הדייסה של נתניהו

1. אחד הספינים המוצלחים למדי שיצאו ביממה האחרונה מסביבתו של ראש הממשלה ומתוך מה שמכונה "ההסברה הישראלית" הוא הטענה שהאו"ם שוב התנכל דווקא לישראל בשעה שהוא שותק אל מול רצח העם בעיר חאלב שבסוריה.

המציאות היא שרק בשבוע שעבר התכנסה עצרת האו"ם כדי להצביע על פתיחה בחקירת פשעי המלחמה של הצבא הסורי מאז שנת 2011, ומי שבחרה להיעדר מהדיון הזה היא ישראל.

למה? כדי לא להרגיז חלילה את החברה החדשה שלנו, רוסיה - מה שלא הפריע לה כמובן להצביע נגד ישראל בעניין ההתנחלויות. מדוע נתניהו לא תקף את החבר פוטין כמו שהוא תוקף את "האויב" אובמה? אפשר רק לנחש.

2. בזמן שבכירי הליכוד מתחרים ביניהם מי יתקוף חזק ובוטה יותר את הנשיא האמריקאי היוצא, בבית היהודי עושים את מה שהימין אמור היה לעשות ב-20 השנים האחרונות: להציג אלטרנטיבה. אפשר כמובן להתווכח על המשמעות ועל ההשלכות של סיפוח שטחי יהודה ושומרון כפי שבנט ושקד מציעים, אבל הם לפחות מציעים.

אי אפשר להוביל ממשלת ימין כמעט שני עשורים ברציפות, ורק לבכות על מדיניות השמאל.

שתי מדינות לשני עמים לא רלוונטי יותר? תתכבדו להודיע על כך חגיגית, ספחו את השטחים, חלקו למיליוני הפלסטינים תעודות כחולות או הפכו אותם לאזרחים סוג ב'. תפסיקו לדבר, תעשו. אחר כך, כמובן, נראה אם הנשיא החדש והמבטיח בבית הלבן יעזור לכם.

3. ההגנה האוטומטית שארה"ב העניקה לישראל כל השנים בעניין ההתנחלויות, למרות המחלוקות הכבדות בסוגיה, הייתה בבחינת חיבוק דב - לפחות עבור מי שעוד נותרה בו האמונה שאפשר להיפרד בשלום או לשלום מהפלסטינים. הציפייה לעוד וטו אמריקאי שיוטל במועצת הביטחון, עוד הנשמה מלאכותית למפעל ההתנחלויות שמחויב בהסדרה או בפינוי, אחת מהשתיים, פגעה בטווח הארוך גם בישראל, גם בארה"ב וגם בקשר המיוחד בין המדינות.

הטעות של אובמה לא הייתה בעצם ההימנעות בהצבעה, אלא רק בעיתוי. ממשלת ישראל הייתה צריכה לאכול את הדייסה שהיא בישלה כבר לפני שנים, ולא כאקט של נקמה בימיו האחרונים של הממשל.