האלקטורים עשו את שלהם: העניקו את הנשיאות לטראמפ

בסופו של דבר, חבר האלקטורים עשה את שלו. 538 הגברים והנשים (כמניין הסנטורים והצירים בסנאט ובית הנבחרים בוושינגטון) הצביעו אתמול (ב') והעניקו גושפנקא רשמית לנצחונו של דונלד טראמפ בבחירות ב-8 בנובמבר, חרף המחאות של בוחרים דמוקרטים.

למרות מסע לחצים אינטנסיבי על האלקטורים "להצביע לפי מצפונם" ולא להכניס אדם בלתי ראוי לבית הלבן (אחד מהאלקטורים דיווח שקיבל 70 אלף דוא"לים שקראו לו להצביע בעד הילארי קלינטון או כל אחד אחר ובלבד שלא יהיה זה טראמפ), רובם המכריע פעל כפי שהיה מצופה מהם: לשקף בהצבעתם את תוצאות ההצבעה במדינה שלהם. החוקה אמנם אינה דורשת זאת, אך זה הנוהג שנבנה במרוצת השנים. (ובמדינות רבות ארה"ב, חוק המדינה מחייב את האלקטורים לנהוג כך).

הפגנות, חלקן סוערות, של דמוקרטים מתוסכלים בבירות של מדינות "רפובליקאיות" ביום ההצבעה לא עזרו, למרות שאלקטורים רבים נאלצו "להביט בעיני המפגינים", כפי שקבל אחד מהם. (קבוצת האלקטורים בכל מדינה מצביעה בבית המחוקקים של אותה מדינה; התוצאות נשלחות לוושינגטון ושם הן יאושררו רשמית במושב משותף של הסנט ובית הנבחרים בניצוחו של של סגן הנשיא בשבוע הראשון של ינואר).

בארה"ב גוברות הקריאות להיפטר מהנוהל האנכרוניסטי הזה. האבות המייסדים חששו מתבונת ההמונים והעדיפו להפקיד את בחירת הנשיא בידי גוף מורם מעם, שייצג את מדינות הפדרציה, אך לא (במישרין) את ציבור הבוחרים. בדיעבד, הנוהל הזה מעניק יתרון למדינות קטנות, מעוטות אוכלוסין, על פני מדינות עם ריכוזים אורבניים גדולים, והיתרון הזה הניף את המיליארדר ממנהטן לבית הלבן.

על פי תוצאות הבחירות הממשיות, ב-8 בנובמבר, היה טראמפ אמור לקבל 306 קולות אלקטורים. הוא קיבל 304 (שניים בכל זאת ערקו). למרבה ההפתעה, יותר אלקטורים ערקו מקלינטון מאשר מטראמפ: היא הייתה אמורה לקבל 232 אלקטורים. בפועל, היא קיבלה 225. כמה מהעריקים הצביעו בעד ברני סנדרס. (המספר המינימלי של קולות האלקטורים שנדרש לזכות בנשיאות הוא 270).

ובכל זאת, דמוקרטים רבים מתקשים לבלוע את הניצחון הפורמלי של טראמפ, בעיקר מפני שהם רואים בממשלו ממשל מיעוט. לרפובליקאים יהיה אמנם רוב בשני בתי הקונגרס שיתכנס בינואר 2017, והמועמד שלהם עבר את רף המינימום של קולות האלקטורים, אך עובדה היא שרוב האמריקאים הצביעו בעד קלינטון, לא בעד טראמפ. במניין הקולות של הבחירות ה"אמיתיות", נהנית קלינטון מרוב של 2.8 מיליון קולות.

"ממשלה שקיבלה את רסן השלטון בגלל שיטת בחירות מיושנת ושמאיימת לנקוט קווי מדיניות רדיקליים חייבת לעורר התנגדות ניכרת בקרב רוב האזרחים, שכוחם ניטל מהם", כתב בעל הטור הליברלי א.ג'. דיאון ב"וושינגטון פוסט".

הדמוקרטים גם זועמים על התערבות רוסיה בבחירות לטובת טראמפ. החלטתו למנות את רקס טילרסון, לשעבר מנכ"ל אקסון מוביל, ידיד אישי של ולדימיר פוטין, שהתנגד לסנקציות על רוסיה בעקבות פלישתה לאוקראינה, כמוה כזריית מלח על הפצע הדמוקרטי הפתוח.

איך האנרגיה השלילית של הדמוקרטים תבוא לידי ביטוי אחרי 20 בינואר, יום השבעתו של טראמפ, קשה לומר בשלב זה, אך סימנים להתנהלותו של הנשיא הבא מצביעים על כך, שגם חלק המחוקקים הרפובליקאים יתקשו לתמוך בחלק מצעדיו. כבר עכשיו מסתמן עימות בין הנשיא המיליארדר לקונגרס: טראמפ מסרב להכיר בעובדה שרוסיה התערבה במערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב כדי להבטיח את נצחונו בבבחירות (הוא הגדיר טענה זו כ"מגוחכת" למרות שיש תמימות דעים על כך בין FBI, CIA וראש מערך המודיעין הלאומי).

אך ארבעה סנטורים בכירים, שני רפובליקאים ושני דמוקרטים, קוראים להקים ועדת חקירה עצמאית, מחוץ למסגרת הקונגרס, כדי לבחון את הקשר בין הקרמלין לבין נצחונו של טראמפ בבחירות. הצוות של טראמפ טוען שמדובר במאמצים לשלול לגיטימציה מממשלו העתידי, אך הסנטורים האלה, ודמוקרטים רבים טוענים, כי פריצת האקרים רוסיים למערכות המחשבים של המפלגה הדמוקרטית בתקופת הבחירות, והדלפת הדוא"לים שנמצאו שם, היא התקפה רוסית על ארה"ב, שאפשר להמשילה לפיגועי 11 בספטמבר 2001. אנליסטים רבים מעריכים, כי טראמפ לא יוכל להמשיך לנהל מלחמה נצחית נגד הממסד המודיעיני בוושינגטון. השאלה היא רק מתי ואיך ייכנע הנשיא החדש וכיצד הכניעה הצפויה הזו תצביע על עימותיו העתידיים עם דמוקרטים (ואולי מעט רפובליקאים).