בחסות "הסודיות הבנקאית": איך קרה שמערכת שלמה נתנה לחובותיו של פישמן לתפוח

 אליעזר פישמן והבנקאים / איור: גיל ג'יבלי

1.

יממה לפני ההופעה של אליעזר פישמן, בעל העיתון "גלובס" לשעבר, בבית המשפט וההחלטה למנות כונס עם סמכויות חקירה לנכסיו, שוחח פישמן עם שני ערוצי הטלוויזיה המרכזיים, ערוץ 2 וערוץ 10, במה שנראה לנו כמו שיחות יזומות ומתואמות.

הייתה לו הזדמנות לומר: אני מבין את הכעס הציבורי על החובות שצברתי ועל האשראי הנדיב שקיבלתי. עשיתי כמה וכמה טעויות קריטיות, אני מכה על חטא בגללן, אעשה הכול כדי להחזיר ולו חלק מחובותיי. במקום זאת, הוא סיפק הופעה לא מתנצלת, לא מתחרטת, מבולבלת ובחלקה זחוחה ומתנשאת. כולכם לא מבינים, הוא בעצם אמר, פעלתי כשורה. באותם רגעים, מתבקש לשאול שאלה מאוד אנושית, כלל לא כלכלית: איפה בדיוק הסביבה הקרובה שלו, איפה משפחתו ואיפה כל יועציו הקרובים? למה הם לא מסוגלים, או לא רוצים למנוע ממנו לגרום לעצמו נזק רב יותר?

בגיל 74, לא בריא במיוחד, הם חייבים את זה בשבילו, הם היו חייבים לגונן עליו, הם היו חייבים למנוע ממנו את הראיונות הללו, אבל הם לא היו שם בשבילו. הוא נותר בודד, אשת יחסי ציבור מסוככת עליו בבית המשפט. זה בעצם טבעם של בעלי ההיבריס והגאווה: הם עוטפים את עצמם באנשים שנוטים לשרת אותם, להתחנף אליהם, והם לא יגידו: עד כאן.

2.

את נוחי דנקנר, כתבנו בשבוע שעבר, הפילו שתי עסקאות: ההימור השני על קרדיט סוויס והעיסקה המשותפת לו ולתשובה לרכישת קרקע בלאס וגאס. שתי העסקאות הללו גילחו לקבוצת אי.די.בי יותר מ-3 מיליארד שקל והובילו אותה לחדלות פירעון מעשית.

במקרה של פישמן, היו אלו שתי עסקאות אחרות: ההימור על הלירה הטורקית והעיסקה לרכישת שליש ממניות "ידיעות אחרונות", באמצעות חברה משותפת לו ולמשפחת בר-און. הלירה הטורקית גילחה 2 מיליארד שקל ואף יותר, עיסקת "ידיעות אחרונות" עלתה לו בצבירת אשראי מבנק הפועלים בסכום של כ-1.1 מיליארד שקל. יחד, זה אותו סכום שהפיל את דנקנר. תוסיפו את הניהול הכושל בכלכלית ירושלים, הנכס המרכזי של פישמן שהיה שווה בשיאו כ-3 מיליארד שקל, ותבינו איך פישמן הגיע עד הלום. לו כלכלית הייתה מנוהלת כמו שצריך, בלי הרפתקאות מיותרות ברוסיה ובהודו - כי היא הרי פעלה בשנים האחרונות בסביבה אידיאלית (ריביות נמוכות ופריחת מחירי נדל"ן) - פישמן, קרוב לוודאי, היה צף עדיין מעל פני המים.

3.

ההימור על הלירה הטורקית, כפי שכתבנו פה בעבר, היה בלתי מובן, בלשון המעטה. פישמן עדיין בטוח שלא עשה שום טעות ובפניותיו לבית המשפט כתבו עורכי דינו כי "למרבה הצער, בשנת 2006 אירע משבר מוניטרי, שנגרם כתוצאה מהיחלשות של מטבעות שונים בשיעורים משמעותיים, ובהם הלירה הטורקית. כתוצאה מכך, נגרמו לקבוצת פישמן הפסדים כבדים שיצרו לו ולחברות בקבוצה, אשר היו חשופות למטבעות אלו, הפסדים כבדים".

פישמן יודע היטב שזה תיאור שחוטא למציאות: זה היה הימור פרוע, חסר כל פרופורציה וחסר כל אחריות במטבע הטורקי, הימור שלא היה קשור בכלל לעסקים השוטפים - וגרם להפסד עצום של 2 מיליארד שקל. זה היה הימור ששורה של מחלקות עסקאות בבנקים (פועלים, לאומי, דיסקונט, מזרחי טפחות ואיגוד) אפשרו לו להתנפח לממדים מסוכנים בלי ההגבלות הנדרשות, בלי ההתניות המתבקשות ובלי בקרה מספקת.

4.

עסקת "ידיעות אחרונות", שעליה באופן טבעי ממעטים לדבר ולכתוב (מדובר בגוף תקשורת גדול בישראל), צריכה אף היא לעורר כמה וכמה שאלות שלא זכו לתשובות ראויות: החברה המשותפת של פישמן ובר-און נכנסה לעסקה כש"ידיעות אחרונות" בשיא כוחו, עוד לפני ההופעה של "ישראל היום" בשוק ועוד לפני שהמדיה האינטרנטית הפכה למה שהפכה וערערה את המודלים העסקיים של כלי המדיה הוותיקים, במיוחד העיתונים.

הרציונל העסקי היה נראה טבעי לכאורה: כניסה לגוף הכי חזק וכנראה הכי רווחי בשוק המדיה. רכישה ממונפת, ואת זה פישמן הרי המציא, מחזירים באמצעות חלוקת דיבידנדים. הבעיה הייתה שבעל השליטה ב"ידיעות אחרונות", נוני מוזס, קמצן בדיבידנדים, ולראיה: התנפחות האשראי על העיסקה בפועלים לאורך השנים.

וכעת מתבקש לשאול: מדוע פישמן הלך עם הראש בקיר? האם היו הבנות כלשהן על דיבידנדים שהופרו? איך יכול להיות שהולכים על עיסקה ענקית בלי אפשרות למשוך מהגוף הנרכש דיבידנדים? בלי שתהיה יכולת החזר שוטפת? ולמה הבנק לא עשה את הבדיקות המתבקשות לפני מתן אשראי גדול כזה? מדוע, למשל, עו"ד פיני רובין, פרקליטו של הבנק, ומי שהבנק המליץ עליו ככונס של פישמן, לא המלצת לבנק להיכנס בנעליו של פישמן במניותיו ב"ידיעות אחרונות", ואולי כמיעוט שמיוצג על ידי הבנק הגדול במדינה, היית מצליח בדרכיך הנעימות לשכנע את נוני מוזס, הבוס של "ידיעות אחרונות", לחלק דיבידנדים כדי לשרת מקצת החוב? זו לא המלצה לטובת הבנק ובעלי מניותיו, שאותו אתה משרת וממנו אתה מקבל את שכרך הנדיב?

5.

פישמן צודק בדבר אחד ויחיד: אני קיבלתי אשראי נדיב, הוא אומר, אבל היו מי שנתנו לי אותו. הוא מושך את האש ובצדק, אבל מי שנסו על נפשותיהם ממנה הם כל הבנקאים ומנהלי הגופים המוסדיים שהרעיפו עליו ועל בודדים נוספים אשראי חסר פרופרציה.

צריך להבין: למרות המיליארדים הרבים, שרובם נמחקו, ההשפעה הכלכלית הישירה שלהם היא יחסית מינורית, עד כמה שזה נשמע מוזר. מחיקת מיליארדים, הן בשוק המוסדי והן בשוק הבנקאי, אינה משפיעה דרמטית על התשואה של אפיקי החיסכון ואינה מסכנת את חסכונות הציבור בבנקים וגם לא סיכנו את יציבותם של הבנקים.

אבל, וזה אבל גדול מאוד, יש לה השפעה עקיפה וערכית רבת משמעות. ראשית, ריביות הנשך למשקי הבית מסבסדות את הריביות הנדיבות לשוק העסקי הגדול וללווים בודדים; שנית, הטיפול בלווים הגדולים הוא עדין, עדין מאוד, בניגוד מוחלט לטיפול בלווים מהשורה שמתקשים לעמוד בהחזרי הלוואה. אצלם, בדרך כלל מופיעה ההוצאה לפועל, בעוד שהלווה הגדול, פושט הרגל, ממשיך בדרך כלל ברמת חיים די ראוותנית, יחד עם בני משפחתו.

6.

הטיפול העדין שעליו דיברנו כולל, למרבה הצער, את מערכת המשפט, בחסות הגביע הקדוש שנקרא חברה בע"מ. לכולם יש אינטרס לעבור דרך מכונת הכביסה של בתי המשפט ולהוציא ממנה את הלווה הבעייתי מגוהץ למשעי לדרך חדשה עם "הסדר חוב". האינטרס של המלווים (הבנקים והגופים המוסדיים) הוא לנקות את הלכלוך כמה שיותר מהר כדי שמחדליהם לא ייצאו לאור. ללווה, כמובן, יש אינטרס ברור להמשיך בדרכו לא כפושט רגל עם מגבלות אלא עם הסדר חוב נדיב ובלי חקירה. וללהקת עורכי הדין יש גם אינטרס ברור לנקות את הלכלוך כמה שיותר מהר כדי לגרוף עשרות מיליונים מתיקי כינוס. מי מפסיד? האמת מפסידה, היא לעולם לא יוצאת לאור ולא יודעים על מה שקרה בחדרים הסגורים.

7.

באיור המלווה את הטור, פרי עטו של גיל ג'יבלי, נמצאים שורה של בנקאים סביב פישמן: מהצד של לאומי המנכ"לית לשעבר גליה מאור, המנכ"לית בהווה וראש החטיבה העסקית לשעבר רקפת רוסק עמינח, וראש החטיבה העסקית שקדם לרוסק עמינח, אהוד שפירא. מהצד של הפועלים נמצאים יו"רי הבנק לשעבר שלמה נחמה ודני דנקנר, והמנכ"ל לשעבר ציון קינן. כל אלה ואחרים הם בין אלה שנתנו אשראי לפישמן או לא פעלו בזמן כדי לממש חלק מהביטחונות. כולם מסתתרים ויסתתרו מאחורי המונח המגוחך "סודיות בנקאית", המחביא לעתים היטב קופת שרצים.

8.

ד"ר חדוה בר, המפקחת על הבנקים, יודעת שניים-שלושה דברים על ניהול סיכונים, היא הרי הייתה מנהלת הסיכונים הראשית בבנק לאומי (לאחר ההימור של פישמן בלירה הטורקית). היא יודעת שהייתה שם תקלה חמורה, היא יודעת שחדרי העסקאות בבנקים לא קטמו (כלומר, הגבילו בפועל) את ההפסדים כמו שצריך והתנהלו באופן מחפיר בהימור שעלה 2 מיליארד שקל בתוך ימים. היא יודעת את זה, והיא זו שצריכה, אפילו עשר שנים אחרי, להפסיק להסתתר מאחורי אותה "סודיות בנקאית" ולחשוף כיצד הדבר התנהל שם. אור השמש מחטא, גם אחרי שנים.

9.

ערבויות אישיות של לווים גדולים הפכו למושג מגוחך: פעם אחר פעם מתברר שזו חתימה שלא שווה דבר. הלוואות נלקחות בהיקפים עצומים ומאחוריהם יש "ערבות אישית" על נכסים שלא שווים דבר, חתימות על הקרח. כל המשחק הזה נעשה גם הוא תחת אותה "סודיות בנקאית". במקרה של פישמן, הייתה התרחשות אחת מוזרה מאוד בבנק אגוד: בבקשה שלו לבית המשפט התברר שפישמן ערב גם לחובותיהם של צדדים שלישיים, שיתרת חובתם לבנק עומדת על 55.6 מיליון שקל. "הבנק אינו רואה לנכון בשלב זה לכלול במסגרת בקשת מימוש זו את חובותיו של מר פישמן מכוח ערבותו לצדדים השלישיים הנ"ל", נכתב בפנייה לבית המשפט. "ואולם מובהר בזאת במפורש, כי הבנק שומר כמובן על כל זכויותיו בקשר עם חובות אלה... הבנק שומר על זכותו לעתור בכל עת לאכיפת שעבודים נוספים ובטוחות נוספות שניתנו לבנק להבטחת פירעון חובות החייבים לבנק..."

בתוכנית "עובדה" נחשף השבוע שחלק מהאנשים שלהם ערב פישמן הם הדיילת במטוסו הפרטי לשעבר ועורך "גלובס", חגי גולן.

הנה עוד משהו שד"ר בר, המפקחת על הבנקים, צריכה לשתף בו את הציבור:

■ איך לווה גדול מחלק ערבויות אישיות בהיקפים של עשרות מיליונים גם לצדדים שלישיים, כשהוא במקביל ידוע כמי שהימר בהיקפים גדולים על מטבעות?

 ■ האם חלק מהאנשים שעליהם חשבונותיהם ערב פישמן לא עומדים בהחזר ההלוואות, כפי שניתן אולי להבין מהנוסח המאוד המעורפל של בנק אגוד (הוא הגדיר זאת כ"חובות" אבל לא טרח לציין אם הם משולמים)?

 ■ למה בעצם בנק אגוד לא כולל את החובות הללו בבקשה לבית המשפט? מה הוא מנסה להסתיר, אם בכלל? ולמה נלקח אשראי של עשרות מיליונים על ידי צדדים שלישיים?

שוב, בר אינה יכולה להסתתר מאחורי הסודיות הבנקאית, שכל כך אהובה על בנקאים ועל הרגולטור שלהם.

10.

סדרת הכתבות על פישמן ועל החונטה התקשורתית בראשותו של עמוס שוקן מוציאה הרבה אנשים משיווי משקלם וחושפת גם את ערוותם, את התנהלותם מאחורי הקלעים וכמובן את הרוע המושרש בהם. אחד מהם הוא אביב הורביץ, בעל טור "ביקורת" תקשורת באתר מאקו, טור שהוא בעצם מסלקת הכפשות של חבריו לחונטה.

הורביץ ממשיך להפיץ עלינו שקרים, בדותות וקונספירציות שמתאימות לחלוטין לקו המחשבה של עמוס שוקן, אדונו לשעבר, אותו שירת נאמנה תקופה ארוכה בעיתון "העיר" מקבוצת שוקן. "מבקרי" תקשורת דוגמת הורביץ יעשו שירות ציבורי לעילא ולעילא אם יתחילו לחקור ולבדוק את קופת השרצים של שוקן, שעליה הם יודעים היטב. הם יודעים היטב שהיא זקוקה לתחקיר עמוק ויסודי. למרבה הצער, הם מעדיפים להמשיך ולשרת את אדונם, באבא-גורו-שוקן, ולא לשרת את האינטרס הציבורי. נהפוך הוא: הם במודע ובהכרה בוגדים באינטרס הציבורי. והם מתעקשים להסתתר מאחורי חומת "הפרטיות", בדיוק כמו אותה "סודיות בנקאית".

השאלה הלא-עיתונאית של עמליה דואק

ביום שני השבוע בבית המשפט חשבה עמליה דואק, כתבת כלכלית בערוץ 2, שהיא עושה את עבודתה כשהיא מתנפלת על פישמן ושואלת אותו שאלות חסרות כל ערך עיתונאי ("אתה הולך להיות פושט רגל? הנושים שלך צריכים להיות מודאגים?").

פישמן ענה לה בגסות ובידיים רועדות: "עופי לי מהעיניים ולכי קיבינימט". דואק לא סיפרה לצופיה על המשך ההתרחשויות העצובות והקשות לצפייה: פישמן, אחרי התבוסה בבית המשפט ואחרי שדואק הציקה לו שלא לצורך ובאופן פרובוקטיבי (כי פרובוקציה מושכת לייקים, טוקבקים וכדומה) - כשהוא בסערת רגשות גדולה - מעד במדרגות (ראו תמונה). עם כל הביקורת המוצדקת והחריפה על פישמן ועל התנהלותו, זה היה מחזה מכמיר לב, ואין לו שום קשר ל"תפקידה העיתונאי" של דואק.

מכמיר לב היה גם לראות שבאותם רגעים משפחתו של פישמן לא הייתה לצדו. הבת ענת, שמלווה אותו לבית המשפט, לא הייתה בסביבה באותו רגע. בנו אייל ובתו רונית לא מטריחים את עצמם להגיע לבית המשפט, לעטוף אותו ברגעיו הקשים ולגונן עליו מפני פרובוקציות כמו של דואק (בשונה, אגב, מדנקנר). האנשים האלה, בשר מבשרו, שגדלו בזכותו ברוב הדר ופאר ונותר להם רכוש רב בזכותו - לא היו לידו ברגע המעידה וברגעי הפרובוקציה של דואק.

ואם דואק רוצה באמת לעשות את "תפקידה", שתעשה אותן פרובוקציות גם לגליה מאור, רקפת רוסק עמינח, אהוד שפירא, ציון קינן, שלמה נחמה, צביקה זיו ודני דנקנר. היא יודעת בדיוק איך להגיע אליהם ולשאול אותם על יחסיהם עם פישמן.

 אליעזר פישמן מועד / צילום: יוסי זליגר