנאמנות לטייוואן הייתה אבן פינה של מדיניות החוץ האמריקאית. רק נשיא בעל רקורד אנטי-קומוניסטי קיצוני כריצ"רד ניקסון היה יכול לפרוק עול, לנסוע לסין, ולהתחיל את המהלך שיניב את ביטול ההכרה בטייוואן, בתחילת 1979.
מאז, היחסים עם טייוואן נחו על סדרה של העמדות פנים. שגרירות ארה"ב בטייוואן אמנם הורידה את הדגל ואת השלט, והפכה ל"מכון האמריקאי", אבל היא כמעט שגרירות לכל דבר. כיוצא בזה גם "המשרד הכלכלי-תרבותי" של טייוואן בוושינגטון.
טייוואן היא שותפת הסחר התשיעית בגודלה של ארה"ב. היא רוכשת נשק בארה"ב. אבל הואיל וב-1979 ארה"ב הכירה במשטר הקומוניסטי בבייג"ין, והואיל והמשטר הזה עומד על דעתו שטייוואן היא "מחוז מורד" ולא ארץ ריבונית, ארה"ב נשמרת שלא להתרועע עם טייוואן בפומבי. זה קשה, במיוחד מפני שלפני 30 שנה עלתה טייוואן על דרך דמוקרטית, ולא ירדה ממנה. איך אפשר שלא לחבב דמוקרטיה קטנה ומוקפת אויבים.
מעשה במחשבה תחילה?
מה הביא את דונלד טראמפ לעבור על הלא-תעשה של הדיפלומטיה האמריקאית, ולדבר בטלפון עם נשיאת טייוואן בתחילת השבוע? בעיני מבקריו זו הייתה עוד ירייה אחת מן המותן, תוצאה של בורות ושל חוסר הקשבה. אבל בעיני אחדים מתומכיו זה היה מעשה-במחשבה-תחילה, והמחשבה התחילה חודשים לפני הבחירות.
על פי הדיווחים האלה, טראמפ החליט להשתמש בטייוואן כדי לאותת לבייג"ין, שארה"ב תחת נשיאותו לא תציית עוד לכללים הישנים, לפחות כל זמן שסין עצמה לא תציית להם. את סין הוא חזר וגינה במשך שנים על מדיניות סחר מזיקה, על זיוף שער החליפין, ועל הצרת צעדיהם של משקיעים אמריקאיים.
השבוע הוא הוסיף לרשימה הזו גם את מהלכיה האגרסיביים של בייג"ין בים סין הדרומי, נתיב השיט העמוס ביותר בעולם. לא זו בלבד שהיא טוענת לריבונות מלאה עליו, לרעת הארצות האחרות הגובלות בו, אלא שהיא מקימה בסיסים צבאיים בכמה מאייו.
לא שותפת, אלא יריבה
הייתכן שטראמפ מתכוון להגדיר מחדש את יחסי ארה"ב-סין? ג"ורג" בוש הבן ניסה לעשות כן בעלותו לשלטון ב-2001. במערכת הבחירות שלו הוא הכריז, "סין אינה שותפת, סין היא יריבה". אבל הצרכים והנסיבות מיתנו מאוד את תאבונו.
גם ברק אובמה נטה לאותה הכרה. הוא קיווה להעמיד "הכוונה מחדש כלפי אסיה" במרכז מדיניות החוץ שלו בתקופת כהונתו השנייה. ההכוונה הזו נועדה לבלום את סין בסביבותיה המיידיות באמצעות סיוע צבאי לארצות קטנות ממנה ובאמצעות כינון אזור סחר חופשי "טראנס-פאציפי" ("מעבר לאוקיאנוס השקט"), שארה"ב נועדה לעמוד במרכזו, וסין לא תשותף בו.
כמו רוב מדיניות החוץ של אובמה, גם זו לא עלתה יפה. מזרח אירופה והמזרח התיכון הסיחו את הדעת והגבילו את המשאבים. להיטותן של ארצות מזרח להתרות בסין פחתה, במיוחד לאחר שהפיליפינים בחרו נשיא חדש ואנטי-אמריקאי שהודיע על כוונתו להירתם לעגלת סין.
אי אפשר לנהל מלחמה קרה עם סין כדרך שארה"ב ניהלה מלחמה כזאת עם ברית המועצות. לארה"ב לא היו כמעט שום יחסי מסחר עם הסובייטים. סין היא שותפת הסחר הגדולה ביותר שלה, 15.7% (יפן, לשם השוואה, רק 5%). הסחר השנתי עם ברית המועצות בעיצומה של המלחמה הקרה עמד על סביבות שני מיליארד דולר. סך כל הסחר עם סין השנה יעמוד על סביבות 470 מיליארד. סין מחזיקה גם אג"ח של ממשלת ארה"ב בערך כולל של 1.22 טריליון דולר (http://tinyurl.com/china-holdings). קצת קשה לנהל מלחמה קרה עם יריבה/שותפת כזאת.
הסלמה של ציוצים
מה תניב שיחת הטלפון עם נשיאת טייוואן? אולי לא כלום. אולי הסינים ינשכו את שפתיהם, ויחכו עד שהנשיא טראמפ יתיישב על כורסתו, ויתחיל לקבל תדריכים שיטתיים. אבל אולי הם ירגישו צורך לגמול על איתות לא-ידידותי באיתות לא-ידידותי.
התקשורת האמריקאית מתארת את תגובותיו של טראמפ על ביקורת במושג מעולם ההימורים, double down, שעניינו הגדלת הסיכון. כאשר נמתחת ביקורת על הצהרה שלו, הוא נוטה להחריף עוד יותר את הנוסח המבוקר. זה מה שהוא עשה בציוציו בענייני טייוואן וסין בימים האחרונים.
האומנם הסלמה של ציוצים תשליך משבר עם סין על מפתן לשכתו עוד לפני שנכנס אליה? זו לכל הפחות אפשרות סבירה. מוטב לקוות שהוא הביא אותה בחשבון, והוא מוכן לשאת לתוצאותיה.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
