פתרון חלקי, עד שהממשלה תתעורר

יעד לגירעון, לאבטלה, לגביית מסים, לצמיחה. ומה עם יעד לצמצום העוני? גם שנתיים וחצי אחרי המסקנות של ועדת אלאלוף, הממשלה בחרה שוב לא לגבש את ההמלצות לכדי תוכנית רב-שנתית ולא הציבה יעדים. כפי ששר האוצר משה כחלון העיד בכנות בכנס "לתת" למאבק בעוני בשנה שעברה: "למדינה קשה לשים יעדים לצמצום העוני".

בטח קשה. צריך להתחייב, ואז גם ניתן יהיה למדוד הצלחה והחזר על ההשקעה ועוד כל מיני כלים ניהוליים רלוונטיים למגזר העסקי ולחברה האזרחית, אבל זרים לחלקים רבים של המגזר הציבורי. כשיש אתגר משמעותי ומורכב, הממשלה מעדיפה לנקוט ב"פעולות" נקודתיות ולהראות "עשייה". פחות חשובה התוצאה, ודאי אם היא צפויה להגיע בטווח הרחוק.

כך, כשלא ניתן למדוד את היעילות של המדיניות שנבחרה, ניתן להתחמק בקלות מביקורת ציבורית. "לא התחייבנו, כי זה קשה והבעיה מורכבת וגם אין לנו מספיק משאבים, אבל אנחנו עושים המון". איזה יופי, יש סמכות, אין אחריות.

הטיפול בעוני הוא משימה לאומית שהציבור בישראל ממקם באופן קבוע בראש סדר העדיפויות. אבל הממשלה עדיין בוחרת לא להגדיר גוף ייעודי, בין שזו רשות לאומית, משרד ראש הממשלה או משרד הרווחה, שיתכלל את העבודה הממשלתית שכן נעשית וידאג לסינרגיה בין המשרדים השונים, שכרגע פועלים בנפרד באופן לא יעיל.

הטיפול בעוני הא האחריות של המדינה - זה תפקידה ולה המשאבים המתאימים. אבל מכיוון שהמדינה עושה מעט מדי, נכנסים לוואקום שהיא מותירה עמותות וארגונים וולונטריים שאין להם הכלים והמשאבים הדרושים ושזה גם לא תפקידם, אבל בפועל ממלאים תפקיד חשוב באקו-סיסטם של החברה הישראלית.

בתחום האי-ביטחון התזונתי, למשל, ממלאות עמותות הסיוע את התפקיד העיקרי במתן מענה למשפחות שחסרות את המשאבים לקיום בסיסי בכבוד. בדו"ח איצקוביץ' שפורסם לפני כ-8 שנים, הגדירה המדינה את תפקיד העמותות כרשת הגנה אזרחית אחרונה ל"חורים" שמותירה המדינה. אלא שבביטחון התזונתי אין אפילו רשת. המדינה פשוט לא עושה דבר, אף שיש צורך ב-1.45 מיליארד שקל בשנה כדי לסייע ל-243 אלף משפחות החיות באי-ביטחון תזונתי חמור.

כבר עשר שנים אנחנו פועלים לחייב את המדינה לקחת אחריות ולהקים מיזם לאומי לביטחון תזונתי, ומקווים שנוכל באופן מדורג לסגור את הפעילות שלנו בתחום. חמש הממשלות שפעלו בתקופה הזו הבטיחו מאות מיליוני שקלים, אבל בפועל לא הקצו ולו שקל אחד בבסיס תקציב המדינה.

יתרה מכך, רוב התשומות שהושקעו, במקום להיות מופנות לסיוע בשטח, שירתו את "משטרת הרווחה" - "אסדרה", כתיבת "קוד אתי" ובדיקת "רשימות", לצד ניסיונות לתקוף את הנתונים (של המדינה) ולטעון שהיקף הבעיה הרבה יותר קטן ושהנתונים מנופחים על ידי העמותות מתוך אינטרס.

שר הרווחה, חיים כץ, הצהיר זה מכבר שהנושא לא נמצא בסדר העדיפויות שלו ובחר במתווה פופוליסטי של כרטיסי מזון. מעבר לכך שמדובר בפתרון לא יעיל שמבזבז כספי ציבור, הוא טומן בחובו החלשה מכוונת של החברה האזרחית ומטרתו היא לעקוף את עמותות המזון ולפעול באמצעות העובדים הסוציאליים באגפים לשירותים חברתיים (אשר מצידם מפנים את הנזקקים לעמותות הסיוע...).

אילו המדינה הייתה לוקחת על עצמה את מכלול הטיפול בבעיה, אולי ניתן היה להבין זאת. אבל כאשר מדובר בתקציבים ממשלתיים זעומים, תקיפת העמותות והחלשתן היא חסרת אחריות. 180 עמותות מזון פועלות ב-105 יישובים בישראל ויחד אנחנו מסייעים ליותר מ-60 אלף משפחות נזקקות. איך זה שאנחנו נותנים לגיטימיות לקול הציני שתוקף את העמותות, שהן לא הבעיה, אלא פתרון זמני וחלקי. עד שהמדינה תתעשת ותחליט שהיא מעוניינת ליישם פתרון מקיף ומלא לבעיית העוני.

■ הכותב הוא מנכ"ל ארגון לתת.