המנהלים החנפנים שהתעשרו בזכות דנקנר נטשו אותו

 נוחי דנקנר /איור : גיל ג'יבלי

1.

נפילתו, קריסתו, עלייתו ונפילתו, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא - כל הקלישאות הללו (הנכונות) על נוחי דנקנר יצרו במקביל שורה של מיתוסים לגביו, שאותם טורחים לקדם ולשווק במלוא המרץ כמה וכמה עיתונאים, שנוטים לקחת קרדיט על "נפילתו", כאילו הם "חשפו" את מעשיו. הנה כמה מהמיתוסים הללו, שכדרכם של מיתוסים הם לחלוטין לא משקפים את המציאות ואף מנסים לעוות אותה במכוון.

"נוחי דנקנר ואי.די.בי נפלו בגלל חוק הריכוזיות"

שטות, הבל-הבלים ובדיחה לא מוצלחת. אי.די.בי ונוחי דנקנר נקלעו למצב של חדלות פירעון והסדרי חוב שבאו אחריהם לא בגלל חוק הריכוזיות - חוק מטופש ומיותר, שאת התרומה המשקית שלו ניתן לסכם במספר עגול אחד ויפה: א-פ-ס, ואת זה יודעים כל יוצריו, כולל בכירים לשעבר במשרד האוצר שהיו שותפים לגיבושו.

אותם בכירים מבינים כעת שנווטו בידי כמה עיתונאים וחברי כנסת הסרים למרות העיתונאים הללו כמו מריונטות, במטרה לקדם את החוק בליווי פסטיבל תקשורתי אדיר, בניגוד מוחלט לערכו. החוק דילל כמה שכבות בחברות החזקה ויצר כמה מנגנונים משפטיים ומנגנוני בקרה מפני "ריכוזיות" כלל משקית, אבל הוא ממש לא טיפל בעסקים הישירים של קבוצת אי.די.בי.

אמרנו השפעה א-פ-ס? לא בדיוק. לחוק הזה יש אפילו ערך שלילי. תשאלו יו"ר אסם דן פרופר, שהוביל את מחיקתה של חברת המזון מהבורסה, גם בגלל חוק הריכוזיות, שתרם את שלו לייבוש הבורסה. "פופוליזם הריכוזיות", כינינו שוב ושוב את החוק והפסטיבל סביבו, והתברר שהתיאור הזה היה נכון הרבה יותר מכפי שחשבנו.

"נוחי דנקנר ואי.די.בי נפלו בגלל רפורמת הסלולר של כחלון"

המיתוס הזה כבר קצת יותר מחובר למציאות, כי רפורמת הסלולר אכן חתכה באופן דרסטי את רווחי סלקום, חברה משמעותית בקבוצת אי.די.בי. הרפורמה הובילה לחיתוך בשווייה בבורסה ומנעה באופן טבעי את המשך חלוקת הדיבידנדים האגרסיבית מהחברה לחברות האם שלה, כדי לשרת את חובות הקבוצה.

אבל גם על המיתוס הזה צריך לערער, כי מה שהפיל את דנקנר היו בעיקר שתי עסקאות: האחת, עסקת הנדל"ן בלאס וגאס (יחד עם יצחק תשובה), והשנייה היא הסיבוב השני, שלא לומר ההימור הכושל, על מניות הבנק השווייצרי קרדיט סוויס. שתי העסקאות הללו גילחו לקבוצת אי.די.בי יותר מ-3 מיליארד שקל ולמעשה היו הסיבה העיקרית לקריסת הקבוצה, לצד משיכת דיבידנדים אגרסיבית מהקבוצה לחברה האם (גנדן), שרובה הושקעה במניות אי.די.בי עצמה שקרסו מאוחר יותר.

מעגל הקסמים הזה הוא שהכריע את דנקנר ואת קבוצת אי.די.בי, ולא שום דבר אחר. אלמלא שתי העסקאות ומשיכת הדיבידנדים האגרסיבית לגנדן (שהיו לה שותפים חוץ מדנקנר), סביר להניח שקבוצת אי.די.בי ודנקנר היו שורדים - אמנם רזים יותר ומדוללים בחברות החזקה, שמספרן היה מוגזם (אי.די.בי אחזקות, אי.די.בי פיתוח, דסק"ש), אבל עדיין עומדים על רגליהם. גם סביר מאוד להניח שאלמלא שתי העסקאות הללו לא היו נגזרות על דנקנר שנתיים בכלא, כי הוא לא היה נזקק להנפקת ה"חברים" ולא היה מבצע את עבירות ניירות הערך בצעד טיפשי של ייאוש כדי להציל את הבייבי שלו. אלה הן נפלאות הגורל האכזר: טעויות גוררות עוד טעויות. אנשים שנמצאים על-פי התהום נוטים לאבד את שיקול הדעת שלהם ולעשות עוד ועוד טעויות שמפילות אותם, ולעתים הטעויות הללו הן עבירות על החוק.

"עיתונות חוקרת חשפה את עבירות ניירות ערך של דנקנר במניות אי.די.בי"

עוד שטות שהומצאה על-ידי עיתונאים כדי לטפוח לעצמם על השכם. מי שחשף את דנקנר הוא בכלל מחשב, מערכת הבקרה של רשות ניירות ערך, כפי ש"גלובס" חשף כמה פעמים. האלגוריתם של המערכת בוחן את היקף המסחר במניה מסוימת ומאתר גורם שרכש את המניה בהיקף חריג יחסית לעצמו וגם יחסית למסחר במניה בימים כתיקונם.

החקירה החלה לאחר שהמערכת זיהתה פעילות חריגה במסחר של אי.די.בי בימי ההנפקה. הנורה האדומה נדלקה סביב הגדלת הנפחים של המסחר במניות אי.די.בי, שעוררה את החשד הראשוני של החוקרים. בניסיון להתחקות אחרי אלו ש"ניפחו" את הפעילות, הם הגיעו לדנקנר ואל מקורבו איתי שטרום. זה כל הסיפור: מחשב, נורה אדומה, חקירה, משפט וגזר דין.

"הסיקור התקשורתי של דנקנר הוא בגלל היותו איש מרכזי במשק"

אפשר להזדהות עם האמירה הזאת, הרי דנקנר באמת חלש על קבוצה ענקית הכוללת חברות בתחומי הקמעונאות, התקשורת, הביטוח, הנדל"ן ועוד (וגם אהב בעצמו את אור הזרקורים), אבל שימו לב למספרים: החובות האישיים שדנקנר השאיר הסתכמו בכ-800 מיליון שקל; התספורת של יצחק תשובה בדלק נדל"ן הגיעה ל-1.5 מיליארד שקל; החובות האבודים של מוטי זיסר ז"ל, הן למערכת הבנקאית והן למערכת המוסדית, הגיעו לכ-2.8 מיליארד שקל; ואילו החובות של אליעזר פישמן הגיעו עד כ-5 מיליארד שקל (ברוטו. יש אמנם נכסים מולם, אבל הם שווים כ-1.5-2 מיליארד שקל לכל היותר).

אז כיצד קרה שהסיקור התקשורתי של דנקנר היה הכי מאסיבי, ובמכפלות נאות? התשובה לכך, תתפלאו, נעוצה ברכישת העיתון "מעריב" על-ידי קבוצת אי.די.בי בזמנו. הרכישה הזאת והניסיונות של דנקנר להעביר ל"מעריב" עיתונאים מקבוצת "הארץ-דה מרקר" באמצעות הצעות שכר מפתות הציתה מלחמת עולם בינו לבין עמוס שוקן וגיא רולניק, המו"ל וסגנו. המלחמה אמנם נעטפה בסיסמאות כמו "למען האינטרס הציבורי ולמען הדמוקרטיה", כפי שהשניים משווקים את עצמם תמיד, אבל זו הייתה בעצם מלחמה שברובה הייתה אישית לחלוטין ושיקפה את דרכי הפעולה של השניים גם ביחס לכלי תקשורת אחרים. מי שלא משדר על אותו גל - הוא יעד לחיסול.

2.

בואו נעזוב עכשיו את ההסברים הכלכליים, התקשורתיים והמשפטיים לנפילת דנקנר וננסה להתרומם מעליהם. מה שהפיל את דנקנר זה הרי הוא עצמו. במילה אחת: היבריס. זה החטא הקדמון, חטא הגאווה, חטא שהפך למחלה מידבקת לא רק בקרב בעלי שליטה ומנהלים, אלא גם בקרב עיתונאים. חלקם נוטים לחשוב שהם מופקדים על ניהול המדינה.

בחיפוש אחרי עוד-ועוד כבוד וכסף, יש החוצים לעתים את הגבול בין פעילות חכמה לפעילות טיפשית, בהנחה מופרכת שהם גדולים מהחיים. וגרוע מזה, כמה מהם אינם מודעים כלל לעובדה שיש קו גבול כזה. היבריס מוביל לבלבול ולסחרור. כשאנשים נמצאים בשיא כוחם, בשיא השפעתם, בשיא ועוד שיא, הם בטוחים שעל-פיהם יישק דבר; הם מתחילים להשתעשע במחשבה שאי-אפשר בלעדיהם, שכל העסק נברא בצלמם ובדמותם, שההצלחה היא בעיקר הצלחתם האישית. הם נוטים לגמד את סביבתם, הם נוטים לאסוף מסביבם אומרי הן חנפנים שאינם מסוגלים לחלוק על דעתם, הם מתמכרים לאור הזרקורים, הם מתמכרים לחנופה ואף מנסים לקנות אותה בכסף טוב. ההיבריס הכריע את נוחי דנקנר, לא שום דבר אחר.

3.

דבר אחד צרם לנו לאורך משפטו של דנקנר. בבית המשפט זיהינו את ילדיו במעגל הקרוב אליו, אבל בספסלים האחוריים ציפינו למצוא שורה של אנשים שאכלו לשובעה מכף ידו, ששמותיהם מצורפים לטור זה. ציפינו למצוא שורה של מנהלים, ובראשם עמי אראל, שגרפו יחד חצי מיליארד שקל בתקופת כהונתם כמנהלים באי.די.בי. דנקנר החזיק מטה מנופח של מנהלים והוא תגמל אותם בנדיבות. לאורך כל המשפט, לאורך הדיונים הארוכים, במיוחד האחרונים, התקשינו למצוא ולו איש אחד מאותה רשימה.

תגידו ודאי, זו התכונה האנושית - כשאתה למעלה, אנשים נוטים להידבק אליך ולהחניף לך; כשאתה למטה, הם בורחים כל עוד נפשם בם. זה נכון, אבל זו התנהגות מכוערת, במיוחד לאור העובדה שאותם בורחים עשו זאת עם ערימות של כסף, היו שותפים לטעויות העסקיות בקבוצת אי.די.בי, ולא מנעו או לא ניסו למנוע מדנקנר לבצע אותן. כעת הם אינם מתייצבים בקו האש.

 עלויות השכר

לפושטי הרגל הקטנים דווקא מרימים את המסך

השבוע הציע אליעזר פישמן, בעל השליטה לשעבר ב"גלובס", מתווה להסדר חוב ובו תספורת של 95% לחובותיו שבערבות אישית.

בלטו לעין שני דברים: האחד הוא שבקרב אנשי עסקים בסדר הגודל של פישמן, ערבות אישית היא כמו חתימה על הקרח. אפשר לחלקה לכל בנק, לכל דורש, אבל מאחוריה לא ממש עומדים ביטחונות ראויים. הדבר השני הוא העובדה שפישמן ועורכי דינו מציעים למכור את הווילה שבה הוא מתגורר בסביון - וילה בשטח של 5 דונמים - בארבע השנים הבאות ולהחזיר מתוך התמורה רק 4 מיליון שקל (שווי הווילה מוערך בכ-30 מיליון שקל), כיוון שהיא רשומה זה שנים על שם אשתו, טובה פישמן.

ובכן, מצער לראות שוב ושוב את הסרט שבו חיים אנשים מסוגו של פישמן ועורכי דינם. האם טובה פישמן רכשה מכספה האישי את הווילה בזמנו? ומה עם ילדיו, כפי שהזכרנו בטור זה בשבוע שעבר, וילדי כל אנשי העסקים שהגיעו למצב של פשיטת רגל?

 אליעזר פישמן, "מסיבת אפטר עצמאות" / צילום: יוסי כהן

הם חיים בסרט שבו יש עיוורון מוחלט לאי-צדק מול אנשים "ממוצעים", לא כאלה שגרים בסביון וחבים מיליארדי שקלים, אלא אנשים שחבים עשרות ומאות אלפי שקלים ויש להם דירה מצ'וקמקת. אחד הקוראים שלח לנו את המייל הבא, והוא מדבר בעד עצמו:

"כאשר פושט הרגל הוא לא פישמן או טייקון אחר, אלא אחד האדם שהיה לו עסק קטן ואפילו בינוני, הבנקים לא עוזבים אותו. לא אותו, לא את ילדיו ולא את עזבונותיו אם יש. חבר לעבודה שפשט רגל הושלך מביתו ובעור שיניו שילם את חובותיו עד שקיבל הפטר מבית המשפט אחרי שכל חיסכון (כולל פנסיוני) וכל נכס (כולל דירה שגרו בה הוא וילדיו) - הכל 'הלך' לבנק.

"אם אתה לא איזה טייקון מקושר יותר או פחות, הבנקים 'מרימים מסך' ושמים יד, ברשעות בלתי נתפסת, על כל דבר - מבית, דרך נכסים, כולל פנסיה וגם הכנסות ונכסים פיננסיים של בת הזוג והילדים, אם עברו את גיל 18. כן, השיטה רקובה".

המסקנה, אם כן, היא שאסור לתת להסדר שהציע פישמן לעבור.