עיקרון ההדדיות

א. השנה מגיעה אל סופה בשלל סיכומים, דוחות, מדדים ומחקרים שאני שמח לקראתם כמו הילדים האמריקאים שפותחים את מתנות החג בסרטים הוליוודיים.

אתם מכירים את זה: הנה אני יורד בריצה מהירה במדרגות מהחדר שלי שבקומה השנייה אל הסלון הגדול עם האח הבוערת והעץ המקושט; בחלון רואים שלג יורד על הפרבר, עודי לבוש פיג'מה, אחיי הקטנים רודפים אחריי בקול דיצה ואני קורע בחדווה את האריזות מעל המתנות שלי ומכריז בצווחות עונג על מה שקיבלתי וכמה כיף לי: מדד העוני של לתת! דו"ח העוני של הביטוח הלאומי! מדד הדמוקרטיה של המכון לדמוקרטיה! סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה! מדד השנאה של קרן כצנלסון! פערים ברפואה! החיפושים הכי פופולריים בגוגל בעברית ב-2016! דירוג ערים לפי הכנסות והוצאות!

אני אמנם לא יכול לבצע בעצמי את החישוב הסטטיסטי הפשוט ביותר, אבל אין מאושר ממני כשאחרים עושים את זה בשבילי. יש רק שתי דרכים לאהוב בלהט תחום מסוים: להבין בו הכול, או לא להבין בו כלום.

שני דוחות העוני עוררו דיון ציבורי מסוים סביב השאלה האם הם שווים את הנייר שעליו הודפסו, וזאת בשל הפער הנראה לעין בין ישראל של הדוחות, שמתבוססת בעוני מרוד ומשפיל, מוותרת על תרופות וילדיה הולכים לישון רעבים, לבין ישראל של דוחות אחרים, שבהם רוב הישראלים הם בעלי דירות בערים הגדולות וחיים שנים ארוכות ברמה סבירה בסך הכול. אף אחד לא מנסה להכחיש את העוני, כמובן, אבל לנסות להבין את הרמה הכלכלית של אזרח ישראלי בלי להביא בחשבון בעלות על רכוש, קצבאות, תשלומים, ירושות עתידיות, וכמובן בלי להתחשב בכלכלה השחורה, זה קצת כמו לנסות להעביר את הים ממקום למקום עם מסננת פסטה.

כך או אחרת, זה כבר כמה ימים שאני נהנה מאוד. ת'נק יו, סנטה, ת'נק יו!

ב. יש לי פינה חמה בלב למדד הדמוקרטיה של המכון לדמוקרטיה בישראל. כשמאלני, אני יודע שהוא תמיד יספק את הסחורה ויראה לי לא רק שהמדינה על הפנים, אלא גם שהמצב רק הולך ומידרדר ואין דבר שיעצור אותנו בדרך אל האבדון המוחלט שכולנו יודעים טוב-טוב מי אחראי לו.

גם השנה אין הרבה הפתעות במדד הדמוקרטיה. הישראלים, כך מתברר, לא מאמינים לאף אחד. ברור שלא לפוליטיקאים, אבל גם לא לרוב מוסדות השלטון האחרים כמו מערכת המשפט או המשטרה. אפילו האמון בצה"ל הידרדר במעט וירד מ-93% ל-90% בלבד. אנרכיה ממש. כך, אגב, ברוב החזיתות, גם כשמאמינים במשהו, מאמינים בו הרבה פחות ממה שהאמינו לפני שנה.

רק כרבע מהישראלים מאמינים בכנסת, האמון בממשלה ירד מ-36% ל-27% ואילו במפלגות מאמינים פחות מ-14%. אפילו לתקשורת מאמינים (קצת) יותר מזה. הישראלים, לפי המחקר, בזים לפוליטיקאים במיוחד - 65% מאיתנו סבורים שהפוליטיקאים עצלנים, 75% סבורים שהפוליטיקאים מנותקים מהבעיות ומהצרכים של הציבור, ו-80% (!) חושבים שהפוליטיקאים דואגים יותר לאינטרסים האישיים שלהם מאשר לאינטרסים של כלל הציבור - שזו הגדרה עדינה יחסית למושחתים.

גם בעצמם הישראלים לא מאמינים מי יודע מה. למעלה מ-80% לא מאמינים שהציבור יכול להשפיע על הממשלה. ואם הם לא מאמינים בפוליטיקאים ולא בעצמם, רק מתבקש לא להאמין לישראלי אחר.

מדד השנאה של מכון כצלנסון, המתעד ומנטר גילויי שנאה באינטרנט, מראה כמה אנחנו אוהבים לשנוא זה את זה. יוכיחו הכבישים. יוכיחו הרשתות. סקרים אחרים מאששים את התמונה פחות או יותר. ישראל מוצגת בהם כמדינה קצת מושחתת, אבל לא יותר מדי, ובעיקר כמדינה שבה אתה לא יכול להאמין כמעט לאף בעל מקצוע או מוסד. מדינה של רמאים, מעגלי פינות וגוזרי קופונים.

ג. אבל גם בשדה קוצים אפשר למצוא פרח פה ושם, כמו למשל, שבניגוד למה שמפמפמים לנו שוב ושוב, העניין האשכנזי-מזרחי בישראל לא מטריד כמעט אף אחד. רק אחוז וחצי דירגו אותו כקונפליקט חזק בחברה. וכך, כשברכיי שרוטות מרוב חשדנות, איבה, אלימות מילולית וחוסר אמון, אני מגיע פתאום לנתון הבא: רוב גדול מהישראלים, 71%, מאמינים שישראלים תמיד יכולים לסמוך על ישראלים אחרים שיעזרו להם בעת צרה.

ודוק, זה לא סתם "יהיה בסדר" ישראלי ישן וטוב. לא. פה לא מדובר בזוטות של החיים כמו שעת הגעה של טכנאי, אחריות על טוסטר, הבנה אמיתית של פוליסת ביטוח שהרגע חתמת עליה, המתנה ללייק שמבושש לבוא או אמונה לעוד לירלור של פוליטיקאי - פה מדובר בשעת צרה, כן?

לא יודע מה אתם מדמיינים, אבל אצלי שעת צרה זה משהו שכולל איתן טבע אחד לפחות, כמה סוגים של מחלות נגיפיות, קריסה כוללת של כל המערכות הפיננסיות, מחסור בנייר טואלט ובסופי שבוע גם תקיפות אוויריות.

כן, אותם ישראלים שרגע קודם לא האמינו לאף ישראלי אחר בכלום, טוענים שיסמכו עליו לחלוטין בשעת צרה עתידית. שלא יגיד שיבוא ואז לא יבוא, או שיאחר, או שישלח מישהו שלא מכיר את הדרך ואין עליו מסור דיסק. פתאום את חייו הם מוסרים בידו. אם הייתי יכול לתלות ערסל מעל הפער הזה, הייתי מתנדנד עליו לנצח.

ואם הייתי נופל, אני בטוח שישראלים אחרים היו באים לעזור לי.

ד. אבל לא מדובר רק במי שיעזור לי, נכון? הדבר שבאמת חשוב בנתון הנ"ל הוא צדו השני: עכשיו אני יודע כמה רבים הם הישראלים שסומכים עליי שאבוא לעזור להם בשעת צרתם. זו אמנם הרבה מאוד אחריות, אבל אני חייב להודות שיש בזה משהו מחמיא. אני לא בטוח שבאמת כדאי לכם, אבל זה כבר סיפור אחר. העיקר שאתם מאמינים בי, חברות וחברים, אתם לא יודעים כמה זה מעצים.

אני מקווה שזה מעצים ומרשים גם אתכם. תחשבו: כל האנשים שאתם חושבים ששונאים אתכם ובטוחים שהם משקרים לכם, צועקים עליכם, מקללים, עוקפים אתכם, דופקים או חותכים אתכם - כל האנשים האלה, או לפחות רוב גדול מהם, יעזבו את הכול בצד ויבואו לעזור לכם בשעת צרה. הם לא באמת כאלה נוראים.

אתה יכול לסמוך עליהם. והם יכולים לסמוך עליך.

כי אף על פי שאתם לא מאותו השבט, לא בוחרים באותה מפלגה, לא אוהדים אותה קבוצה ולא מתפללים לאותו אל, בסוף הם יודעים שתהיה שם בשבילם, תוריד את היד מהמקלדת, תפסיק לקלל אותם רגע ותושיט יד לעזור. למה? פשוט כי זו שעת צרה.

פעם נטיתי לזלזל בנתונים האלה על הרוב שגאה להיות ישראלי, על רוב הישראלים ששמחים בחלקם, שלא לומר מאושרים, אבל כבר מזמן לא. הרי בסוף, מה יותר חשוב בחיים, להאמין לאיזה פוליטיקאי או להיות שמח? אני יודע מה התשובה שלי.

האמינו לי שאני לא אומר את זה כדי לכסות את המציאות בשכבת מרשמלו דביקה ולמלא את הפערים בקיטש. זה שחשוב להיות שמח לא אומר שצריך לנהוג בסלחנות כלפי שקרים של פוליטיקאים, ברור.

אבל גם ההפך צריך להיות ברור: זה שאין אמון בפוליטיקאים, במפלגות, במוסדות הפיננסים, במניעים הנסתרים, ברמות המחירים, במערכת החינוך, המיסוי והבריאות - לא אומר שלא צריך להיות שמח.