בקרוב אצלנו? הצנזורה ברשת צוברת תאוצה מפחידה

ממה שאני זוכר, הילדים האמריקאים שלמדו איתי בבית הספר היסודי קלייטון אבניו בתחילת שנות ה-80, היו די ממושמעים. כשהיה צריך להכין שיעורי בית, הם היו מכינים; כשהיה צריך להיות בשקט, הם היו שותקים כדגים; וכשהיה צריך לעמוד בטור ארוך ולפנות את הכיתות במסגרת תרגילי השריפה התכופים, הם היו מסתדרים זה אחר זה כמו ברווזונים צייתנים וצועדים בדממה אל החצר. גם באמצע החורף, כשבחוץ היה קפוא ומושלג, הם היו עומדים בסבלנות ומחכים שהמורים יאמרו שהתרגיל הסתיים ושאפשר כבר לחזור לכיתה החמימה. אבל ילדים הם ילדים, ועל אף שכמעט תמיד הם היו עושים בדיוק את מה שהורו להם לעשות, מדי פעם מישהו מהם סירב להתיישר.

לפעמים זה היה בגלל שובבות ולפעמים בגלל מרדנות או עצלנות או כעס או עלבון, אבל היו פעמים שילדים מסוימים פשוט לא צייתו לנציגי המערכת. המורים התמודדו עם חוסר הציות הזה בצורה טיפוסית - בהתחלה ניסו לשכנע, ומהר מאוד עברו להפחדות ולעונשים. כשגם זה לא עבד, שלפו המורים האמריקאים את האיום האולטימטיבי: "ההתנהגות תירשם בתיק הקבוע שלך!", הם הזהירו.

אולי בגלל שידעתי שבשנת הלימודים הבאה אהיה שוב בבית הספר בחיפה, ואולי בגלל שתמיד הייתי ספקן, אף פעם לא נבהלתי מה"פרמננט רקורד". האפשרות שקלסר שבו מתועדת כל התנהגות - תקינה ולא תקינה - אכן ינדוד בין תחנות חיי העתידיות ויתמלא עם השנים במידע, נראתה לי כבר בכיתה ג' כמו קשקוש מקושקש, וחוסר האמון הזה אפשר לי לא לציית לכללים מבלי לחשוש לתוצאות. לעומת זאת, לחבריי האמריקאים שלא הלכו לשום מקום, רעיון "התיק הקבוע" נשמע מרתיע מספיק כדי לחשוש ממנו גם מבלי להיות בטוחים לחלוטין אם הוא אמיתי או לא.

עד לפני כמה שנים, הרעיון של בניית תיק לכל אזרח נראה כמו הזיה אורווליאנית. משטרים דכאניים אמנם אוספים מידע על אזרחיהם ומחזיקים עליהם תיקים, אבל האפשרות שניתן יהיה לקושש את כל המידע מכל המקומות שבהם הוא נשמר, ואז לחבר אותו ולהפיק ממנו תובנות, נראתה מופרכת. איך לכל הרוחות ניתן בכלל לחבר את האיחורים מבית הספר, לנסיעות לחו"ל, לעבירות התנועה, לתשלומי החשמל, המים והמשכנתא, להרגלי הקנייה בסופר, לשימוש במזומנים, לנוכחות בהפגנות ולעוד אינספור פריטי מידע אחרים? אבל המציאות משתנה, ולא רק שהמידע על אודות כולנו נרשם ונשמר, אלא שכולו ממוחשב. הוא מצטבר מהיום שבו אנו נולדים ועד מותנו, כאשר העלייה בעוצמת המחשוב מאפשרת לראשונה גם לחבר בין כל הנקודות שבין לבין, וכך להכיר אותנו יותר טוב מכפי שאנחנו מכירים את עצמנו.

מדע בדיוני? זה בדיוק מה שקורה בימים אלו בסין: יותר מ-35 רשויות במדינה המאוכלסת ביותר בעולם החלו בשנה האחרונה לחבר אלו אל אלו נתונים דיגיטליים מתחומים רבים, ואז לעבד אותם על מנת להעניק לאזרחים את מה שמכונה שם "דירוג אשראי אישי". צבירת יותר מדי נקודות שליליות בגין אירועים כמו עבירות תנועה, הולדת יותר מילד אחד, קיומם של תיקים פליליים, איחורים בתשלום מסים, העלאה לרשת של מידע שהוגדר כבעל "רמת מהימנות נמוכה", או מגע ישיר או עקיף עם אזרחים ש"דירוג האשראי האישי" שלהם נמוך - כל אחד מאלה יוריד את הדירוג של אותו אזרח.

לאחר שהמידע הגולמי מנותב מאינספור הרשויות והגופים שמלקטים אותו לצורכיהם אל המערכת המרכזית שמקים הממשל, אלגוריתם ייעודי משקלל את כל הנתונים ומפיק מהם ציון שמהווה את הדירוג. לא ברור אם האזרח יידע מה הציון שקבעה לו המערכת, אבל ברור לגמרי שהוא יהיה מודע להשלכות שלו אם הציון יהיה נמוך. אזרחים בעלי דירוג אשראי אישי נמוך לא יוכלו להתקבל למשרות ממשלתיות, ללוות סכומים מהיקף מסוים, לקבל שירותים סוציאליים מסוימים, להגיש מועמדות לבתי ספר או למלגות ואפילו להזמין חדרים במלונות יוקרה, לטוס או לנסוע ברכבות מהירות או לצאת מגבולות המדינה.

ואם כל זה עדיין נשמע לכם כמו מדע בדיוני, מתברר שעד כה (ויש לזכור שהמערכת נמצאת עדיין בשלב הפיילוט) פסלה המערכת רכישה של 4.9 מיליון כרטיסי טיסה מאנשים שהוגדרו כ"לא ראויים לאמון".

פוטין כבר התעניין

לסין כבר יש ניסיון במערכות פיקוח וצנזורה בקנה מידה עצום. כך, למשל, "חומת האש הגדולה של סין" חוסמת גלישה לאתרים כמו גוגל, פייסבוק ויוטיוב ולעוד אתרים רבים שהתכנים שבהם אינם עולים בקנה אחד עם תפיסת העולם של המשטר. עם זאת, כדי לגרום למערכת החדשה לעבור את שלב הפיילוט, יצטרכו הסינים להתגבר על מכשולים ביורוקרטיים עצומים. לא רק שהמערכת תצטרך לנתב אל מאגר מרכזי את המידע מאינספור גופים שרגילים להתנהל בצורה עצמאית - אלא שהאלגוריתם יצטרך להיות מסוגל לעבד במהירות מידע בקנה מידה חסר תקדים. 1.4 מיליארד בני אדם.

הסיבה לבניית המערכת, שעל-פי התוכניות תיכנס לפעולה ברמה הלאומית כבר ב-2020, היא רצונה של הממשלה הסינית לפקח מקרוב על כמה שיותר היבטים בחייהם של נתיניה. המפלגה הקומוניסטית במדינה תמיד חוששת מחתרנות, והצבתו של אח גדול יודע כול שישקיף מלמעלה על חייהם של האזרחים צפויה לסייע לה במשימה. מעבר לכך, עצם הידיעה שמערכת כזאת קיימת, אמורה להניא את הרוב המוחלט של האזרחים מלהעלות בראשיהם מחשבות אסורות. המפלגה הקומוניסטית בסין הגדירה את העניין בצורה קולעת: "מטרת המערכת היא לאפשר לראויים לאמון לשוטט בכל מקום תחת השמיים, ומאידך, להקשות על אלו שאינם ראויים לאמון לעשות צעד אחד".

מה שקורה בסין אינו בהכרח נשאר בסין. השילוב של קיומן של יכולות טכנולוגיות, של איומים אמיתיים ושל נטיות דכאניות, דיקטטוריות ואוטוריטריות מצד שליטים וממשלות בכל רחבי העולם, משרטט עתיד שבו ממשלות יפקחו ויעקבו בצורה קרובה מאי פעם אחר הפעילות האנושית באינטרנט.

רק לאחרונה התבשרנו שמשטרו של ולדימיר פוטין ברוסיה התעניין אצל הסינים ברכישת גרסה מקומית ל"חומת האש הגדולה של סין". בעוד שרוסיה כבר מפעילה מערכת המכונה "הרשת האדומה", שבאמצעותה היא עוקבת אחר פעילותם של גולשים וחוסמת גישה לאתרים מסוימים (רק לאחרונה, למשל, נחסם שם אתר לינקדאין משום שלא העביר את נתוני הגולשים הרוסיים בו לידי רשויות המדינה), שיתוף הפעולה הקרוב עם בייג'ין יאפשר לרוסים להדק את אחיזתם במרחב הקיברנטי, החזקה בלאו הכי. לא רק שרוסיה מפעילה את מערכת הניטור והסינון שלה, אלא שהיא שומרת מידע על פעילותם של הגולשים.

בקיץ האחרון העביר הפרלמנט הרוסי את "חוק יארוביה", שמחייב חברות תקשורת וספקיות אינטרנט לשמור את המידע על משתמשים לתקופה של שישה חודשים ואת המטא-דאטה (המידע הטכני על ההודעות ששלחו ועל דפוסי הגלישה שלהם) לתקופה של שלוש שנים. אם זה לא מספיק, לממשלה ברוסיה ישנה סמכות להגביל או לנתק לחלוטין את הגישה לרשת ב"מצב חירום".

התכלית הרשמית של המהלך מוסברת כמובן בקיומם של איומים חיצוניים, אולם מבקרים של פוטין מסבירים ששליטה של רוסיה מקדמת את המהלך על מנת להחניק ביקורת פנימית נגדו וכדי לבצר את מעמדו במדינה.

הסיבה שרוסיה נסמכת על הטכנולוגיה הסינית מעניינת גם היא, וזאת מכיוון שאין ברשותה את כמות השרתים הנדרשת על מנת לאחסן את כמויות המידע האדירות שמצטברות בעקבות העברת "חוק יארוביה". היא צריכה לייבא אותם, והסיבה שדווקא סין היא זו שבתמונה, היא שמדינות המערב מטילות על רוסיה סנקציות מאז פלישתה לאוקראינה ב-2014.

מידע בהיקף בלתי נתפס

סין ורוסיה כמובן אינן היחידות שעוקבות אחר הנעשה ברשת. ברמה כזו או אחרת, כמעט כל מדינה בעלת יכולות טכנולוגיות כלשהן מנטרת או מגבילה גישה למידע וללא ספק רואה את הזירה הקיברנטית כמשמעותית מאי פעם. דוגמה קיצונית לחשיבות שמייחסות מדינות לנעשה ברשת, ולמרחק שהן מוכנות ללכת על מנת לשלוט בו, ניתן לראות בחיסולו של ג'ונייד חוסיין, האקר ומגייס משמעותי של לוחמים לשורות דאעש.

חוסיין, שפעל בסוריה ונהג להצמיד אליו את בנו החורג הצעיר כמגן אנושי, שנוכחותו תמנע ממל"טים אמריקאים לפתוח עליו באש, התרשל פעם אחת ויחידה. בשעת לילה מאוחרת, ביום אחד באוגוסט 2015, הוא יצא לבדו מקפה אינטרנט בעיר א-רקה בצפון סוריה, ונהרג רגע לאחר מכן כשטיל הלפייר נחת עליו. המשמעות: חוסיין היה נתון תחת מעקב צמוד עד כדי כך שהוא חוסל בהזדמנות הראשונה שהתנאים אפשרו זאת. ספק אם משאבים דומים מוקצים לחיסולם של מפקדי שדה בארגון.

מה שמוביל אותנו אל ארצות הברית, המלכה הבלתי מעורערת של המעקבים, כפי שנחשף בהדלפות של אדוארד סנודן. רק כדי לסבר את האוזן, הנה כמה מספרים שהופיעו במסמכי ה-NSA שחשף סנודן, ושחושפים את כמות המידע העצומה שעברה דרך תוכנות המעקב של המודיעין האמריקאי: ב-2011 עמדה תעבורת האינטרנט בין צפון אמריקה לאירופה על 4,972 ג'יגה-בייט לשנייה. בין צפון אמריקה לאסיה הוחלפו מדי שנייה 2,721 ג'יגה-בייט, ובין צפון אמריקה לדרומה טסו בכל שנייה נתונה כ-2,946 ג'יגה-בייטים. לשם השוואה: תעבורת המידע בין אירופה לאפריקה נמוכה בהרבה, ועמדה באותה שנה על כ-343 ג'יגה-בייט לשנייה. היקף המידע שהוחלף על גבי האינטרנט בין אפריקה לאירופה עמד על לא יותר מ-40 ג'יגה-בייט לשנייה.

הנתונים הללו כוללים את כל סוגי התקשורת המוכרים לנו: שיחות טלפון על גבי תשתית האינטרנט, אימיילים, צ'טים, שיחות קוליות בתוכנות כמו סקייפ, שיחות וידיאו בכל המסנג'רים למיניהם והעברות קבצים. היקף בלתי נתפס של מידע, שמאז 2011 רק הלך וגדל.

"בסביבה התקשורתית שאנו חיים בה יש התפוצצות של אינפורמציה", אמר לי לפני כמה שנים ראש המוסד לשעבר שבתי שביט, שעומד בראש חברת אתנה שמספקת שירותים ביטחוניים ומודיעיניים לגופים פרטיים ולממשלות. "אפילו הארגונים הגדולים ביותר והעשירים ביותר לא מסוגלים להעמיד את כוח האדם שיוכל לכסות את כל התעבורה התקשורתית מצד אחד, ומצד שני ברור גם שאי אפשר לחסום את התקשורת. לא טכנולוגית ולא מבחינת הנורמות הציבוריות בדמוקרטיות המערביות. אז איך מתגברים על הכמות הזאת של האינפורמציה? התפקיד הראשון של הטכנולוגיה הוא לפתח תוכנות שיעשו את הסינון הראשון של החומר - להוציא את המוץ מהתבן".

וזה בדיוק מה שמדינות עושות. לצד היכולת שלהן לסנן מילות מפתח מתעבורת הרשת הכתובה, הולכת ומשתכללת בשנים האחרונות היכולת לזהות דיבור אנושי. בנוסף, כפי שניתן לראות במקרה של מערכת דירוג האשראי האישי שנבנית בסין, חיבור של מאגרי נתונים זה לזה והצלבת פריטי המידע שבהם מאפשרים גם הם להציף על פני השטח תובנות שעד כה היה חבויות באוקיינוס האותיות, המספרים והצלילים האדיר.

המדרון חלקלק מאוד

ומה המצב אצלנו? על פניו, בישראל ישנם מספיק איזונים ובלמים שמונעים מהמדינה לפקח בצורה מתמדת אחר אזרחיה. עם זאת, לאחרונה אפשר להבחין בכמה סימנים מבודדים לכאורה, שעשויים להעמיד בספק את הקביעה הזאת. ראשית, העובדה שישראל נתונה בסכסוך אלים בשל הכיבוש, מאפשרת לפוליטיקאים בכירים לדבר בזכות ניטור וחסימה של תכנים ולזכות באהדה ציבורית על כך. כך, למשל, בקיץ האחרון האשים השר לביטחון פנים, גלעד ארדן, את מייסד ומנכ"ל פייסבוק מארק צוקרברג בכך שדמם של נרצחים ישראלים נמצא על ידיו. זאת, לטענתו, משום שפייסבוק לא עשתה די בניטור ובהסרה מהירה של תכנים מסיתים מעל גבי הרשת החברתית.

זמן קצר לאחר מכן, הודיעו ארדן ושרת המשפטים איילת שקד כי יפעלו לחקיקת חוק שיחייב הסרה של תכנים פוגעניים מהרשתות החברתיות, כחלק מהמלחמה בהסתה ברשת. לדבריהם, החוק יחייב הסרת תכני טרור ותכנים אסורים נוספים המסכנים באופן ממשי את ביטחון המדינה, הציבור או אדם פרטי, ובית המשפט יוכל להורות לכל גורם בשרשרת פרסום התוכן להסיר את התוכן האסור.

שנית, על אף שכנפיה קוצצו, הצעת החוק, שכונה "חוק הפורנו" שיזמה חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי (הבית היהודי), ושנועד להגביל את הגישה ל"תכנים פוגעניים" ברשת, זוכה לתמיכה פרלמנטרית וציבורית רחבה למדי. אמנם בגרסה מרוככת ולא בגרסתו המקורית של החוק, שאמורה הייתה להגביל את הגישה אל תכנים שהוגדרו כ"פוגעניים" כברירת מחדל. אולם עצם התמיכה בניטור, בסינון ובהכנסה של אתרים לרשימה שחורה, מעידה על קיומו של הלך רוח שעשוי לאפשר בעתיד צעדים מחמירים יותר.

שלישית, עם החלטתו של שר הפנים אריה דרעי לחייב בסופו של דבר את כלל אזרחי ישראל להצטרף למאגר הביומטרי השנוי במחלוקת, קיבלה המדינה גישה לכלי מעקב וניטור רבי עוצמה. מהרגע שתווי פניהם של כל אזרחי המדינה יישמרו במאגר, תהיה למדינה היכולת להשתמש בנתונים על מנת לעקוב אחר כל אזרחיה, בכל זמן ובכל מקום. כל מה שצריך זו החלטה.

עו"ד יהונתן קלינגר, שהוא היועץ המשפטי של התנועה לזכויות דיגיטליות, אומר כי מבחינה מעשית, ישראל בהחלט מסוגלת להקים ולתפעל מערכת דומה לזו שמקימים הסינים. "ברור שיש לנו יכולות ברמה צבאית וביטחונית. אנחנו יודעים שכשלגופי אכיפה בישראל יש מוטיבציה, הם יכולים לערוך מעקבים ברמה הזאת, ולראיה התפיסה למשל של הגנב של הטלפון של השדרנית שרון פרי תוך פרק זמן קצרצר. השאלה היא אם זה יהפוך לפרויקט מאסיבי שעובד כל הזמן".

- והתשובה?

"אני מקווה שלא נגיע לשם, אבל ישנם גופים שהיו מעוניינים להגיע לשם. בין היתר, גופים מסחריים, שירוויחו מכך שיהיה מעקב מתמיד על כל האזרחים בכל רגע נתון ובכל מדיה אפשרית - באינטרנט, בסלולר וברחוב".

- אם מעוניינים להקים דבר כזה, עד כמה זה פשוט או מסובך לחבר את כל מאגרי המידע?

"משפטית, זה מאוד לא פשוט. בשביל להכשיר מאגר כזה שעושה פעילות מתמדת, אתה תצטרך לשבור את השיטה המשפטית הישראלית. לבטל הנחות יסוד כמו הזכות לפרטיות, כמו הפרדה של מאגרי מידע וכמו זכות הקניין של גורמים מסחריים. תחשוב שילכו לקניון, שהוא גוף פרטי לגמרי, ואתה אומר לו 'תעביר לי את כל המידע מהמצלמות שלך בכל רגע נתון'. או שאתה הולך לחברות הסלולר ואתה אומר להן 'אני רוצה גישה לכל נתוני השיחות שלכן כל הזמן. לא בצו משפטי לרגע אחד. מבחינה משפטית, אם אתה עושה את זה, אתה די ברור ששינית את המשטר. מבחינה טכנולוגית אנחנו יודעים שבמדינות אחרות ניתן לעשות את זה, ואני מעריך שגם בארץ יהיה אפשר בעלויות מסוימות, שכנראה יהיו גבוהות מאוד".

קלינגר מעריך שאם היו פוליטיקאים שהיו מציעים להקים רשות למעקב אחר כל האזרחים "לצורך חקירת עבירות ומניעתן", היה קם נגד הגוף הזה לובי עצום. "זה היה פוגע בשב"כ, במוסד, בתעשיות ביטחוניות ובגופים שהמטרה שלהם זה לאבטח אותנו. בנוסף, זה יוצר למשל מצב שבו הבנקים יצטרכו לתת מידע קבוע לרשות הזו וזה פוגע באבטחה של המידע אצלם. יש פה פגיעה נוראית בציבור, אבל זה לא אומר שזה לא יקרה".

- זה באמת משהו שמטריד אותך?

"האמת, זה לא נראה לי סביר, אבל זה לא אומר שלא יושב כבר עכשיו איזה חבר כנסת ומפנטז על מערכת כזו".

"הגעה למחוזות הזויים"

ייתכן שח"כ מסוים באמת מפנטז על צמצום חירויות האזרח ברשת בצורה ניכרת, אולם דווקא פנייה לחשודה המיידית הראתה שישראל עדיין נמצאת במרחק ניכר מסין. על פניו, ח"כ שולי מועלם-רפאלי, אמורה הייתה לנטות לכיוון. היא חברה במפלגה שלפחות חלק מחבריה מכריז שהוא מעדיף את ה"יהודית" על פני ה"דמוקרטית", אין לה בעיה עם הפעלת כוח (לפחות בשטחים), והיא בכלל הייתה זו שיזמה את גלגולו הנוכחי של "חוק הפורנו". אבל בשיחה עם G היא נשמעת מתונה למדי. המודל הסיני של בניית אתרים ורשתות סיניים מקבילים לאלו המערביים, כדי שניתן יהיה לפקח על הנעשה בהם, אינו קוסם לה. "אנחנו לא רוצים להיות שם", היא אומרת. "אני חושבת שיש משמעות אדירה בחופש של בחירה. מדינת ישראל לא יכולה להתקיים בלי הדבר הזה והחברה הישראלית לא תתקדם לשום מקום אם לא תהיה בה הפריה הדדית. החוזק שלנו נובע מהיכולת לנהל פה סיעור מוחות תמידי. כשאני מסתכלת אחורה על העולם היהודי, אני רואה שהשיח והוויכוח והפלפול הוא בבסיס הקיום שלנו כיהודים".

לעניין "חוק הפורנו", מועלם-רפאלי משוכנעת שניתן להגדיר במילים מדויקות אלו אתרים צריכים להיחסם ואלו לא, ושניתן להחיל את אותם סטנדרטים שחלים בסיווג של אתרי טלוויזיה גם על האינטרנט. "לצערי, בשיח הארוך מאוד מול משרד המשפטים ומשרד התקשורת, הם לא הסכימו שברירת המחדל היא שאתרי פורנו ואתרים אחרים שיוגדרו כפוגעניים ייחסמו. בסופו של דבר, הם הסכימו לכך שברירת המחדל תהיה שהגישה לאתרים תהיה פתוחה, אבל שספקיות השירות יהיו מחויבות להודיע ללקוחות גם בהודעת טקסט וגם במייל, שישנה אפשרות לסגור את הגישה אל האתרים הללו בחינם.

"זה יידון בהמשך בוועדת הכלכלה ואני אתקדם עם זה, למרות שזה לא מה שרציתי. אני חושבת שהמציאות שבה אנחנו לא מגדירים שום חוקים לנסיעה במרחב האדיר הזה (האינטרנט, ש' ס'), יוצרת מצב של הגעה למחוזות הזויים שבהם כל ילד וכל ילדה וגם מבוגרים מסוגלים לקבל תכנים בלתי נסבלים".

כשאנחנו עוברים לדבר על חסימת אתרים שמתבצעת בהם הסתה, פותחת מועלם-רפאלי בהצהרה ש"ישנם גבולות לחופש הביטוי". עם זאת, כשאני שואל אותה אם יש לחסום במצבי חירום את הגישה לפייסבוק לאזורים מסוימים או לאוכלוסיות מסוימות, היא מתנגדת לכך בחריפות. "זה לא נראה לי כמו משהו שאנחנו אמורים להיות זקוקים לו. עם זאת, אני לא חושבת שאנחנו צריכים להפסיק לדרוש מפייסבוק לטפל בענייני הסתה. יהיו פעמים שזה יעזור יותר ויהיו פעמים שזה יעזור פחות ויהיו פעמים שזה לא יעזור בכלל.

"מצד שני, אני לא רוצה שיסגרו את פייסבוק. זה דבר חיובי. הרשת מאפשרת חיבורים בין בני אדם וערבות הדדית. לסגור כל דבר זה מנוגד לכל תפיסת עולם שמדברת על חינוך ועל אחריות אישית. אם נסגור כל דבר, נישאר בבית, נסגור את העיניים ואת האוזניים ולא נצא לרחוב כי אולי נראה שם דברים בעייתיים. זו לא השיטה וזו מעולם לא הייתה השיטה ביהדות. צריך להתמודד. כל אחד צריך שתהיה לו את הבחירה.

"אני חושבת שצריכים להיות כללים ברורים ואכיפה. כשמשהו עובר את הגבול ומגיע להסתה פרועה, צריך לנקוט סנקציות, אבל לא לחסום בצורה גורפת".