מלחמות השגרירים המתים

בפרוטוקול הדיפלומטי, שגרירים אינם סתם שליחים. הם המייצגים העליונים של ריבונות ארצם במקומות כהונתם. לשמם נוסף המושג הלטיני plenipotens, "כל הכוחות", או "כל הסמכויות".

לפנים, זאת אומרת לפני שמסרים דיפלומטיים התחילו לחצות יבשות במהירות שיגורם, ודיפלומטיה אישית בין מנהיגים החליפה דיפלומטיה מסורתית, שגרירים היו נושאים ונותנים על אמנות, וחותמים הסכמי שלום, או דורשים את דרכוניהם, כדי שיוכלו להסתלק מבעוד מלחמה.

ממילא לפגיעה בשגריר, או בשגרירות, או בדיפלומט, נודעה משמעות החורגת הרבה מן היעד הפרטי, או הגיאוגרפי של התוקפים. היא הייתה, ועודנה, קריאת תיגר על הריבון ששלח את הקורבן אל מקום כהונתו. אמנות דיפלומטיות נולדו בזמן שרוב הריבונים, לפחות באירופה ובאסיה, היו מלכים וקיסרים, או לפחות נסיכים ודוכסים. הם מלכו ב"חסדי אלוהים", וממילא זיק של מטאפיזיקה הואצל גם על שליחיהם.

לא רק הריגה של שגריר, אלא אפילו פגיעה בכבודו קירבה ארצות למלחמה. פגיעה למראית עין בכבודו של שגריר צרפת בפרוסיה, ב-1870, הציתה מלחמה אשר שינתה את מאזן הכוחות באירופה, והעלתה אותה על הדרך אל אסונות המאה ה-20.

כמעט לפני 35 שנה, ניסיון התנקשות בחייו של שגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב, הוציא את ישראל אל מלחמת לבנון הראשונה, עם תוצאות היסטוריות. אפשר שבלעדיה לא הייתה חיזבאללה, ומשמרות מהפכה איראניים לא היו עושים בסוריה כבתוך שלהם.

הטרגדיה של הדיפלומט המשורר

מה תעולל הירייה הקטלנית באנדריי קרלוב, שגריר רוסיה בטורקיה, שלשום? הדעת נותנת שאיש לא ייצא עליה למלחמה. אפשר להתלונן על זחיחות הדעת, שהניחה לשוטר שלא בתפקיד להיכנס עם אקדח אל גלריה לאמנות, ולצעוד מאחורי השגריר עד שמצא עמדת טיווח נוחה. אבל יהיה קשה לטעון שממשלת טורקיה רצתה בהתנקשות הזו, או שהיא תצא נשכרת ממנה.

אף על פי כן, זו ההתנקשות הראשונה בחיי שגריר רוסי מאז נרצח פיוטר ווייקוב בוורשה, כמעט לפני 90 שנה, בידי מהגר רוסי אנטי-קומוניסטי. המשטר הסובייטי, בשליטה גוברת אך עדיין לא מלאה של סטאלין, הטיל את האחריות על פולין. העונש היה הפסקת המשא ומתן על הסכם לאי התקפה בין רוסיה לפולין. ההכסם נחתם ארבע שנים אחר כך, אבל סטאלין ממילא קרע אותו לגזרים ב-1939.

ההתנקשות הראשונה בשגריר רוסי הייתה ב-1829, בטהרן. השגריר הרוסי, אלקסנדר גריבויידוב, היה משורר ומחזאי ידוע למדי, שכתב מפעם לפעם סאטירות מושחזות על החברה הרוסית והיה ליברלי בהרבה מן הקיסר ששלח אותו.

הוא שילם מחיר על חוסר הפופולריות של רוסיה בממלכת פרס. מלחמה רוסית-פרסית זה מקרוב הסתיימה, והפרסים איבדו סופית את מאחזיהם בחוף המערבי של הים הכספי. נגוז חלום ההתפשטות הישן שלהם, שהביא אותם 90 שנה קודם עד צפון הקווקז. בינואר 1829, אספסוף תקף את בית השגרירות הרוסית, וקרע את גריבויידוב ואת שומרי ראשו לגזרים. גופתו של הדיפלומט המשורר הושלכה מן החלון, נערפה, וראשו הוצג לראווה ליד דוכן לממכר קבאב.

השאה, שחשש מפני פעולת עונשין, שלח את נכדו אל ארמון הצאר, כדי שישמש בן ערובה להתנהגותה הטובה של פרס. זה היה מנהג רב שנים, תחליף מלכותי למלחמה. ניקולאי הראשון הבליג, בין השאר מפני שצבאו היה עסוק בדיכוי התקוממות בקווקז, אשר עמדה להקיז את דמה של רוסיה בשלושים השנה הבאות.

הבו להם תיאוריית קונספירציה

על פי מחבר הספר "דיפלומטיה ורצח בטהרן" (2006), "על היסטוריונים סובייטיים של ימי המלחמה הקרה היה חביב ההסבר, שהבריטים, הואיל והתקנאו בהשפעת רוסיה בפרס, הם שהציתו במתכוון את ההתקפה. אין כל ראיה לדעה הזו בארכיונים הבריטיים או הרוסיים". אבל ממתי נחוצות ראיות לתיאוריות קונספירציה, המשרתות את רוקחיהן?

שליט טורקיה, טאייפ ארדואן, כבר הודיע את דעתו שרצח השגריר קרלוב הוא "פרובוקציה". למרבה הנוחיות, המתנקש נורה ונהרג, כך שאין צורך לחקור, או להסגיר. אפשר להאשים את פטוללה גילן, איש הדת הטורקי הגולה בארה"ב. ארדואן כבר תלה בקולרו של גילן כמעט כל בעיה שצצה בטורקיה בשנים האחרונות, כולל ניסיון ההפיכה של הקיץ. הוא ייחס לנאמני גילן את הפלת המטוס הרוסי על גבול סוריה-טורקיה לפני שנה ויותר. ולדימיר פוטין הגיב אז ברוגז ניכר, והקפיא למעשה את היחסים עם טורקיה. ארדואן ביקש סליחה, פעם אחר פעם, עד שפוטין התרצה.

גם אם אפשר להאמין לארדואן, שאין לממשלתו כל נגיעה לרצח השגריר, עצם התרחשותו מחזקת רושם של חולשה כללית. ארדואן עוסק זה חודשים אחדים בפירוק הדמוקרטיה הטורקית. שלטון החוק הושעה, אלפים מוחזקים במעצר ללא משפט, רבבות סולקו משירות המדינה ומן האוניברסיטאות. טורקיה עומדת לשנות את חוקתה, ולכונן משטר נשיאותי בנוסח פוטין, שיבטיח עשר שנים נוספות לארדואן. הוא מחזיק בשלטון זה 14 שנה.

יד חזקה חלשה מאוד

על אף הרושם של יד חזקה, הביטחון הפנימי בטורקיה לא היה מעורער במידה כזאת מאז שנות ה-70, כאשר טרור פוליטי של שמאל ושל ימין השתולל ברחובות עריה. אגב, בימים ההם נרצח הדיפלומט הזר הראשון על אדמת טורקיה. זה היה הקונסול הכללי של ישראל באיסטנבול, אפרים אלרום, שנחטף בידי מחתרת שמאלית רדיקלית ב-1971. בעשור ההוא, הצבא התערב פעמיים, והדיח ממשלות אזרחיות. הפעם אין עוד אופציה כזאת.

טרור לאומני (של כורדים) ודתי (דאעש) פועל כמעט באין מפריע. שני מחבלים מתאבדים רצחו 44 שוטרים ואזרחים באיסטנבול ב-10 בדצמבר. ארדואן קרא מיד ל"גיוס לאומי", על סמך סעיף בחוקה המתיר לממשלה לכונן ממשל צבאי על פני כל שטח טורקיה, אם יציבותה של המדינה מועמדת בסכנה. ממשל צבא כולל סמכות לגייס מילואים ולהפקיע רכוש.

לא ברור אם ארדואן מתחיל בזה סדרה של צעדים משפטיים, המכוונים להעמיד את טורקיה ב"מצב מלחמה" רשמי, בפעם הראשונה זה מאה שנה, או, לפי אחד מיועציו, הוא רק "מביע רגש לאומי".

דעת הקהל הטורקית רותחת בימים האלה לנוכח מראות סוריה. השוטר שירה בשגריר דיבר מנהמת לבו של הציבור, כאשר קרא "לא נשכח את חלב". שום גבול בינלאומי, יהיה שמור כאשר יהיה, אינו יכול להיסגר הרמטית. מלחמות אזרחים סמוכות נוטות לגלוש, בוודאי במובן האסטרטגי אבל גם רגשית וחברתית. עדיין איננו יודעים מה תעולל מלחמת סוריה לטורקיה.

מה יעשה פוטין במציאה הטראגית שהתגלגלה לידיו? האם יאמץ את המופת של ניקולאי הראשון, כמעט לפני 190 שנה, ויבליג, תמורת הבטחה טורקית להתנהג יפה מכאן ואילך? או שהוא, האופורטוניסט המובהק ביותר של הדיפלומטיה הבינלאומית, ידרוש פיצוי מוגדר, במטבע פוליטי קשה?

מאין לאופוזיציה ברוסיה שיניים, או אפילו פה, מעטים ישאלו אם השגריר קרלוב היה קורבן הכרחי, ואם תמיכת רוסיה בבית אסד מגדילה את ביטחונה של רוסיה, או מחזקת את המוניטין שלה. למזלו של פוטין, הוא מחבר גם את השאלות וגם את התשובות.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny