היתר לשאת אישה שנייה

ההלכה היהודית מאפשרת לגבר לשאת יותר מאישה אחת, בכפוף לכללי הקהילה בה הוא חי. במדינת ישראל ריבוי נישואים הוא אמנם עבירה פלילית, אך המדינה העניקה סמכות בלעדית לבית הדין הרבני להחליט מתי להתיר לגבר לשאת אישה נוספת. אם נישואיו החדשים נערכו לאחר שניתן לו היתר נישואים לפי פסק דין סופי של בית דין רבני, ופסק הדין אושר בידי נשיא בית הדין הרבני הגדול, הוא לא יואשם בביגמיה.

היתר לשאת אישה שנייה ניתן בדרך-כלל בשתי סיטואציות: האחת כאשר האישה הראשונה נמצאת במצב רפואי שאינו מאפשר לה לקבל גט מרצון - למשל אם היא במצב בלתי הפיך של תרדמת, ואין סיכוי לשיקומה. האפשרות הנוספת היא כאשר האישה מסרבת לקבל את הגט, למרות צו בית הדין הרבני, המורה לה לשתף פעולה עם הגירושים, ובכך מעגנת את הבעל. כנגד בעל סרבן גט בית הדין הרבני יכול לנקוט סנקציות עונשיות שונות כולל מאסר. לגבי אישה סרבנית גט אין בכך צורך, שכן ניתן לאפשר לבעל לשאת אישה נוספת.

נראה כי הציבור החילוני הליברלי חי בשלום יחסי עם מנגנון זה, מאחר שהוא תואם את ההשקפה לפיה לא ניתן להפוך את מוסד הנישואים לכלא, ויש לאפשר למי שמעוניין להשתחרר מכבלי נישואיו ולהקים חיי משפחה חדשים, לעשות כן. ככל שיש ביקורת, היא בדרך-כלל מופנית כנגד העובדה שאין אפשרות לאישה לקבל היתר לשאת גבר נוסף כאשר הסיטואציות הן הפוכות.

השבוע חדשות 10 הודיעו בזעזוע ובתדהמה כי הם חשפו סיטואציה שלישית שבה ניתנים היתרים לשאת אישה שנייה בבית הדין הרבני, כאשר הבעל ואשתו הראשונה מבקשים שניהם את ההיתר בסיטואציות מסוימות. כך למשל כשמדובר בבני זוג חרדים, האישה עקרה ואינה מעוניינת לאמץ או להביא לעולם ילד באמצעות פונדקאית, אך מבקשת לאפשר לבעלה להביא ילד לעולם באמצעות אישה אחרת.

מדוע בעצם הציבור החילוני כה נרעש ממבנה זה של "משפחה חדשה", שתי נשים ובעל? אין כאן אילוץ של נערה להינשא כנגד רצונה, אין כאן כפייה על האישה הראשונה להכניס פילגש הביתה, אלא החלטה של 3 אנשים בוגרים ליצור משפחה אלטרנטיבית, כל אחד מסיבותיו שלו.

בכתבה צוין כי האישה "הנוספת" היא בדרך-כלל רווקה דתייה על סף גבול גיל הפוריות, אשר בניגוד לנשים חילוניות, אין לה את ההיתר ההלכתי או החברתי להביא ילד לעולם מבנק הזרע, וללא נישואים אלה היא כנראה תיוותר לא רק רווקה אלא גם ללא ילדים. האינטרס של הבעל יכול להיות להביא ילד לעולם מבלי להתגרש מאשתו, שאותה הוא אולי אוהב כרעייתו או מרגיש מחויב לה כבת זוגו לחיים.

ומדוע שהאישה הראשונה תסכים או תרצה בכך? זאת שאלה שמזכירה את הביקורות המושמעות בימים אלה על נשותיהם של משה קצב ואופק בוכריס על בחירתן להשאר נשואות לעבריני מין מורשעים. הן בגירות, אינטליגנטיות, בעלות רצון חופשי, וזה מה שהן החליטו מסיבותיהן שלהן, שמאזנות מן הסתם שיקולים רבים.

מעניין לראות כי הציבור החילוני-ליברלי, שמסתייג כל-כך מהיתר לשאת אישה שנייה, תומך בפה מלא בכל הרכב אחר של משפחה "אחרת": שני גברים שנישאים אזרחית ומביאים ילדים לעולם כאבא ואבא, שתי נשים שנישאות בחו"ל ומביאות ילדים לעולם כאמא ואמא, זוג נשים שמביאות לעולם ילד עם אב חד מיני כך שלילד יש 3 הורים וכיוצ"ב.

ואם תאמרו שהמצב שונה כאשר מדובר בדעות של אנשים פרטיים לבין תמיכה רשמית של המדינה בהרכב המשפחה השונה - הרי שגם זה לא מדויק. באמצעות בתי המשפט האזרחיים המדינה נותנת לגיטימציה משפטית כמעט לכל הרכב חדשני של משפחה, כל עוד כאמור הדבר מתבסס על החלטה מודעת של אנשים בגירים מרצונם החופשי.

מדור דעות זה כבר סיקר בעבר פסיקה של בית המשפט המחוזי בירושלים, במסגרתו אישר למאהבת להרות בטיפולי הפריה מבן זוגה הנשוי; פסיקה של בית המשפט לענייני משפחה בתל-אביב שקבע הסדרי ראייה לאם לא ביולוגית בהרכב משפחתי של 3 הורים ועוד. אם הרכבים משפחתיים לא מסורתיים שאינם תואמים את ההלכה היהודית נתפסים כלגיטימיים בעיני הציבור ובעיני המדינה, נראה כי ההתנגדות להרכב משפחתי יוצא דופן, שכן תואם את ההלכה היהודית, נובע יותר מהתנשאות מאשר מדאגה כנה לחברה או לאישה. 

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, בעלת אתר www.divorceinfo.co.il