מלון הנסיכה, שהיה בשנות ה-90 המלון המפואר ביותר שידעה העיר אילת, בעל הילה של מותרות וראשי מדינות, כוכבי קולנוע ואופרה כאורחים, עומד כבר למעלה משנה סגור על 420 חדריו, המיקום על חוף הים האדום, החלון המפורסם הנשקף אל ההרים והבריכות המסוגננות. אבל הסיפור סביבו רחוק מלהסתיים. המייסד ומי שהיה גם בעליו, איל הנדל"ן היהודי-גרמני אלכסנדר טסלר, תובע את עלבונו ובעיקר לא מעט כסף (200 מיליון שקל) מרשת המלונות ישרוטל ומבנק הפועלים, שלהרגשתו חברו נגדו והחריבו את חלומו, וגרמו לו לאבד את השליטה במלון, ואולי גם את כל האחזקות בו.
"על דבר כזה, כמו מה שעשה לי בנק הפועלים, עוד לא שמעתי", הוא אומר ל-G. "אני עובד עם בנקים בכל העולם, ובנקאים הם בדרך כלל לא בדיוק אנשים נחמדים והם חמדנים בכל מקום, לא רק כאן. אבל מקרה כזה לא קרה לי מעולם".
בדירה השכורה והמעוצבת להפליא של בנו מרלון, העובד איתו ומנהל בין השאר את העסקים או את מה שנותר מהם בישראל, טסלר האב מדליק נרות חנוכה עם הנכד על הידיים תוך שהוא מסביר ש"אנחנו אולי חיים בגולה, אבל חוגגים את כל החגים". לאחר שהוא גומר לשיר את המעוז צור, הוא מתיישב לספר סיפור חיים שמתחיל בגרמניה שלאחר המלחמה, עובר בשוויץ, בישראל, בבריטניה ושוב בגרמניה, כולל חברות קרובה עם הזוג רבין המנוח והרבה מאוד רגשות ציוניים, ושמגיע בפרק הנוכחי לאכזבה ולכעס - "לא על ישראל או על היהודים, אבל על הבנק וגם על ישרוטל שעשו לי משחקים כאלה. אני מרגיש שהיו אנשים שלא היו בסדר איתי".
האכזבה של טסלר איננה רק מהעסק שכשל או מהכסף שירד לטמיון במפעל הגרנדיוזי של מלון הנסיכה, אלא גם על הרצון להיזכר כאב וכמייסד של מלון פאר משגשג; כמי שמצולם במלון שלו-עצמו עם רוברט דה נירו וידוענים נוספים שנפשו בו, אז בימי הזוהר, ולא כמי ששמו נישא אצל כונס נכסים. "למה החלטתי לבנות מלון בארץ? כי אמרתי לעצמי, מי יזכור בעוד 20 שנה שהייתי ראש מגבית (היהודית בגרמניה, תפקיד שבו כיהן כמה שנים) ושלחתי כסף לישראל. רציתי לעשות משהו פיזי בישראל".
- ובמבט של איש עסקים, היה שווה לך להיכנס לישראל?
"אני לא אוהב שאלות כאלה. אם לא הייתי יהודי, למה הייתי צריך לבוא לישראל לעשות עסקים? הסיבה היחידה שבאתי היא כי אני יהודי וציוני. לא באתי לישראל לעשות הון תועפות, אבל גם לא באתי כדי להפסיד. אלא שהיה מאוד קשה. ישראל מדינה קשה".
- תעשו עוד דברים בישראל או שנכוויתם?
"עכשיו אנחנו בסטנד ביי. לא נביא לכאן כסף חדש מגרמניה. קודם כול, אנחנו צריכים לראות שאנחנו מקבלים חזרה את הכסף שמגיע לנו. אם זה יקרה, לא נוציא מפה את הכסף ונשקיע בדברים אחרים. תמיד נרצה שיהיה לנו משהו בישראל, אבל זה תלוי בתוצאת המשפט".
חברות עם משפחת רבין
טסלר נולד בפרנקפורט שבגרמניה בשנים הקשות של אחרי המלחמה, בשנת 1948. אמו, אשת עסקים בתחום הנדל"ן, ניהלה בית יהודי ומאוד ציוני, והמשפחה הייתה מסורתית. כאשר היה בן שבע או שמונה נשלח לציריך ללמוד בבית ספר יהודי, כיוון שהקהילה היהודית של פרנקפורט באותן שנים כללה מאות בודדות ולא היו בה בתי ספר יהודיים. וכך גם יכול היה לבקר את אמו, שחלתה בשחפת ושהתה בבית חולים יהודי בדבוס.
בגיל 13 החליט שהוא צריך לנסוע לישראל. "באחד מימי ראשון אחר הצהריים הלכתי לקולנוע וראיתי את הסרט אקסודוס, ונפתחו לי העיניים. לפני כן, בכלל לא ידעתי שהייתה שואה ושנהרגו שישה מיליון יהודים. לא דיברו על זה אצלנו. ומה שעוד ראיתי, שיש מלחמה בישראל, והחלטתי שאשוט לישראל באונייה כדי להילחם קצת, כמו פול ניומן (גיבור הסרט אקסודוס)".
- ומה אימא שלך אמרה?
"אמי ז"ל ניסתה להניע אותי מזה, אמרה 'אתה משוגע', אבל התעקשתי. היא לא רצתה שאסע לבד, והיא עצמה הייתה עסוקה בעסקים שלה. לכן שלחה איתי עוזרת ישראלית שגרה אצלנו ועבדה אצלנו עד שתסדר את הפיצויים שהייתה צריכה לקבל מממשלת גרמניה".
טסלר מספר שאמו הכינה אותו למסע וקנתה לו 12 מזוודות מלאות חליפות, בגדים ומי יודע מה עוד, ועם כל הכבודה הזאת הוא ובת לווייתו נסעו ברכבת לרומא ומשם לנפולי, שם עלו על הספינה "תיאודור הרצל". כשהגיעו לנמל חיפה, פקיד המכס חשב שבת הלוויה משתמשת בטסלר כדי להבריח סחורה לישראל, ובעוד בת הלוויה בוכה והפקיד דורש 10,000 דולר - טסלר הנער שאל מי פה המנהל, עלה למשרדים, וגילה ששמו של המנהל ארליך והוא דובר גרמנית. לאחר שסיפר לו את סיפורו, ירד מר ארליך למטה עם גיר לבן וסימן את כל המזוודות כפטורות ממכס.
הוא שהה בישראל שנה ולמד בהדסים ובאלוני יצחק. כל אחד מילדיו - מרלון ושתי אחיותיו למחצה (מנישואיו השניים של טסלר האב) - בילה בתורו לפחות שנה בישראל, במסגרת לימודית כזו או אחרת.
טסלר עצמו, בתום השנה הישראלית שלו, נסע לאנגליה ללמוד בפנימייה היהודית-ציונית ויטינגהם קולג' בברייטון (שכבר אינה קיימת) במשך חמש שנים וחצי, וכבר אז החל את פעילותו הציונית, בדמות הפגנות פרו ישראליות בלונדון ב-1967. לאחר מכן חזר לפרנקפורט, ללמוד משפטים - לא כדי להיות עורך דין אלא "כדי שאוכל להבין ולקרוא את החוזים שלי בנדל"ן, לא רציתי להיות בידיים של עורכי הדין". שם היה ראש ועדת הסטודנטים היהודים ובין השאר עזר ליהודים שיצאו מרוסיה ואפילו אירח בביתו את אביטל שרנסקי. כאשר ליאוניד ברז'נייב הגיע לבקר את וילי ברנדט, ארגן טסלר הפגנה לא מאושרת עם סטודנטים יהודים מכל גרמניה. כאשר הוא וחבריו נעצרו, שר הפנים הגיע למשטרה להביא להם עוגות וקפה ודאג שמכוניות משטרה יחזירו אותם למלון שבו שהו. במלחמת יום כיפור, הוא מספר, סגר את המשרד שלו לשבוע וישן במשרדים של קרן היסוד, "ובלילה הייתי הולך לברים לאסוף כסף לישראל".
הוא המשיך להיות פעיל כל השנים, ובין השאר כיהן כראש המגבית היהודית בגרמניה והתיידד במסגרת זו עם יצחק ולאה רבין. לדבריו, לאה נהגה בכל פעם לקנות מתנות לילדיו, אף שהוא אמר לה ש"אני יודע שראש ממשלה בישראל לא מרוויח הרבה כסף, אז לא צריך מתנות. אבל היא התעקשה. אישה נהדרת". אחת התמונות שמרלון נושא איתו בסמארטפון שלו היא של רבין מבקר בגן הילדים שבו למד בפרנקפורט.
לאחר שרבין נאלץ להתפטר בשל חשבון הדולרים המפורסם, אנשי המגבית של פרנקפורט הזמינו אותו לבקר "והוא נשאר שבוע ימים בפרנקפורט. זה היה בשבילי כבוד. כל ערב היינו יוצאים לאכול ולשתות. הוא אהב קצת לפעמים לשתות לחיים, אבל לא הרבה, לא יותר מדי".
אחרי שחזר לפוליטיקה, הן כשר ביטחון והן כראש ממשלה לאחר מכן, הקפיד רבין, עם שומרי הראש, לבוא ולפגוש את טסלר כאשר זה הגיע לארץ, ולשבת לפטפט איתו בלובי של הילטון. ללווייתו של רבין הגיע במטוס הרשמי של ממשלת גרמניה (הקונסוליה הישראלית סידרה את זה, לבקשתה של לאה רבין). גם עם אריאל ולילי שרון המנוחים התיידד לדבריו, וגם עם אהוד אולמרט הוא מיודד. את ראש הממשלה הנוכחי הוא איננו מזכיר בהקשר זה.
הקרקע שסיבכה את הכול
טסלר מגדיר עצמו איש נדל"ן ויזם פיתוח, שמקים משרדים, מלונות, מרכזים מסחריים ושכונות מגורים, ולא רק בגרמניה. הוא בנה מלונות "כמעט בכל אירופה", בגרמניה בנה ומכר 60-50 סופרמרקטים, בנה לא מעט במזרח גרמניה, וכיום הוא מתעתד לבנות בפרנקפורט מלון גדול עם 300 חדרים, ומנסה לקבל פרויקט בנייה של 300 אלף יורו המשתרע על כמעט 70 אלף מ"ר, גם כן בפרנקפורט. לצד הבן מרלון, גם בתו ובעלה עובדים בחברה - "זה עסק משפחתי ואני מאוד שמח". עסקיו של טסלר בגרמניה מאוגדים תחת שתי חברות פרטיות, TEKA וMALBA-. החברה שדרכה פועלת המשפחה בישראל נקראת לקסן, והייתה בשעתו חברה בת של מלבה.
הרעיון להקמת הנסיכה הגיע בסמוך לפינוי מלון סונסטה המפורסם (כיום הילטון טאבה). כל פסח, משחזר טסלר, היה מגיע עם כל המשפחה לסונסטה כדי להעביר את הסדר שם, בלי לבשל, וליהנות ממזג האוויר הטוב. בדרך, שם לב לוואדי בעיקול הדרך, שנראה לו מיקום נפלא למלון חדש. גם הרעיון "לבנות משהו במדבר ולתת עבודה לאנשים באילת" מצא חן בעיניו. "כשהחזירו את סונסטה אמרו לנו תודה רבה, זה יהיה המלון שיחליף את סונסטה", הוא מספר.
הדרך לא הייתה קלה. הייתה מלחמה לקבל אישורים, ואז פרצה גם מלחמת המפרץ (בשנת 1991) "ודיוויד לואיס (המנוח, היה בעלי ישרוטל ועכשיו מחזיקים בה יורשיו) הפסיק את הבנייה, ואני דווקא נתתי גז. אמרתי, תיגמר המלחמה - יבואו תיירים".
המלון נפתח ב-1992 וכאמור ידע תקופת זוהר, ואז הגיעה האינתיפאדה השנייה "והממשלה לא עזרה לנו בשום דבר, אפילו הנחה בארנונה לא קיבלנו. ובמיוחד הוכינו חזק כי כאשר פתחנו את המלון, 70% מהאורחים היו תיירים, ואלה נעלמו בשנים האלה. עברנו את זה, אבל ציפינו שתהיה לנו קצת יותר עזרה מהממשלה". למרות כל אלה, מדגישים הטסלרים, במהלך כל התקופה הזאת הקפידו לשלם את משכורות 400 העובדים - מכסף מעסקיהם בגרמניה - כדי לא לפטר אף אחד.
מי שסיבכה עוד יותר את העניינים עבור לקסן של הטסלרים, הייתה קרקע שרכשו ברחוב דניאל בתל-אביב לצורך הקמת מלון. שבע-שמונה שנים, לדברי טסלר, היו במגעים עם עיריית תל-אביב לקבל רישיון שיאפשר לו לבנות מלון, והדברים לא צלחו. כיוון שהקרקע נרכשה בין השאר במינוף מבנק לאומי, שגם עזר במימון המלון, הצטבר להם חוב בבנק.
לאחר שמכרו את הקרקע בתל-אביב, החוב הצטמצם מעט ל-140-130 מיליון שקל. אבל עדיין היה צריך לעשות איתו משהו, וגם הטסלרים הגיעו למסקנה שמאוד יקר להחזיק תשתית ניהולית ושיווקית עבור מלון אחד בלבד (מה שהיה משתנה לו היו מצליחים לבנות את המלון בתל-אביב), וכדאי שיתחברו לרשת מלונות שתנהל עבורם את הנסיכה.
הם חברו לישרוטל, ובמהלך ירח דבש סוער, אך למרבה הצער קצר, ישרוטל גם הציעה להם להעביר את החוב לבנק הפועלים, בערבות שלה-עצמה. ב-2011 נחתם הסכם ניהול, שכלל שיפוץ עתידי במלון שכבר היה צריך קצת מתיחת פנים. העובדים של לקסן קיבלו פיצויים והלכו הביתה, וישרוטל הפשילה שרוולים. אבל אז הגיע הממונה על ההגבלים העסקיים דאז, פרופ' דיויד גילה, וטרף את הקלפים בכך שטען כי עסקה כזאת הייתה זקוקה לאישור ממנו, וכי אם ישרוטל מושלת בכיפה במלון נוסף באילת, נוצר דואופול שלה ושל מלונות פתאל, ועל כן הוא אמנם נותן ארכה לפתור את הבעיה, אבל לאורך זמן, ישרוטל לא תוכל לנהל את הנסיכה.
"הראיתי לממונה את כל המדליות והפרסים שקיבלתי מישראל (על איסוף כספים למען המדינה ופעולות נוספות). אמרתי לו, אנחנו מחוץ לעיר, זה לא מלון שמתחרה עם האחרים. הוא עשה נזק גם לנו וגם לישרוטל", אומר טסלר האב. הממונה לא התרשם, וכל המשוואה שעליה נבנה ההסכם המשולש בין הבנק, ישרוטל ולקסן של הטסלרים, הפכה ללא תקפה. "מהרגע שהגיע המכתב של הממונה", משחזר טסלר הבן, "כל הגישה של ישרוטל ושל בנק הפועלים אלינו השתנתה. הם השתמשו בכל הזדמנות לנצל את המצב לטובתם ולהאשים אותנו במה שקרה, ובכך לקחת מאיתנו שלא בצדק הרבה כסף".
"איבדנו את השליטה"
כתב התביעה, שהוגש בידי עורכי הדין שי גנור ויצחק גולדשטיין ממשרד א.ש. שמרון, י. מלכו, פרסקי ושות', טוען בתמצית שהבנק רצה "לשמור" על רשת ישרוטל, לקוחה מועדפת, על חשבון הטסלרים, מנע מהם את האפשרות להביא רשת מלונות שתחליף את ישרוטל ובכך תאפשר להפעיל את המלון בלי בעיות של הגבלים עסקיים, ובכך גרם לכך שהטסלרים למעשה הפסידו את המלון, ואף גבה מהם "עמלת פירעון מוקדם" של מעל 30% (כולל ריביות וחישובים שונים). כלומר, במקום ה-150 מיליון שהיו חייבים לבנק, הוא גבה מהם קרוב ל-200 מיליון.
האב והבן מספרים שישרוטל מיהרה להתנער מהחוזה, כולל הפחתה ניכרת בתשלומים שהייתה צריכה להעביר להם, וכמובן הימנעות מהשיפוץ; הם מתארים שיחות קשות בבנק, לדבריהם, הביאו שלוש רשתות - מלונות דן, רימונים וטמרס (של פויו זבלדוביץ) לשיחות עם הבנק ו"דיברו איתם בצורה כל-כך ארוגנטית, שאחרי הפגישות הייתי צריך להתנצל. אחר כך הבנו למה זה קרה: התחילו לדבר על זה שאם יש כונס נכסים - יהיה לנו קנס החזר פירעון מוקדם לבנק. זה הבהיר לנו למה לא כל-כך כדאי להם שנמצא מישהו אחר".
עם אחת המועמדות, טמרס, לדבריהם של הטסלרים כבר הגיעו לישורת מתקדמת, אולם הבנק השהה את התשובה לגביה ולבסוף סירב. מבחינתם, ברור להם כי הדבר נעשה כדי לשמור על "התרנגולת מטילת ביצי הזהב" - הלקוח ישרוטל. שהרי מבחינת ישרוטל, הם אומרים, רשת אחרת שתיקח את ניהול הנסיכה, תיצור תחרות למלונות של ישרוטל באילת. אז אולי מבחינתם עדיף שהמלון לא יהיה קיים.
טסלר הבן מספר על לפחות שני אנשים שהגיעו אליו וסיפרו כי הבנק מציע את המלון למכירה "מאחורי הגב שלנו" במחיר נמוך ממה שאפשר לקבל עליו, ובכך, בשוק הישראלי הקטן, מקטין את האפשרות למכור אותו במחיר הולם.
בסופו של דבר, נמכרה השליטה (60%) במלון לנצב"א, שהשקיעה בו 250 מיליון שקל. את השארית, 40%, יש לנצב"א, שבשליטת איש העסקים קובי מיימון, אופציה לקנות ב-25 מיליון שקל. "לבנות מלון חדש כזה עולה 600 מיליון שקל", מקונן אלכסנדר טסלר, "אז אם אני מקבל פחות מ-300 מיליון שקל, אני צריך לשמוח?".
- נצב"א ניצלו את המצב?
"הם שילמו יותר ממה שאחרים היו מוכנים לשלם".
- מבחינתך, היית רוצה להישאר שותף שלהם?
"זו כבר לא ההחלטה שלי, אלא שלהם. אבל אם אנחנו נשארים, אנחנו צריכים להשקיע 130 מיליון שקל (חלק מתנאי ההסכם קובעים שאם הטסלרים נשארים, הם צריכים להזרים את חלקם בהלוואת הבעלים למלון, שנועדה בין השאר לכסות את החוב של לקסן לבנק) - ואין לי כוונה לעשות את זה. אם הבנק לא היה לוקח ממני עוד 50 מיליון שקל, הייתי במצב אחר מולם, יכולתי להיות שותף שווה איתם. אבל איבדנו את השליטה, אנחנו לא מכירים אותם כל-כך טוב, וכשמנהלים חברה, טוב להיות בכיסא הנהג, לא בכיסא הנוסע".
תגובות | "מדובר בתביעה מופרכת"
מבנק הפועלים נמסר בתגובה: "הבנק קיבל את כתב התביעה וישיב עליו בפרוטרוט בבית המשפט. בכתב ההגנה תינתן תשובה ניצחת, הן לטענות העובדתיות והן לטענות המשפטיות.
"כבר מעיון מהיר בכתב התביעה עולה, כי מדובר בתביעה מופרכת. טענותיהם של מר טסלר ולקסן עומדות בניגוד גמור להסכמים עליהם חתמו ולמצגים הברורים אותם נתנו לבנק, כאשר הם מיוצגים על-ידי עורכי דין ופועלים באופן מתואם ומוסכם מול הבנק ובאי כוחו".
מישרוטל נמסר בתגובה: "רשת ישרוטל שוללת מכל את הטענות המופרכות וחסרות השחר המופנות כלפיה. אנו עדים לתביעה נוספת מצידו של אלכסנדר טסלר, שהפך בשנים האחרונות לתובע סדרתי המנסה דרך בתי המשפט בישראל לכסות ולתקן את כישלונותיו העסקיים.
"רשת ישרוטל פעלה בהתאם להסכמים שבינה לבין לקסן ואף פעמים רבות לפנים משורת הדין בהקשר להסכמים אלה. בנוסף, החברה פעלה בהתאם להחלטות הממונה על ההגבלים העסקיים וכמובן שהיא איננה צד בהחלטות הרגולטור.
"החברה תמשיך לפעול באופן מקצועי ובדרך ניהול תקין של כלל עסקיה ותמשיך לספק ללקוחותיה חוויית נופש מלאה ואיכותית, ולהוביל את תחום המלונאות בישראל".