אירופים אוהבים להזכיר לאמריקאים שהם "צעירים", ולפיכך קלי דעת. כמעט לפני 14 שנה התנהל ויכוח ברוח הזו במועצת הביטחון של האו"ם בין שרי החוץ של צרפת ושל ארה"ב, ערב הפלישה האמריקאית לעיראק. קולין פאוול של ארה"ב הזכיר לדומיניק ווילפאן של צרפת, שארה"ב היא אולי צעירה בהשוואה עם צרפת, אבל הדמוקרטיה שלה ותיקה מזו של כל ארץ אחרת.
חוקת ארה"ב היא אמנם המסמך העתיק ביותר מסוגו. השנה ימלאו לה 230. היא נכנסה לתוקפה ב-1788. אמנם נעשו בה מאז 33 תיקונים, מהם חשובים מאוד (חופש הדיבור והדת, ביטול העבדות, זכות בחירה לשחורים, זכות בחירה לנשים), מהם טיפשיים (איסור על ייצור אלכוהול ומכירתו - וביטול האיסור, 15 שנה אחר-כך).
אבל תנו-נא את דעתכם על התופעה המיוחדת במינה הזו: חוקה, שאומצה בשביל 13 מדינות, ברצועה צרה יחסית לאורך האוקיאנוס האטלנטי, נאמנות האמריקאים לחוקתם חוצה גבולות פוליטיים ומפלגתיים אוכלוסייה חקלאית ברובה של ארבעה מיליון, מוסיפה לשמש 50 מדינות, לרוחב יבשת שלמה (עם זרועות הנשלחות עד סמוך לקוטב הצפוני ולמעמקי האוקיאנוס השקט), כמעט 320 מיליון בני אדם.
אוניות מפרש וכרכרות רתומות לסוסים
את חיי אמריקה מוסיפים לנהל מוסדות, שיצרה קבוצה של גברים לבנים לפני פרוש העידן המודרני, בזמן שאוניות מפרש וכרכרות רתומות לסוסים היו כלי התחבורה העיקריים, רופאים היו מנסים לרפא את חוליהם באמצעות הקזת דם, ושיניים היו נעקרות במספרה; לפני הפניצילין והחיסונים נגד אבעבועות ופוליו; מאה שנה לפני החשמל והטלפון.
מצב הדעת של האנשים ההם היה שונה במידה קיצונית מזה של זמננו, או אפילו מזה של של מי שחיו חצי מאה אחריהם. אף על פי כן לא נעשה מאז כל ניסיון להחליף את החוקה. מעולם לא התכנסה ועידה חוקתית חדשה (שהחוקה הקיימת מתירה). נעשו כמה ניסיונות, אבל אף אחד מהם לא הגיע לכלל הבשלה.
נאמנות האמריקאים לחוקתם חוצה גבולות פוליטיים ומפלגתיים. על פניהן נדחות הצעות, שהגיע הזמן לשקול שינויים דרמטיים. בתקופה המקבילה היו לצרפת, למשל, תשע חוקות (חמש רפובליקות, שתי מלוכות ושתי קיסרויות). כללית, ארה"ב הצליחה לא רע עם החוקה הלא-משתנה שלה.צריך לסייג את האיפיון הזה, ולהזכיר שבית המשפט העליון מילא תפקיד מרכזי בהתאמת החוקה למציאות המשתנה, למורת רוחם של אלה המאמינים כי החוקה צריכה להיקרא תמיד כפשוטה, מבלי לייחס כוונות משתמעות לאלה המכונים "המנסחים".
הנוסחה הכפולה
מה שמביא אותנו אל מחר, יום ב'. ב-19 בדצמבר מתכנס בוושינגטון חבר האלקטורים, שבידיו מסורה להלכה בחירת הנשיא. חוקת 1787 קבעה, שהבחירה לא תהיה ישירה. כל אחת ממדינות הפדרציה הוסמכה לבחור נציגים לחבר האלקטורים, יחסית לגודל אוכלוסייתה.
הנוסחה הזו נועדה להניח את דעתן של המדינות הקטנות, אשר חששו להידחק אל השוליים, אם הבחירה תהיה כללית. את מי יעניינו דלאוור ורוד איילנד, אם וירג'יניה, מסצ'וסטס וניו-יורק יספיקו כדי להשיג רוב פשוט של סך כל הקולות?
אבות החוקה (לא היו אמהות) הניחו לכל אחת מן המדינות להחליט איך ייבחרו האלקטורים. התוצאה היא שכיום 48 מ-50 המדינות מעניקות למנצח את כל הקולות, גם אם הוא מייצג מיעוט של המצביעים.
הנוסחה הכפולה הזו הבטיחה כי ביום מן הימים הבחירות לא ישקפו נאמנה את התפלגות הקולות הארצית. זה אמנם קרה מאה שנה אחר-כך, ב-1876. המנצח הדחוק מאוד בחבר האלקטורים היה המפסיד בהצבעה הכללית, בהפרש של 3%. זה חזר וקרה ב-1888, כאשר המפסיד, שהיה הנשיא המכהן, קיבל 0.8% יותר מן המנצח.
אחר-כך חלפו 112 שנה. רק ב-2000, המנצח ג'ורג' בוש הבן קיבל חצי אחוז פחות מן המפסיד אל גור. זה היה יכול לקרות גם ב-2004, כאשר ג'ון קרי היה קרוב לנצח בחבר האלקטורים, אף כי הפסיד ברוב של 2.4% בהצבעה הכללית.
וזה קרה כמובן בחודש שעבר, כאשר הילארי קלינטון גברה על דונלד טראמפ בהפרש של 3 מיליון קולות, או 2.1%.
38 אלקטורים?
מחוץ למקרה המסובך להפליא של בחירות 1824, לפני עליית המשטר הדו-מפלגתי, האלקטורים הצביעו תמיד לטובת המועמד שבשמו נבחרו. אבל אין זאת אומרת שמוטלת עליהם החובה לעשות כן. שאלת נאמנותם לא הועמדה במבחן רציני זה 140 שנה. גם כאשר ההפרש בין מנצח למנוצח היה קטנטן, הרעיון שאלקטורים יערקו היה מגוחך מעיקרו. מפעם לפעם, אלקטור או שניים הצביעו נגד המועמד שבשמו נבחרו. אבל זה היה תמיד מעשה אקצנטרי, שלא העלה ולא הוריד.
אנחנו כבר יודעים שהבחירות האלה לא היו דומות לשום בחירות לפניהן. מהלכן ותוצאותיהן לא התיישבו עם תקדימים, ובוודאי לא מילאו ציפיות טבעיות. דרגת המרירות שהן הניבו לא נראתה באמריקה אולי מזמן הדור של מלחמת האזרחים.
האם אפשר אפוא להעלות על הדעת תרחיש של עריקת 38 אלקטורים ממחנה דונלד טראמפ? בחבר הבוחרים יש 538 נציגים, והיחס ביניהם עכשיו הוא 306 של טראמפ, 232 של קלינטון.
קשה להאמין. התפתחות כזאת תסכן את יציבותה של הרפובליקה. טראמפ יקרא אל נכון למיליונים לעלות על וושינגטון. הצבעת האלקטורים ממילא אינה סוף פסוק. הקונגרס צריך לסמוך את ידיו על תוצאותיה, כאשר ייפגש ב-3 בינואר. בהתחשב ברוב הרפובליקאי המסיבי בשני בתיו, ברור בהחלט שהוא לא ירשה להילארי קלינטון להיות הנשיאה.
אבל מה יקרה אם האלקטורים יצביעו לטובת רפובליקאי אחר זולת טראמפ? או מה יקרה אם ישתרר תיקו בחבר האלקטורים? הסבירות נמוכה מאוד. אנחנו חופשים להניח שהאלקטורים יאשרו את התוצאות הידועות, בדרגת משתנות של התלהבות. אחד מהם הודיע שרגשותיו הדתיים אינם מניחים לו להצביע לטובת טראמפ, והוא הקדים להתפטר.
ויגידו שאיך אפשר
השאלה התלויה ועומדת היא מה יהיה על נוסחת בחירות שאבד עליה הכלח. למרבה העניין, לפני 4 שנים, כאשר היה נדמה לזמן קצר שברק אובמה ניצח בחבר האלקטורים לאחר שהפסיד בהצבעה הכללית, דונלד טראמפ צייץ בגנות תהליך הבחירות, וקרא ל"מהפכה" נגד תוצאותיהן (הוא הזדרז יותר מדי, אובמה ניצח בסופו של דבר בהפרש של 5 מיליון קולות).
בשנת 2000, הילארי קלינטון, שעתה זה נבחרה לסנאטורית מטעם מדינת ניו-יורק, קראה לבטל את חבר האלקטורים. איש לא שעה לה, והיא הניחה לרעיון. האם היא מתחרטת? אולי, אבל לא היה כל סיכוי שיימצא רוב מיוחס בקונגרס לטובת ביטול, או ששני שלישים של המדינות יסכימו לו.
חבר האלקטורים יבוטל רק אם שתי המפלגות העיקריות ייפגעו מידיו. לפי שעה, חבר האלקטורים הצליח להכניס 3 מפסידים רפובליקאיים לבית הלבן מאז 1876. יום אחד הוא יושיב מפסיד דמוקרטי. או אז יספקו הרפובליקאים כפיים, ויגידו שאיך אפשר.
■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
