לערער על שחרור קצב

כל פרשת שחרורו של משה קצב מהכלא מזכירה משחק ב"נדמה לי". עשרות אנשים ישבו על המדוכה: האם הנשיא לשעבר השתנה, האם תהליך השיקום סייע לו, ובמיוחד האם אפשר למצוא חרטה או התנצלות בדברים שאמר פה ושם. כי לגבי דבר אחד אין חילוקי דעות. בשום מקום קצב לא הביע חרטה חד-משמעית על מעשי האונס וההטרדה בהם הורשע. מן הטעם הפשוט שאדם לא יכול להביע חרטה על מעשה שהוא לא מאמין שביצע.

מה זה "סבל מספיק"?

צריך לומר לזכותם של חברי ועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר, שהם עמדו במשך חודשים תחת בליץ של קצב ויועציו שהלכו בשיטה של התשה. בקשת שחרור אחת נדחתה, מיד הם הגישו נוספת. בכל דיון נוסף הם שכללו את ההתבטאויות של קצב כך שיהיו קרובות יותר למשהו כמו חרטה, או התנצלות, אבל מבלי לומר זאת במפורש. כל בקשה הייתה מלווה במסע תקשורתי-אינטרנטי שנועד להביא את הציבור והוועדה אל המחשבה: "הוא לא סבל מספיק?"

אני לא יודע מה זה "סבל מספיק". אני יודע שיש פסק דין ועונש בצידו. ואני יודע שבית המשפט מחליט על העונש לאחר ששמע את כל העדויות של הנאשם להקלה בעונש. ואני יודע כי איך שלא מסתכלים על זה, בית המשפט כשיר הרבה יותר לקבוע את העונש מאשר ועדת השחרורים של שירות בתי הסוהר. ואני מניח שאם השופטים היו חושבים ש-7 שנים זה יותר מדי, הם עצמם היו מורידים לו שליש.

מלחמת ההתשה הצליחה. בינתיים

שינוי של פסק דין יכול לבוא רק אם באמת התרחש משהו יוצא דופן במהלך תקופת הכליאה. במקרה של קצב זה לא קרה. אדרבא, למעשה קצב אמר וחזר ואמר לאנשים בפורומים שונים ש"תפרו לו תיק". מכל מקום, עמדתו של קצב לכל אורך הדרך הייתה והינה שהוא חף מכל מעשה פסול, וכי מי שאינו נקי הם אלה שהביאוהו אל מצבו הנוכחי. אבל הוא הצליח לשכנע את הוועדה לשחק ב"נדמה לי" - עבר טיפול, שוקם, הוא אדם יותר טוב וכו' - כאשר כולם יודעים שזה הכול הצגה מבוימת על-ידי עורכי דין.

מלחמת ההתשה של קצב ויועציו הצליחה; אבל יש עוד מהמורה אחת להצלחה מלאה: ערעור לבית המשפט על החלטת ועדת השחרורים. ההחלטה אם להגיש את הערעור היא בידי הפרקליטות. צריך לקוות שתתקבל החלטה לערער. מדובר בפרשה ציבורית עם השלכות כבדות. אי-אפשר להשאיר את זה בדרג של ועדת שחרורים שפעלה והחליטה תחת לחצים כבדים.