הטור הזה נכתב מיד בתום דיון בפייסבוק עם חבר באחת הקבוצות הנלחמות באפליית גיל. מעולם לא פגשתי את האיש, אבל התרשמתי שמדובר באדם רציני וחכם, איש משכיל שמאחוריו קריירה מרשימה, הנאבק באפליית מבוגרים כבר מספר שנים.
אני חדשה בפייסבוק (שבועיים שלושה) ונקלעתי לדיון הזה במקרה, שמחה על ההזדמנות להחליף דעות עם מי שמצוי בנושא שנים ומכיר אותו לעומק, בתקווה שגם אוכל לתרום משהו מניסיוני. מתברר שטעיתי. בגדול. כל זנב טיעון שניסיתי להעלות נהדף על המקום, החל מהניסיון לשכנע כי סוגיית האפליה היא קצת יותר מורכבת מכפי שהיא מוצגת בתקשורת; שבני 40-50 סובלים מחסמים אחרים מבני 50-60 ולא בהכרח מאפליה, ועל כן דורשים טיפול שונה ("התעלמות מהבעיה איננה פתרון", השיב); שדחיסתם של בני 40 ובני 60 לאותה הקלחת מחטיאה את המטרה ומזיקה למחפשי עבודה בשנות הארבעים ("לא מסכים"); שחשוב לדעת כי נסיגת קריירה היא בלתי נמנעת - ראה המודל הקלאסי של Hall ("תבוסתנות"); שכדאי להרחיב את גבולות הדיון, לא להאשים רק את השוק, להכיר באפשרות של פגעי גיל וללמוד להתמודד איתם ("אין פגעי גיל, רק הבדל בין מי שרואה שהגבינה זזה למי שלא רואה, לא משנה הגיל או המקצוע").
את הפוסט במסגרתו התקיים הדיון יזמה בעלת חברה להשמת בכירים (השולטת בנושא מצד המעסיקים ומצד המועמדים), אבל גם ניסיונה ושנותיה הרבות בתחום לא עשו עליו שום רושם. כל נתון שמפריך את התיאוריות שלו נבעט ובמקומו הגיעה פיסת מידע קשורה, או שלא. הוצג לו נתון שהתפרסם השבוע ב"גלובס" על פיו בתעשיית ההיי-טק (מהצעירות שבתעשיות) 55% מעובדים הם בני 35 ומעלה. "זה רק בהיי-טק, מה עם תעשיות אחרות?", הוא ענה וצירף כתבה על ורטהיימר הטוען שהעתיד הוא בלואו-טק. מה קשור? השד יודע. כשיועצת אחרת חיזקה את המלצה של כותבת הפוסט שלא להכריז "אני מחפש את האתגר הבא", הוא מיד קפץ עליה "לא מבין את השמחה שאחזה בך, איך יידעו בלינקדאין שמישהו מעוניין בשינוי?" היא נאלמה דום, ונעלמה.
חוק האונקולוגים
זה נמשך במתקפה על כל בעלי המקצוע בתחום קריירה, שהם בין שרלטנים לבלתי מקצועיים. חברות ההשמה לא טורחות לגייס את האנשים הכי טובים, מסתפקות בטובים מספיק כדי לסגור עסקה במהירות. הן לא נלחמות על מועמדים החורגים מהפרופיל שהמעסיק הגדיר, הצעה מטופשת מאין כמוה ורק חברת השמה שאיננה חפצת-חיים צריכה לדבוק בה כדבר שבשגרה.
המעסיקים גם הם לא מקצועיים, לא יודעים להגדיר צרכים וחלוקה בין יכולות מקצועיות ואיכותיות, מנהלים מחפשים כסת"חים, מחלקות משאבי האנוש זנו ומפקירות את ההון האנושי.
על יועצים בכלל אין מה לדבר, קבוצת שרלטנים ("לא כולם כאלה") המתעקשים שאין אפליה רק כדי שיוכלו לקחת כסף ממובטלים על כתיבת קורות חיים, הכנה לראיון ("זה דווקא חשוב"), אימון קריירה, יצירת קשרים, הבטחות להשמה מהירה וכו'.
על כן הוא קורא לכנסת לשנות את החוק ולאפשר גביית תשלום ממחפשי עבודה על בסיס הצלחה בלבד, דהיינו רק אחרי שימצאו עבודה. כנראה שאב את הרעיון הסוציאלי הזה מחוק האונקולוגים, האוסר על רופא לגבות תשלום מחולה סופני אלא לאחר שהחלים לחלוטין, או מחוק הפליליסטים המאפשר לעורך-דין לגבות שכר טרחה רק בתנאי שהרוצח הסדרתי זוכה מחוסר אשמה.
לא ברור לי למה האיש החכם הזה חושב שהאחרים עד כדי כך מטומטמים. איזה יועץ סביר שמתוגמל רק על הצלחה יסכים לייעץ למובטל עם בעיית קריירה קשה באופן מיוחד. לא עדיף לשתות בירה על הים?
מודל ההצלחה הגאוני הזה מבטיח שיועצים יעבדו אך ורק עם אלה שסובלים מבעיות קריירה זניחות, אולם דווקא אלה שבאמת זקוקים לייעוץ לא יזכו לראות פרצוף של יועץ גם דרך טלסקופ.
כמובן שכל ניסיון לדון, לא חשוב במה, נענה בתיאור מפורט של הקריירה הפרטית שלו לאורכה ולרוחבה, כולל כל הסוגיות שאי פעם עסק בהם כעובד וכמנהל, משל הוא והקריירה שלו הם המודל המייצג להתנהלותו של כל שוק העבודה בישראל בכל הזמנים.
חור עם כמה כסאות
כשהבנתי שאני מדברת לעצמי ושאין סיכוי לקדם את הדיון, התנדבתי לבנות הרצאה ייעודית לחברי הקבוצה שתציף את כל קשת החסמים והפתרונות האפשריים, כולל ניתוח מעמיק של דוגמאות מייצגות מהשטח. וידאתי שהוא מבין שאין לי מניע עסקי נסתר (אני לא יועצת בתשלום למי שנוכח בהרצאות שאני יוזמת בהתנדבות), מה גם שחלק מחברי הקבוצה לא יכולים לממן ייעוץ, הסיבה לשמה התנדבתי מלכתחילה.
רבים מהם ניזוקים מהמידע החלקי והמייאש שמוצג בתקשורת ובקבוצה, ואני מאמינה שאוכל לעזור לפחות לחלק מהם לצאת מהלופ (מאחוריי 15 שנות עבודה עם מעל 1,500 מחפשי עבודה, מרביתם בני 40+, שכמעט 100% מהם מוצאים עבודה, בתפקיד ובשכר התואם את הרקורד התעסוקתי שלהם).
"את מוזמנת לפתוח אירוע בקבוצה ולהזמין אנשים להרצאה חינמית. אין לנו מקום פיזי לארגון, אבל אשמח אם יסתייע הדבר", השיב. אמרתי שאין לי זמן גם לארגן את האירוע. "אז כנראה נמשיך לקרוא את המאמרים שלך ולהתווכח", ירה תוך שנייה, "זה אולי אפילו יותר יעיל כי יש חשיפה יותר גדולה לדעותיך ושל אחרים".
די הופתעתי. אני מתנדבת להשקיע יומיים וחצי שאין לי על הרצאה, שהשוק הפרטי משלם עבורה אלפי שקלים, אבל למובטלים מופלים שכל היום רודפים אחרי גבינות זזות קשה לארגן איזה חור עם כמה כיסאות? כמה קשה זה כבר יכול להיות, הרי בטלפון או שניים הם מוצאים מישהו שינדב אולם.
לוחמי המקלדת
אז מתברר שזה קשה. הרבה יותר קל לקטר, לבקר, להאשים, את המדינה, את המעסיקים, את חברות ההשמה, את המגייסים, את היועצים, את המאמנים (סליחה אם שכחתי מישהו). הכי קל להציף את הקבוצה בקילומטרים של פוסטים טרחניים שחוזרים על עצמם, להתפלמס למוות עם כל מי שחושב קצת אחרת ולהטביע אותו בשלל נתונים רלוונטיים, ובעיקר כאלה שלא. להעמיס את הקבוצה באין סוף סקרים המציגים קשר בין גיל ואבטלה (סקופ המאה!), אבל בשום אופן לא סיבתיות, כשהחברים מדקלמים אותם כאיש אחד (ומתייאשים), מבלי להבין לעומק מה עומד מאחור.
נורא נחמדים הסרטונים שהם מעלים על כל מיני קשישים שרצים מרתון, מרימים משקולות ורוקדים סלסה (כנראה הוכחה לחיוניותם העודפת של בני 80+), אבל משם לא יבוא הפתרו, ולראיה - הקבוצות האלה פועלות שנים וכלום לא זז, אפילו מילימטר. מדוע? רק ההתעלמות המוחלטת שלהם מחסרונות של אנשים מבוגרים, היא לבדה מספיקה כדי להפוך אותם לבלתי רלוונטיים, וכנ"ל את הפתרונות שהם מציעים.
אז בואו ואגלה לכם את מה שלאחרים אין אומץ להגיד, בטח שלא בפנים גלויות. אפליית מבוגרים אינה מקרית, ושיחת החירשים שניהלתי עם נציג מהקבוצה רק מוכיחה אותה שוב. אנשים מבוגרים אמנם מאוד מנוסים ועמוסים בידע, רק שמרוב ידע כבר אין מקום לדחוף סיכה. הם ראו הכל, שמעו הכל, יודעים הכל - בונקרים מבוצרים שאף טיפת ידע לא מחלחלת פנימה - ועכשיו לך תצא איתם ראש.
מאד לא פשוט לנהל אנשים שיודעים הכל הכי טוב. בכלל לא בטוח שהניסיון הרב שלהם שווה את משאבי הניהול שהם דורשים. כמובן, לא כולם כאלה, אבל התכונה הזו הולכת יופי עם גיל מבוגר ולמעסיקים אין מספיק זמן וכסף להתחיל למיון מורכב. לכן הם הולכים ישר לאוכלוסייה עם יכולת ההסתגלות הגבוהה יותר, וסוגרים עניין.
אם אין אני לי
כמובן שהדילמה לא פשוטה וברור שלא שצריך לזרוק אנשים מבוגרים לפח. כפי שכתבתי בטור קודם שעסק בנושא, צריך לקחת את חוזקותיהם ולמקם אותם בסביבה מקצועית שבה יש להם יתרון יחסי. אבל, אטימת אוזניים לכל פיסת מידע שלא מתיישבת עם התורה הסדורה של מייסדי הקבוצות - זה לא יקדם את העניין.
אם הלוחמים באפליית גיל לא ייקחו סיכון ויביטו למציאות בעיניים, גם במחיר סדיקת האליבי המבוצר שבנו לעצמם וההבנה שאולי גם הם אחראים למצב, אין שום סיכוי שמאבקם יצלח. המחוקק לא יפתור להם את הבעיה (בוודאות), גם לא המעסיקים. רק שינוי שיעשה כל אחד מהם בחלקת האלוהים הקטנה שלו, קודם כל בתפיסה, עשוי לעזור.
מי שמתעקש לקשקש על גבינות זזות ולא לזוז מילימטר - שלא יתפלא שהוא לא מוצא עבודה.
■ הכותבת היא מומחית לשוק העבודה. לתגובות: orna@rudi-cm.com
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
