לימודי מגדר

א. קשה לקבוע בנחרצות מה הייתה התגלית המדעית הבולטת ביותר ב-2016, כי מי יכול להחליט מה חשוב ממה - גנטיקה או רובוטיקה, רפואה או פיזיקה, בשר מלאכותי או אחסון מידע. הכול חשוב והדרך שבה המדע נע קדימה דומה יותר לעדר כבשים המתפשט כאוטית במורד הר, מאשר לרקטה בודדת המשוגרת למסלול מחושב מראש. לא רק המדע ככה, גם אתם ואני.

ובכל זאת, מאחר שהאדם הוא יצור בוחר, אני בוחר לחלק את המקום הראשון בין שתי תגליות שאהבתי במיוחד. הראשונה היא אחת התגליות הפיזיקליות החשובות בעשורים האחרונים, שמוכיחה את תורת היחסות הכללית וככל הנראה תזכה את החוקרים בפרס נובל: הוכחת קיומם של גלי כבידה ביקום.

גלי כבידה הם דבר מדהים מאין כמותו: דמיינו את הגלים הנוצרים כשילד זורק אבן למים. רק שבמקום מים זה היקום, במקום אבן זה שני חורים שחורים שמתנגשים ובמקום ילד זה כלום. רק ריק קפוא, אולי אינסופי, אולי לא. אז מדענים הצליחו לקלוט אדווה קטנה-קטנה של כבידה - 20 אלפיות השנייה אורכה - הנעה על פני המרחב-זמן ונוצרה על-ידי התנגשות בין שני חורים שחורים ענקיים לפני משהו כמו מיליארד וחצי שנים אי שם באוקיינוס של היקום.

רק שנבין את הטירוף האנושי: האדם השקיע מאות מיליוני דולרים ובנה מכשיר מורכב מאין כמותו, משהו שנקרא "אינטרפרומטר (interferometer) לייזר", שמונה קילומטרים של צינורות ואקום שבתוכם מערכות של קרני לייזר ומראות, כיוון אותו לחלל והצליח להקליט הוכחה בת 20 אלפיות השנייה לאירוע שהתרחש לפני 1.3 מיליארד שנים ואין לו שום השפעה מיידית על שום דבר שקשור לחיים שלנו.

בעיניי זה נפלא. וכמובן, עדות אופי מהימנה ביותר לגבי טבע האדם. מדובר ביצור משונה מאוד.

ב. התגלית השנייה מינורית בהרבה. היא בטח לא תזכה אף אחד בפרס נובל, אבל כשנתקלתי בה השבוע בעודי שרוע כפגר על מיטתי, קורבן לשפעת אכזרית שעשתה בי שמות, היא הצליחה לשמח אותי. כמו ביקור של חבר, היא נטלה אחד חלקי שישים ממחלתי.

מן הידועות היא שגברים הם חולים גרועים הרבה יותר מנשים. אנחנו מסכנים יותר, חלשים יותר ומתלוננים יותר כשאנחנו מצוננים. כמובן שלא אפספס הזדמנות לצטט מדברי מורי ורבי אלוורו דה קמפוש, שכתב: "אני מצונן / כואב לי הראש והיקום / הכול יודעים שהצטננויות הקשות ממלאות אותנו רוגז כנגד החיים". הדבר הפך זה מכבר למשל ולשנינה בקרב הליידיז.

אלא שמה אתם יודעים, הכול נכון! אנחנו באמת סובלים יותר. מחקר שנעשה באוניברסיטת לונדון טוען שרבים מהווירוסים אכן מזיקים הרבה יותר לגברים מאשר לנשים. מתברר שלחלק מווירוסי השפעת האיומים (כמו גם למחלות אחרות, כמו אבעבועות רוח ושחפת) נוח יותר להתקיים ולהתרבות בגוף האישה, לעבור מאם לילדיה וכיו"ב, אז הם מתנהגים יפה (עד כמה שאפשר להאניש התנהגות וירוסית), בעוד שבגוף של הגבר הם מרשים לעצמם לעשות הרבה יותר בלגן ונזק. אז כן, גברים באמת חולים יותר. יש!, זעקתי חלושות ממיטת חוליי וזעקתי לא נשמעה, אני סובל!

אחים יקרים, אתם לא צריכים יותר אישור של רופא או של אף אחד, פשוט גיזרו את העמוד הזה ושימרו: אתם לא עושים את עצמכם. זה הווירוסים שבאו עלינו לכלותנו. כי העולם כולו נגדנו ובמיוחד בימים אלה, ימי החנוכה החורפיים.

אז כן, ככה היו החיים גם ב-2016: על הספקטרום בין המפץ והאפצ'י. לפעמים אני מדמיין את כולנו מהלכים ביניהם על חבל דק, כמו פיליפ פטי הצרפתי האגדי שהלך על חבל בין מגדלי התאומים.

ג. אבל חברים גברים, אל יגבה לבבכם. נשים לא רק חולות פחות (או פחות קשה במחלות מסוימות. תנו להכליל קצת, כאילו שאתם לא עושים את זה), הן גם רופאות טובות יותר. ואני לא אומר את זה רק כי אשתי היא רופאה טובה במיוחד. מחקרים שפורסמו לאחרונה הגיעו למסקנות די חותכות בעניין: אם אתה חולה, ומי לא חולה, עדיף לך רופאה. אתה תטופל טוב יותר, בצורה הוליסטית יותר, יקדישו לך יותר זמן, אתה תרגיש טוב יותר, אתה תאושפז פחות ואתה גם תמות פחות. לא אתה אישית, אתה תמות את המקסימום, אבל סטטיסטית 11.5% מהמטופלים של רופאים גברים מתו תוך חודש מהאשפוז לעומת רק 11% ממטופלים של רופאות נשים (בסוף זה מצטבר לעשרות אלפי אנשים). כמעט בכל המדדים, הנשים היו טובות יותר מגברים, חוץ מאשר באחד. רוצים לנחש מהו? אתן לכם רמז: אפשר להחליף אותו בדברים. שלוש אותיות. האות הראשונה כ', האות השלישית פ' סופית.

אין לך שדה מוקשים צפוף יותר להיכנס אליו בימים אלה מאשר מערכת היחסים בין נשים לגברים, אבל בתור אחד שמגדל תאומים בגיל 9 וקצת, אחת כזו ואחד כזה, אני רוצה לחלוק עמכם את ההתרשמות שלי. היא לא חדשה וכולם יודעים שככה זה, וכולם למעשה חוו את זה על בשרם, אבל לראות את זה קורה אצלך בבית מול העיניים זה די נחמד, או לכל הפחות מעניין.

בני תשע. לפני כמה זמן, קשה לי לומר בדיוק מתי, נפער פתאום ביניהם הפער המוכר והידוע: הילדות עושות את הקפיצה והבנים נשארים מאחור, ילדים. זה לא עניין של חכמה, ציונים בבית הספר, זה גם לא (רק) עניין פיזי. זו מין הבנה של העולם על המורכבויות שלו, הגוונים, הרבדים, מערכות היחסים. לנפות את העיקר מטפל, גם אם להיכשל בזה לפעמים, לקיים דיון כן, לתרגם רגשות למילים ומילים בחזרה לרגשות, יכולת למבטי רנטגן, גלאי שקרים. זו מין יכולת להבין את המשחק.

לראות את זה קורה לבת שלך זו חוויה מטלטלת, בקטע חיובי. היו לי אחיות קטנות (יש לי עדיין), אבל פספסתי את זה אצלן כי נאלצתי לעזוב את הבית ולהצטרף למוסד כמתנקש בכיר. גם גדלתי כדתי ולמדתי בפנימייה, אז מי ראה בנות בכלל? כמעט לא הכרתי בנות. היו ילדות, ואז נשים. את כל האמצע העברתי רק עם יצורים כמוני.

ד. והילד? הוא נשאר ילד. אל תבינו אותי לא נכון, כן? לא מדובר פה בהעדפה של אחד מהילדים כמובן, הרי כולנו אוהבים את הילדים שלנו בדיוק אותו הדבר, ברור, בטח, אין לנו שום העדפה. הילד שלי הוא ממש על הכיפאק, אבל עדיין ילד. רגיש והכול, באמת, אבל בסוף בן. כמו שאני הייתי. מכונה פשוטה לתפעול. היחסים בינינו זה קצת כמו לעמוד עם הגב למראה ולקוות שאולי הפעם תצליח להסתובב מספיק מהר כדי לראות את עצמך סוף סוף מאחור. מבטיח לעדכן כשאצליח.

זה לא מחקר סטטיסטי כמובן, אבל לפי החברות והחברים ששני הנבחנים שלי מביאים הביתה, אני יכול לומר שהילדים שלי לא מיוחדים בקטע הזה. הבנות הן בארבע דרגות מעל הבנים. ואז קלטתי פתאום משהו. אין מצב שהבנות לא קולטות מה קורה פה, נכון? לא יכול להיות שהן לא קולטות עם איזה אהבלים יש להן עסק. שאלתי את נגה על העניין והיא לא הכחישה.

שאלתי את הלל, אבל לא נדמה שהיה לו מושג במה מדובר. מבחינתו ומבחינת חבריו, בנות הן מעצבנות ודי. גם אני, כאמור, לא יכול לדווח על זיכרון אחר, אבל לא יכול להיות שיצור אנושי יהיה עד כדי כך אטום. לדעתי משהו נקלט בתת-מודע.

ה. אולי כאן, בגיל הזה, נמצאת נקודת האפס של הסכסוך. הבנות מבינות שהן נעלות על הבנים. הבנים מבינים את זה גם, אבל מכחישים, מדחיקים, ואז כועסים ושונאים ונוקמים, מה זה נוקמים - וזה שאנחנו סובלים כל-כך הרבה יותר משפעת בטח לא עוזר! - ובסוף כל מה שאנחנו מקבלים זה את התרבות שאנחנו נמצאים בה ואת הטי-שירט העלובה הזו.

אולי הגיל הזה הוא ההתנגשות בין שני החורים השחורים שיוצרים אירוע קוסמי הגורם לאדוות קלות, אך מורגשות היטב של כבידה וטינה במרחבי הזמן-נפש. ובעומק הנפש, שלא כמו בסוף היקום, דווקא יש ילד שזורק אבן.