תקופת המעבר: שתעבור כבר

בבריטניה עוברות בערך 12 שעות בין בחירת ראש ממשלה חדש לבין זימונו אל המלכה. הוא (לא ציון מגדרי) נכנס מיד אל המעון הרשמי ברחוב דאונינג, ומתחיל לעבוד. הזריזות הבריטית מעוררת קנאה כללית. היא תוצאה של מסורת - ושל שיטת בחירות, המעניקה כמעט תמיד את רוב המושבים בבית הנבחרים למפלגה יחידה, גם אם היא רחוקה מאוד מלקבל את רוב הקולות.

לא כן בדמוקרטיות הפרלמנטריות של אירופה. ב-2010, הבלגים חיכו שנה ושלושה חודשים לאחר הבחירות עד שהצליחה לקום קואליציה. בספרד לא הצליחה לקום ממשלה במשך עשרה חודשים לאחר הבחירות של דצמבר 2015. בגרמניה, ב-2013, עברו כמעט שלושה חודשים.

בשלושת המקרים האלה, הדחייה והשיתוק היו תוצאה של היעדר רוב ושל צורך לכונן קואליציות. אבל מה ארה"ב יכולה להגיד להצדקתה? שם, חודשיים וחצי עוברים בין בחירת נשיא חדש לבין השבעתו. כל תקופת מעבר היא מתכון למתח ולבעיות. תקופת המעבר הנוכחית, בין ברק אובמה לדונלד טראמפ, מניבה הרבה יותר מתח וחיכוכים מכל תקופת מעבר קודמת.

אזרח פרטי עם הרבה סוכנים חשאיים

ניסיון העבר מראה שכמעט כל הנשיאים המיועדים נטו להתהלך על בהונותיהם, לפחות בפומבי. הם קיבלו את היגיון החוקה: בארה"ב, בכל רגע נתון, יש נשיא אחד בלבד. גם אם נשיאותו מתקצרת והולכת, היא אינה פוחתת. כל הסמכויות ללא יוצא מן הכלל נמצאות בידיו.

אם הנשיא היוצא מתחשב ברצונו של הנשיא המיועד אין זה מפני שהוא חייב להתחשב. המיועד רשאי לחרוק שיניים, אבל אין לו הרשות לנהל מדיניות חוץ מקבילה. הוא אמנם "המיועד", אבל מיועדותו אינה מעניקה לו שום סמכות ושום כוח. אין לו כל מעמד חוקתי. הוא אזרח פרטי, שהרבה סוכנים חשאיים שומרים על ביטחונו.

כמובן, דונלד טראמפ מעולם לא התחשב בכללי התנהגות ובנורמות. הליכה על בהונות אינה מתיישבת עם נטיותיו הטבעיות.

באופן הזה אין מנוס מלהבין את הכרזותיו, את ציוציו ואת מחוותיו. הוא מרים קול גם כאשר השתיקה יפה. הוא מביך את הנשיא המכהן, והוא מדאיג אפילו את חברי הקונגרס של מפלגתו.

חילופי השדרים נוטפי הידידות בינו לבין ולדימיר פוטין הם דוגמה אחת. שיחת הטלפון שלו עם נשיאת טייוואן, שארה"ב אינה מכירה בה, היא דוגמה אחרת. חסרת תקדים לחלוטין הייתה התערבותו בעניין ההצבעה במועצת הביטחון של האו"ם על ההתיישבות היהודית מעבר לקווי 1967.

לא כמו אהוד ברק

החוקה אינה מחשבת את סמכויות הנשיא המכהן על-פי מספר הימים שנשארו עד סוף כהונתו. גם אם בעגה הפוליטית המקובלת, נשיא בסוף כהונתו הוא "ברווז חיגר" (lame duck), הוא רשאי להשתמש בכל סמכויותיו עד הרגע האחרון.

אינו דומה נשיא אמריקאי בחודשיים האחרונים של כהונתו לראש ממשלה ישראלי שהתפטר. כאשר אהוד ברק נשא ונתן על הסכם עם הפלסטינים בטאבה ערב הבחירות של 2001, לאחר שממשלתו איבדה את הרוב שלה בכנסת, היועץ המשפטי לממשלה דאז, אלייקים רובינשטין, ראה צורך להזהיר אותו שאין לו הסמכות לחתום על הסכמים. בסופו של דבר לא היו הסכמים כי לא הייתה הסכמה.

נשיא אמריקאי רשאי לחתום על כל מה שהוא רוצה. בדצמבר 1992, חודש ופחות לאחר שהובס בבחירות, חודש וחצי לפני שעמד להעביר את השלטון לידי ביל קלינטון, הנשיא ג"ורג" בוש האב שיגר צבא לסומליה. על פניה זו הייתה פעולה הומניטרית, להציל את הסומלים מרעב וממחסור. אבל לפעולה ההיא היה מלכתחילה פוטנציאל של הסלמה ("מי שאהב את מערב ביירות יאהב את מוגדישו", הזהיר שגריר ארה"ב בניירובי את ממשלתו) - והיא אף אמנם התלקחה לכלל מלחמה.

בוש האב נמלך בדעתו של קלינטון לפני שהורה על הנחיתה בחופי סומליה. קלינטון הסכים. אבל זה היה מעשה ג"נטלמני גרידא. בוש לא היה חייב אפילו להרים טלפון.

הנשיא אייזנהאור השתמש בסמכותו הבלתי מעורערת בימי נשיאותו האחרונים. ב-3 בינואר 1961, שבועיים וטיפה לפני שהעביר את הנשיאות לידי ג"ון קנדי, אייזנהאור ניתק את היחסים עם קובה. יעברו 53 שנה לפני שהיחסים יתחדשו. במהלכן, ארה"ב תיתן את חסותה לפלישה לקובה; קובה תרשה הצבת טילים גרעיניים סובייטיים, שיאיימו על אדמת ארה"ב, ויקרבו את העולם לשואה גרעינית; וצבא קובאני ייצא להרפתקאות באפריקה ובים הקריבי.

מותר לי להציע במלוא הנימוס

האם נשיא צריך לקבל עליו כללים וולונטריים של התאפקות בימי נשיאותו האחרונים?

ספק אם הייתה תקופת מעבר קריטית, מתוחה ועתירת אי ודאויות יותר מזו של 1933/1932. הימים היו ימי השפל הכלכלי הגדול, ואמריקה חישבה להתמוטט. הנשיא הרפובליקאי הרברט הובר נחל תבוסה ניצחת בנובמבר 1932 מידי המושל הדמוקרטי של מדינת ניו-יורק, פרנקלין רוזוולט. זה האחרון התחייב להכניס שינויים רדיקליים, ואמריקה ציפתה להם בקוצר רוח.

הובר תיעב את רוזוולט. הוא ישמור לו טינה עמוקה עד יומו האחרון. אף על-פי כן, בדצמבר 1932 הוא כתב לו מכתב אישי. "אני מסרב להודות שאי אפשר לכונן שיתוף-פעולה בין הממשל היוצא לבין הממשל הנכנס, כדי להקדים ולפתור את הבעיות הכלכליות", כתב היוצא לנכנס. אבל בהיעדר הסכמה, הובר התחייב, שלא להביך את הממשל הנכנס, ולא לנקוט יוזמות אשר יחייבו אותו.

רוזוולט השיב בנימוס, אך ביובש. הנשיא היוצא רשאי לשאת ולתת עם ממשלות זרות, אבל "המותר לי להציע במלוא הנימוס", כתב הנשיא המיועד, שהובר יבהיר לזרים כי נציגיו "אינם מוסמכים לחייב את הממשלה למדיניות כלשהי".

לאחר שיפשירו השלגים

מה שמביא אותנו אל "המארב" של ברק אובמה לישראל במועצת הביטחון, כפי שקורא לו ראש הממשלה. האם היה על אובמה לקבל עליו את הכללים הוולונטריים של הובר, או לקמוץ אגרוף מעשה אייזנהאור? זה תלוי בסופו של דבר בדעותיו הפוליטיות של המשיב.

עצם הדילמה כמעט מיותרת. ב-19 בדצמבר העניק חבר האלקטורים את הגושפנקה הסופית לניצחון טראמפ בבחירות. לשם מה צריך לחכות? אורך ההמתנה הוא תוצאה ארכאית של הזמן שבו נכתבה החוקה, בשלהי המאה ה-18.

מייסדי הרפובליקה ומנסחי חוקתה הניחו שאיכרים בני-חורין ינהלו את אמריקה: יניחו את המחרשה מידיהם לשנתיים, או מקסימום ארבע, כדי למלא את חובתם לאומה - ויחזרו לחרוש תלמים, או לפחות לפקח על עבדים שחורים החורשים מטעמם. כדי לשרת את צורכיהם של האיכרים הפוליטיקאים נקבע כי הבחירות יהיו לאחר הקציר, והנשיא הבא יושבע לאחר שיפשירו השלגים.

תובנותיהם של אנשים שחיו כמעט לפני 240 שנה, לפני שהפציע העידן המודרני והתחילו הזינוקים הטכנולוגיים, מוסיפות להדריך את התהליך החוקתי באמריקה. זה אקזוטי, זה נוגע ללב, זה משונה, זה מביך. זו אמריקה.

■ רשימות קודמות ב-yoavkarny.com. ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny