פינוק קטן

א.

אני מאוד בעד עיסוק בטפל, אבל מה לעשות, ומדי פעם מגיע אליך איזה עיקר ואין ברירה. הנה, נורא רציתי לכתוב על הערפל, שעלה לכותרות השבוע אחרי שעיכב - גיחיגיחי - את המראת המטוס החמקן "אדיר" מאיטליה לישראל. חשבתי לשורר בשבחו של הערפל, תופעת טבע נהדרת המאפשרת לכל אחד מאיתנו לשהות קצת בתוך ענן, ובשעות הפנאי שלה גם מחלטרת כדימוי מושלם לכל דבר ועניין. כן, הערפל אולי הוא סך הכול שכבת אוויר לחה שמתקררת במהירות, אבל תחת אצבעותיו של האדם הוא הופך ל"יפעה בהירה עלופה בעלטה של אופל", כמו שתיאר אותו אהרון מגד במשפט מרטיט מתוך "עשהאל". שנת 2016 המשונה לקחה לנו גם את מגד הגדול, יהי זכרו ברוך.

ומצד שני, מטוס. כן, מטוס חדש. כן, מטוס משוכלל. כן, מטוס שיכול לשנות את מאזן הכוחות בשמי המזרח התיכון. כן, גם מטוס אפשר לתאר במילים יפות. אבל מה זה מטוס? חתיכות של מתכת וטכנולוגיה. היום הוא חדש, מחר הוא ישן. מה זה מאזן כוחות? היום הוא ככה, מחר הוא אחרת. ובכלל, מטוסים שכמותו נועדו להרוג ומאזני כוחות נועדו להשחית. ערפל לא נועד לכלום, כך גם שמי המזרח התיכון. על ציר זמן ארוך מספיק, הם תמיד עיקר והמטוס טפל.

ניסיתי לדמיין את הערפל עושה ככל שביכולתו הערפילית לעכב, ולו במעט, את חגיגת המיליטריזם המשונה שלנו. זה לא בדיוק הצליח, אבל תודה רבה בכל מקרה על הניסיון.

ב.

אני מאוד בעד עיסוק בטפל. ולא רק אני. השבוע ראיתי את שר הבריאות יעקב ליצמן - שהאמת, ממש ירד לי ממנו מאז שפעל להחריג את צפירת השבת מחוק המואזין - קורא לציבור להימנע מאכילת סופגניות בחנוכה.

שתי בעיות יש לי עם זה: אחת, שר בריאות לא אמור לתפקד כיועץ תזונתי. מפריעים לך הסוכר והשמן בסופגנייה? אל "תקרא לציבור"; תוריד הוראה או תעביר תקנה. שנייה, סופגנייה היא פינוק שמוצע לנו לתקופה של פחות מחודש בשנה. יש משהו שכמעט והייתי קורא לו לא מוסרי בלקלקל לבנאדם את הפינוק. הרי שלא כמו מאכלים ומשקאות אחרים המוצעים לנו במהלך כל השנה תחת תחפושות של בריאות ודיאט ודל ונטול ואינו מכיל, בעוד שבפנים יש רק דרעק - שעליו לא מספרים לנו - כשאדם שולח יד לסופגנייה הוא יודע בדיוק מה יש שם. הוא יודע שזה מטוגן בשמן עמוק, שזה משמין ומצר עורקים. הוא יודע הכול, אבל בוחר להתפנק. כן, להתפנק. מה רע, לעזאזל? למה לבאס גם את זה? גם ככה החיים קשים, מרים ומצופים חול. עד שיש משהו רך ומתוק ומצופה אבקה לבנה, אז גם איתו להתעסק? אז אל תוריד שום הוראה ואל תעביר אף תקנה - תן לישראלים ללקק אצבעות דביקות מריבה ולהסתובב יום שלם עם נקודת אבקה לבנה על קצה האף. ובגלל שאני אדם עם אוריינטציה עסקית, יש מה לדבר על ביטול אוזני המן. לאף אחד זה לא יחסר.

מצדי, תילחמו כל השנה בסוכר ובשמן ובמלח ובקמח ובמה שאתם רוצים, אבל פעם בכמה זמן תנו ליהנות מכל מה שרע. והכי חשוב: אל תיקחו לי את אחד ממוקדי העונג העיקריים שלי בשנה: לקרוא על אנשים שנחנקו מסופגניות. אנשים שנחנקים מסופגניות הם אמנם תחליף דהוי לאנשים שהיו מזריקים לעצמם אטרופין בשנות ה-90, אבל אני מעדיף אותם בהרבה על המטומטמים שמתים בניסיון לצלם סלפי. אז אני קורא מכאן לציבור: לא אכפת לי כל-כך מה אתם אוכלים כל השנה, אבל עכשיו - תתקעו סופגניות ותבלסו לביבות כאילו אין מחר, כי מה זה בנאדם בלי פינוק מדי פעם? פחות מחיית בית.

ג.

אבל כל אלה, המטוס והסופגנייה, דברים טפלים ובטלים המה. הם אמנם עשו רעש, אבל הדבר היחיד שבאמת היה אמור להרים קול זעקה השבוע, עבר מתחת לרדאר של החמקן ושל ליצמן כאילו כלום.

מחקר חדש שנערך עבור משרד הכלכלה על-ידי פרופ' סיביל היילברון וד"ר יריב איצקוביץ מהמכללה האקדמית כנרת העלה כי 200 אלף עובדות ועובדים דיווחו על התעמרות קשה, קבועה ומתמשכת במקום העבודה. לפי המחקר, שבעה מכל עשרה עובדים בישראל סבלו מסוג של התעמרות. דיווחו כי מתעמרים בהם במקום העבודה. מחקרים אחרים דיברו על שישה מתוך עשרה. זה נורא ואיום. המדינה צריכה הייתה לבעור לפחות כמו שהיא בוערת באש קודש צודקת בסוגיית ההטרדות המיניות (שנפוצות, מן הסתם, גם במקומות העבודה), אבל כלום.

עזבו אותי מזה שמדובר בנתונים גבוהים משמעותית מהממוצע העולמי, עזבו אותי מזה שהמשק מפסיד כשני מיליון ימי עבודה בשנה בגלל זה (רבים מהסובלים נוטים לאחר ומן הסתם לעבוד פחות טוב, כי איך אפשר לעבוד כשהבוס שלך נבלה?) והנזק נאמד במיליארדים. מיליארדים זה רק כסף. אנשים יותר חשובים.

כמחצית מהעובדים העוברים התעמרות סובלים מבעיות בריאות פיזיות ונפשיות. לי תמיד היה מזל, אמנם קיבלתי בחיי את מנת הבוסים שלי, אבל אף פעם לא התעמרו בי ואני רוצה לחשוב שלא הייתי נותן לזה לקרות. אבל דמיינו מה זה לצאת בבוקר ליום של התעמרות, לחזור בערב מיום של התעמרות, ואז שוב, ושוב. לחיות בפחד, להתמלא כעס, שנאה, תסכול, ערך עצמי ירוד. ואם יש ילדים בבית? ובת או בן זוג? איך? איך אפשר? ואיך אפשר שלא לראות שזה משפיע על כולנו? תסתכלו מסביב, הלו!

ואם כל-כך הרבה עובדים סובלים מהתעמרות, זה אומר שיש המון, אבל המון, אנשים שאולי לא סובלים בעצמם, אבל רואים את זה קורה מסביבם ולא אומרים כלום, מורידים את הראש. אני רוצה להאשים אותם, אבל אני יודע שגם הם חיים בפחד, ושגם עליהם זה משפיע. ובכל זאת, חברות וחברים - הרימו קול. אנא.

אני קורא במחקר ש-10% (!) מההתאבדויות בישראל נגרמות מהתעמרות בעבודה. זה אומר שיותר מארבעים אישה ואיש מתים כל שנה בגלל הבוסים שלהם. וכלום. איך?

ד.

כמה לא מפתיע לגלות שככל שהעובד מרוויח פחות - כך הוא סובל יותר מהתעמרות. מדובר בהתעמרות כפולה; גם בוס מתעמר (בכוונה נקטתי לשון זכר, גברים הם רוב המתעמרים) והרבה פעמים גם עצם ההעסקה היא התעמרות לכל-כך הרבה עובדים בישראל; עובדי קבלן, פרילנסרים, "מפוטרי קיץ" - יש תופעה כזו. חפשו אותה. זו אלימות לשמה. אלימות ממוסדת.

והממסד אכן משתף פעולה. לפני שנה וחצי אושרה בקריאה טרומית הצעת חוק (של ח"כ מרב מיכאלי) למניעת התעמרות במקום העבודה. הצעת החוק, שעברה ברוב מרשים וללא התנגדויות, ביקשה לחייב מעסיקים לפרסם תקנון ברור למניעת התעמרות (כמו שקיים בהטרדות מיניות) ולקבוע פיצויים של 120 אלף שקל. כמובן שהמעסיקים התנגדו בתוקף. שנה וחצי אחר כך - וכלום, אבל כלום, לא קרה. ההצעה תקועה איפשהו והעובדים ממשיכים לסבול בעבודה, בכביש, בתורים ובבית. וכשאני אומר העובדים, אני מתכוון לכולנו, כי בסוף כולנו חולקים את אותו מרחב ישראלי, את אותו התור לסופגניות. המחשבה שיותר ממחצית מהם אומללים, מאמללת אותי ואמורה לאמלל כל אחת ואחד מאיתנו.

אבל אולי לא צריך חוק. מה שצריך זה נורמות. מצחיק, לא?

ה.

עוד דבר שריכז תשומת לב השבוע היה נושא ההימורים בחסות המדינה. בחמש השנים האחרונות זינקה הצמיחה בהכנסות מהימורים ב-52% (קצב מהיר מכל מדד השוואה כמו העלייה בשכר, שעמדה על כ-9%, או ריבוי האוכלוסייה, שעמד על כ-8%). ב-2015 ההכנסות מהימורים הגיעו ל-9.6 מיליארד שקל (1,227 שקל בממוצע לבגיר). ב-2016 הוא אמור להגיע ל-10.6 מיליארד שקל. תמיד עולה.

העלייה מוסברת בפרסום מסיבי. זה כמובן תורם, אבל איך אפשר לא לראות את הקשר בין האומללות בעבודה להתמכרות להימורים? איך אפשר להתנגד לסיכוי הדמיוני של לצאת ממקום העבודה שבו אתה נמצא? הקמפיינים המרושעים של חברות ההימורים יודעים את זה טוב מאוד, ועל זה הם לוחצים.

אני מאוד פטריוט, אתם יודעים, אבל זה נהיה קצת קשה כשאתה מבין את המנגנון של המדינה: אדישות לאדם העובד (וככל שהוא חלש, האדישות גוברת) והסללה ממוסדת לכיוון התמכרות להימורים. שואבים אותך מכל הכיוונים, פוגעים לך בבריאות - ואחר כך עוד עושים לך רגשי אשם כשאתה יורד על סופגנייה.