כנראה אין זה מקרה שבנימין נתניהו נזכר אתמול בשנת 1980 ובנשיא ג'ימי קרטר.
ב-24 באפריל 1980 נמנעה ארה"ב מהצבעה במועצת הביטחון של האו"ם, ואיפשרה אימוץ של הצעת החלטה בגנות ישראל. על הפרק עמדה אז פעילות צבאית של ישראל בדרום לבנון. 11 טיוטות נכתבו ונקרעו לגזרים לפני שארה"ב ויתרה על התנגדותה. 12 מ-15 החברות הצביעו בעד.
ברית המועצות נמנעה, מפני שההצעה לא הרחיקה לכת די הצורך בגינוי "תוקפנותה של ישראל".
בנר ראשון של חנוכה, ראש הממשלה העלה את המאורע ההוא באוב. ג'ימי קרטר היה "עוין לישראל", הוא אמר על הנשיא, שהיה שושבין השלום בין ישראל למצרים. ברק אובמה מזכיר לו את קרטר, מפני שסירב להטיל וטו על גינוי להתיישבות היהודית מעבר לקווי 1967. אכן, יצא המרצע מן השק. נתניהו אינו צריך עוד להעמיד פנים דיפלומטיות, שהוא חושב את אובמה לידיד ולבעל ברית.
התחיל להתחכך במרפקיהם
אין זה מקרה שנתניהו נזכר ב-1980, הרחק מעבר לטווח הזיכרון של רוב הישראלים, מפני ששם, ממש שם, התחילה הביוגרפיה הפוליטית שלו. הוא עמד אז בראש "מכון יונתן" לחקר הטרור. זה היה הזמן שבו התחיל להתוודע אל פוליטיקאים ישראליים ואמריקאיים, והתחיל להתחכך במרפקיהם של אינטלקטואלים ושל בעלי טורים מן הימין השמרני, בייחוד הניאו-שמרני.
הימין ההוא רחש איבה עמוקה לג'ימי קרטר. הנשיא הדמוקרטי ביטא חולשת דעת וחולשת מעשה, שהניבה שקיעה דרמטית בהשפעתה הבינלאומית של ארה"ב. הימים ההם עמדו בסימן השתלטות "הסטודנטים" על שגרירות ארה"ב בטהרן והניסיון הצבאי הכושל לשחרר את בני הערובה; ובסימן חוסר האונים של ארה"ב לנוכח הפלישה הסובייטית לאפגניסטן.
מבית, המשבר הכלכלי החמור ביותר זה 40 שנה ויותר עורר את הרושם שארה"ב יורדת מגדולתה.
בנובמבר 1980, קרטר היה הנשיא הראשון זה 48 שנה שלא הצליח לחזור ולהיבחר. רונלד רייגן הביס אותו בקלות, וכונן את אחד הממשלים השמרניים הרדיקליים ביותר בתולדות ארה"ב. הימין האמריקאי היה שרוי באופוריה. ישראל וידידיה ציפו להתחלה חדשה מצד מי שתואר כ"נשיא הידידותי ביותר לישראל מאז ומעולם".
האמת הייתה קצת יותר מורכבת. חודשי כהונתו הראשונים של רייגן הניבו משבר חמור ביחסים, כאשר הממשל ביקש את אישור הקונגרס לעסקת מכירה של מטוסי ביון מתקדמים מסוג אייוואק"ס לערב הסעודית. ישראל התנגדה בכל התוקף. זה היה הזמן שבו השדולה הפרו-ישראלית אייפא"ק הגיעה אל פרקה.
בטרקליני "השמרנים החדשים"
בדיוק נמרץ שנה אחת לאחר השבעת רייגן, ראש הממשלה מנחם בגין שלח את משה ארנס להיות השגריר בוושינגטון. ארנס הזמין את בנימין נתניהו, אז מנהל המכירות של תעשיות רים בצפון אמריקה, לשמש סגנו. זו הייתה טבילת אש מועילה, שהקפיצה את נתניהו שנתיים אחר כך אל כהונת השגריר באו"ם. תשע שנים אחר כך, הוא נבחר לעמוד בראש הליכוד.
האו"ם היה שדה קרב, וממשל רייגן נהג בו בתור שכזה. ב-1981, רייגן מינה את ג'ין קרקפטריק, פרופסור מאוניברסיטת ג'ורג'טאון, לשגרירה באו"ם. קרקפטריק קראה לשינוי רדיקלי במדיניות החוץ האמריקאית: עמידה לצד ידידים על יסוד אינטרסים, לא על יסוד סנטימנטים או שיקולים של זכויות אדם.
היא הייתה במשך שנים אחדות נושאת הדגל של מי שהתחילו להיוודע אז בכינוי "השמרנים החדשים", או ניאו-קונז. נתניהו נעשה שותף קרוב של קרקפטריק ובן-בית בטרקליני הניאו-קונז. הם קיוו שהיא תהיה יום אחד נשיאת ארה"ב, והוא - ראש ממשלת ישראל.
בימי קרקפטריק, משלחת ארה"ב באו"ם ניהלה מאבק בלתי פוסק נגד הלגיטימיות של החלטות האו"ם. כאשר דיפלומטים לא-ידידותיים איימו להוציא את האו"ם מניו יורק, סגנה של קרפטריק הכריז: אדרבא, אנחנו נלווה אתכם אל הרציף, וננופף לכם לשלום.
"אתם מוזמנים לבעוט בנו"
אלאן גרסון, פרקליט וושינגטוני ידוע שהיה יועץ בכיר לקרקפטריק, כתב, כי בשנתיים האחרונות של נשיאות ג'ימי קרטר, "האו"ם עשה כמיטב יכולתו להתעלם מארה"ב, לגנות אותה, לבוז לה ולהכפיש אותה". באחד מנאומיה באוזני מועצת הביטחון של האו"ם, קרקפטריק הכריזה, "אנחנו הסרנו מן השולחן את השלט "אתם מוזמנים לבעוט בנו"".
נתניהו הצטרף אל המאבק הזה נגד האווירה באו"ם ונגד האנטי-ישראליות האינסטינקטיבית של רוב חברותיו. באותם הימים, בידודה של ישראל בזירה הבינלאומית היה פנומנלי. היו לה יחסים דיפלומטיים רק עם שלוש ארצות באפריקה השחורה, למשל. עדיין לא היו לה קשרים דיפלומטיים עם סין ועם הודו. הכניסה לדיפלומטים ישראליים הייתה אסורה בהחלט בכל ארצות מזרח אירופה, מחוץ לרומניה.
אמנם לדיפלומטים ישראליים קשה להרגיש מבודדים בניו יורק, אבל בצד המזרחי של מנהטן היו מקומות נעימים יותר מארמון הזכוכית של האו"ם.
צריך כמובן להזכיר, שלא קרקפטריק ונתניהו התחילו את המאבק נגד האו"ם בתוך האו"ם. קדמו להם שגריר ארה"ב פטריק דניאל מויניהן ושגריר ישראל חיים הרצוג באמצע שנות ה-70, הלוא הם ימי "ציונות היא גזענות". אבל קרקפטריק ונתניהו שיכללו אותו.
חודש אחד לאחר מינויו כשגריר, ה"ניו יורק טיימס" כתב על נתניהו, כי הוא מן המעטים באו"ם המסוגלים להתבטא "באופן ספונטני". העיתון הוסיף: "הסכמה שוררת בין יריבים ובעלי ברית, שמעלתו הגדולה ביותר של מר נתניהו היא הלהט שלו והשימוש האפקטיבי שהוא עושה בסרקזם בהצגת עמדותיו".
ההרגלים הרעים
מעט מעט התחילו העננים להתפזר. ישראל התחילה להיחלץ מבדידותה ביחס ישיר לסיום המלחמה הקרה. האו"ם חדל להיות תיאטרון של איבה, ולסולנים כנתניהו וכקרקפטריק לא נועד עוד תפקיד. היא עזבה את האו"ם ב-1985, והתאכזבה לגלות שהנשיא רייגן אינו מוכן לקדם אותה. נתניהו עזב ב-1988, כדי להתמודד על מקום ברשימת הליכוד בכנסת. הוא יתמנה עד מהרה לסגן שר החוץ.
לא כל ההרגלים הרעים סרו מן האו"ם. הרוב האוטומטי שנהג להקניט את הדמוקרטיות המערביות הוסיף להניב אבסורדים תקופתיים, כמו בחירת שגריר ערב הסעודית לנשיא מועצת האו"ם לזכויות האדם; או החלטה של אונסק"ו, שלישראל אין כל קשר היסטורי עם ירושלים. ככל שהיחסים הבינלאומיים מידרדרים, וגוברים החיכוכים הדיפלומטיים בין החברות הקבועות במועצת הביטחון (בייחוד ארה"ב עם רוסיה ועם סין), גדל הדמיון בין הימים האלה לבין הימים ההם.
הואיל ונתניהו חוזר ונזכר בתחילת שנות ה-80 הוא ירצה אולי, ואולי לא ירצה, להיזכר במלים שהשמיע ב-17 באוקטובר 1984, לאחר שהעצרת הכללית של האו"ם, דחתה ברוב גדול הצעה איראנית להשעות את חברותה של ישראל.
"יהיו אשר יהיו פגמיו, האו"ם מציע לפחות מקום פגישה לכל האומות", אמר נתניהו, והוסיף: "כולנו עומדים לפני ברירה. אנחנו יכולים להוסיף ולהתייחס בסובלנות אל המאמצים להפוך את הגוף הזה לפרודיה של עצמו, או שאנחנו יכולים להגיד, "רבותיי, נא להשאיר את קנאותכם בדלת הכניסה"".
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny
כתבות
ני"ע
