לפני ארבעה חודשים הציגה ליטל לשם את הסטארט-אפ שלה בתחרות חדשנות בינלאומית שהתקיימה בתל אביב. יותר מ-180 סטארט- אפים מכל העולם התחרו שם על המקום הראשון, והיא הייתה כמעט האישה היחידה מבין המשתתפים. בשלב הראשון נדרשה להעביר מצגת בשלוש דקות. "הסתכלתי על החומרים שלי, וחשבתי לעצמי שזו לא בעיה".
ברוח קלילה ומלאת ביטחון עלתה לבמה, והחלה להעביר את הפיצ' שלה. "כשרציתי להראות את סרט התדמית שלנו אחרי דקה וחצי, אחד השופטים עצר אותי בבוז, ושתל אותי באדמה. הוא אמר לי, 'אם זו הייתה התחרות עצמה, הייתי פוסל אותך במקום'". בין השניים התפתח דו שיח לא נעים, כי לשם לא בדיוק מקבלת פקודות, "ורגע לפני שארזתי את עצמי כדי לעזוב בכעס, שופט אחר ביקש שאנסה שוב. רעדתי מעצבים, אבל עשיתי את זה, ועברתי לחצי הגמר.
"בערב, השופט שנכנס בי הרים טלפון והתנצל. הוא אמר שנכנסתי עם המון ביטחון, וזה ייצר אצלו התנגדות, אבל המיזם מצוין, ולכן הוא רוצה להציע את עזרתו להתכונן לחצי הגמר. לקחתי את עזרתו בשתי ידיים, ואף סיימנו כחברים. כשנודע לי שאני ועוד שניים עולים לגמר לא קלטתי את רמת ההתרגשות והאדרנלין, עד שעמדתי מול אלפיים איש באודיטוריום ענק, עם פאנל שופטים בינלאומיים. אפילו לא הזמנתי אף אחד, כי לא האמנתי שאזכה, ופתאום זו הייתי אני. זו הייתה אחת החוויות החזקות שעברתי בחיים. תמיד הרגשתי שאני כמעט, שאני ליד, ופתאום אני מקום ראשון.
"זכינו ברוד טריפ לסיליקון ואלי, חגיגה גדולה, אבל כשחזרתי הביתה אחרי כל ההיי, סגרתי את הדלת ופשוט התפרקתי בבכי. הייתה לי נפילת מתח, והיה לי חסר לחלוק את החוויה עם מישהו שירים אותי באוויר, וישמח איתי עד לב השמים".
לשם היא מייסדת שותפה וסמנכ"לית פיתוח עסקי בריפורטי, סטארט-אפ שנולד לפני שלוש שנים במטרה להקל על חיינו בשעת מצוקה. "בלחיצת כפתור אפשר לבחור את הרשות שאליה רוצים לדווח (מד"א, משטרה, מכבי אש), ומיד נפתחת שיחת וידיאו עם המוקדן, שמקבל מיקום מדויק גם אם נמצאים בתוך מבנה - זו אחת הטכנולוגיות הייחודיות שלנו. כמובן שאפשר גם להתכתב, אם אין אפשרות לתקשורת מילולית.
"הצלחנו להוריד את ממוצע השיחה למד"א משתיים וחצי דקות ל-40 שניות, ויש כבר מקרים של הצלת חיים. השאיפה היא לייצר סטנדרט גלובלי, כזה שכל העולם מתקשר עם גופי החירום בצורה חכמה בעזרת כלי אחד". את הגיוס המשמעותי ביותר עשו מאהוד ברק, שהשקיע במיזם 1.5 מיליון דולר, והפך ליו"ר של ריפורטי. "הוא צבר המון קשרים בעולם העסקי והצבאי, והוא יכול לפתוח לנו דלתות ולעורר את העניין, אבל חובת ההוכחה עלינו".
את נראית לי ספונטנית
לפגישה איתי היא מגיעה עם קסדת אופנוע ביד, סקיני ג'ינס עם קרעים בברכיים וסוודר קשמיר רך. "אני מטעה במראה החיצוני שלי. זה נראה כאילו החיים נתנו לי הכול על כפית של כסף, אין לי התנגדות לזה, רק שזה רחוק מהמציאות".
אז תני לי פיצ' על עצמך.
"אני בן אדם שלא אוהב תיאוריה, אני צריכה את העשייה. אני צריכה שטח ועוצמות פיזיות, ולא רק אתגר מחשבתי וקוגניטיבי. אני משתעממת נורא מהר, ואין לי הרבה סבלנות, אני לא אדם טולרנטי. עוד בבית הספר הבנתי שיש לי קליק עם גברים, ושלעומת זאת, הרושם הראשוני שאני עושה על נשים הוא בעייתי, ולפעמים זה מייצר אנטגוניזם. הרבה פעמים כשפוגשים אותי בפעם הראשונה חושבים שאני סנובית, שאני יהירה, שאני מרוחקת, אבל דווקא אנשים שמכירים אותי באמת, מגלים שזה כנראה ההפך הגמור".
החודש היא חגגה יום הולדת 30, ויש לה סטארט-אפ בן שלוש, שעומד, לדבריה, לשנות את העולם. אבל האמת היא שהגיעה אליו ממש במקרה. "גלשתי בפייסבוק וראיתי איזו פרסומת לדף ביטחוני. פניתי לבחור שפרסם, והוא ענה שזו פרסומת שלא שייכת לו". יומיים אחרי פנה אליה הבחור והציע שייפגשו לדבר על עסקים. בפגישה העלה את האפשרות להיכנס ליבוא בתחום גלישת הגלים, ובלי קשר, סיפר שהותקף כמה ימים קודם לכן בחוף הים על ידי חבורת גברים ששדדו אותו לאור יום. "הוא דיבר על חוסר האונים שלו מול הרשויות כשניסה לבקש עזרה, ומשם נולד אצלו רעיון לסטארט-אפ שימנע מצבים כאלו. אמרתי לו שזה רעיון אדיר, ונפרדנו לדרכנו". שבע דקות אחר כך קיבלה שיחת טלפון, 'את נראית לי בחורה ספונטנית, למה שלא תתמודדי על תפקיד שותפה מייסדת?'.
"מצאתי את עצמי במקום שלא הייתי מעלה על הדעת, אבל נורא התרגשתי מהפוטנציאל לעשות משהו שיעשה שינוי אמיתי". היא נכנסה לשותפות עם הבחור, אמיר אליחי, ואליהם הצטרף אלכס דיזינגוף. "אמרנו לעצמנו שמקסימום נחיה שלושה חודשים בלי משכורת, אבל בסוף זו הייתה שנה שלמה. כבר הגעתי להרגשה שאני עומדת לחדול מלהיות. לראשונה בחיי אין לי כסף לשכור דירה, שלא נדבר על אוכל וביטוח לאומי. אז הבנתי שאין ברירה, ובסוף ימי העבודה, משבע בערב עד 11 בלילה, יצאתי לאמן TRX וכך צלחתי את התקופה הזו".
ריפורטי, שגייסה כבר 6.5 מיליון דולר, פועלת היום בשוק רותח. "כשמסתכלים על הפירמידה של מאסלו, רואים שהצורך בביטחון אישי נמצא בבסיס הפירמידה. כולנו זקוקים לביטחון. רוב הערים בעולם הולכות היום לפרויקטים של ערים חכמות, הכול יהיה הרבה יותר אינטראקטיבי ויעיל, ואחד מהתחומים שבהם זה יקרה הוא הביטחון האישי - מרשתים ערים שלמות במצלמות, סנסורים ואנליטיקות.
"היינו בפריז אחרי הפיגוע בבטקלן, פגשנו את כוחות ההצלה המקומיים בניסיון להבין מה קרה שם, ואיך יכול להיות שלא הצליחו להוציא תמונת מצב מהמקום כל כך הרבה זמן. מסתבר שמשיחות הטלפון ומההמולה שהייתה שם, כוחות ההצלה הבינו שהולך להתנהל מו"מ לשחרור בני ערובה, ולכך נערכו. הם הגיעו לזירה אחרי 40 דקות, רק כדי לגלות שכולם הרוגים. אבל אם הייתה תמונה אחת מהשטח, בלי קול אפילו, היו נוהרים לשם באופן מיידי ואולי זה היה נגמר אחרת".
מה האתגר שלך?
"88% מכל הסטארט-אפים נכשלים, אז להיות מאלו ששורדים. השאלה שחוזרת על עצמה אצלנו היא מי מעכב את מי, הביזנס את הטכנולוגיה או ההפך. בכל יום שעובר, אנחנו מבינים שיש עוד משהו שאפשר לעשות, ועוד משהו שאפשר לשפר. ההבדל בין המוצר הראשוני שחשבנו עליו לעומת המוצר שיש לנו עכשיו זה שמים וארץ. חדשנות זה לדעת שעקפת בסיבוב את כל המתחרים מכל הבחינות, ולדעת שהטכנולוגיות שאתה עובד עליהן שייכות לעתיד. תמיד להיות שלושה צעדים קדימה".
לברוח מהכול
לשם, בכורה מבין שלושה, גדלה ברעות לשני הורים שניהלו קריירה צבאית מרשימה. "אנשים חשבו שגדלתי בבית שמעירים אותנו למסדר בוקר, ולפני השינה יורדים לפק"לים, אבל זה ממש לא היה ככה. מה שכן, הייתה הילה גדולה סביב הצבא. כילדה הכי אהבתי לבלות שבתות בבסיס הצפוני שבו אבא שלי היה מפקד אוגדה. הייתי סופרת דקות כדי לסיים את בית הספר, ורצה כמו בסרטים אל הג'יפ הצבאי שחיכה לי עם הנהג שאהבתי. כשהיינו מגיעים לבסיס, כל הצוות של אבא היה מרעיף עליי אהבה, וזה השליך מאוד על כל התפיסה שלי את המערכת הצבאית. חיכיתי כבר לדפדף את ימי בית הספר כדי להתגייס. ידעתי בכל גופי שנקודת הפריצה שלי תהיה בצבא, וצדקתי".
אני מבינה שלא אהבת את בית הספר. מה קרה שם?
"הייתי מלכת הכיתה, כולם אהבו אותי, הרגשתי שהחיים מחבקים אותי, ואז, בסוף כיתה ה', נסענו לשליחות בארה"ב. היו לי שם חברים חדשים, התאהבתי בשפה, אבל כשחזרנו לארץ חיכתה לי מציאות מאוד שונה מזו שהכרתי, וזה היה רגע מחולל בחיי. קיבלתי כאפה אמיתית - הבנות של הכיתה שכנעו את הבנים לעשות עליי חרם. לא הבנתי מה קורה, לא ידעתי איך להתמודד עם הסיטואציה. לקח לי זמן להבין שזה נבע מקנאה, כשנסעתי מישהי תפסה את מקומי והיה לה נוח שם, והיא רצתה לדאוג שלא אחזור ואקח שוב את כס המלכות בטעות. והצליח לה. ילדים יכולים להיות מאוד אכזריים. החרם לא הסתיים, הוא נמשך ונמשך, והפך את השהות שלי בבית הספר לבלתי נסבלת".
לשם בת ה-13 גילתה את הפייטריות שבה, ומצאה לעצמה מקום שפוי מחוץ לכותלי בית הספר - נבחרת התעמלות מכשירים, שבה הפכה למתעמלת מקצועית ותחרותית. "השקעתי שם את חיי, זו הייתה הדרך שלי לברוח מהכול. השנים עברו, ופשוט לא היו לי חברים בגילי, רק משכבות גבוהות יותר. שנאתי את בית הספר, מכיתה ז' עד י"ב חיכיתי שכבר ייגמר הסיוט".
בפרספקטיבה לאחור, איך זה שינה את מי שאת היום?
"בזמנו הייתי מזועזעת, ולקח לי זמן לבנות כישורים כדי להתמודד עם המצב שנקלעתי אליו. זה שם אותי בהתמודדות אמיתית, כי זה משהו שבו ההורים לא יכולים להקל עלייך. למדתי להגיע לתוצאות למרות הסיטואציה, ממקום שבו האדמה הכי בטוחה התפרקה מתחתיי. אני לא יודעת לומר איזה אדם הייתי לולא אותו חרם מתמשך. בסופו של דבר אנחנו לומדים לקחת מהדברים הכי כואבים. צריך להבין גם שעד גיל 18 נראיתי כמו בן - לא מפותחת, גוף של רבע עוף, בכלל לא גדלתי כילדה יפה. ועדיין הייתי צריכה להיות שם ולהאמין בעצמי בגיל צעיר, וזה מה שהיה".
היום המיוחל מגיע, ואת מסיימת בית ספר. מה את עושה?
"קודם כל, החלטתי לסיים את הקריירה שלי כמתעמלת כדי לא להתגייס כספורטאית מצטיינת, שזה מה שכולם ציפו שאעשה. אני חיכיתי לצבא אמיתי, ושבוע אחרי שסיימתי את הבגרות האחרונה כבר התגייסתי. זה הרגיש כמו ציפור דרור שפורשת כנפיים אחרי שנים שחייתה בכלוב".
היא התגלגלה בין תפקידים, יצאה לקורס קצינים, ושובצה בתחום המבצעים. "זה מאוד התאים לי, כי אני חייבת אקשן. נשלחתי לחיל הצנחנים, תפקיד ראשון שבדרך כלל עושות אותו רק קצינות ותיקות יותר". אבל בסופו של דבר גם זה לא סיפק אותה, וכשעלתה לדרגת סרן עברה לחטיבה הצפונית בעזה, כקצינת מבצעים. בשלב הזה של הראיון היא מפשילה את השרוול, ומראה לי צלקת.
"ישבנו בנחל עוז, על הגדר, כל הזמן הייתה כוננות, לא היה משעמם לרגע, וגיליתי שבשיא הסכנה אני במיטבי. יום אחד הייתה מתקפה על הבסיס, ורסיס פגע בי. באותו מטח חיילים רבים נפגעו, אחד איבד עין, אחד איבד רגל, כך שאני יצאתי בזול. בכלל, יש לי מזל, לילה אחר כשחזרתי לחדר גיליתי חור בתקרה, ועל המיטה הייתה מונחת פצמ"ר שפשוט לא התפוצצה. עד היום הזנב שלה אצלי בבית, שאזכור שדבר לא מובן מאליו".
להתחיל מאפס
אחרי שבע שנות שירות צבאי אינטנסיבי, לקחה לשם חופשה ללא תשלום, ארזה תיק ויצאה עם בן זוגה, שגם היה אז סרן בקבע, לטיול בדרום אמריקה. "היינו בצ'ילה במקום שנקרא טורס דל פאיינה, וטיפסנו על הטורסים, טיפוס ממש קשה. הגענו למעלה בדיוק לזריחה המדהימה ביותר בעולם, ובאותה נקודה פשוט ידעתי שאני לא חוזרת לצבא. משהו בחופש הזה גרם לי להבין בבירור שאני רוצה לעשות משהו אחר. אבל לא היה לי שמץ של מושג מה".
זה עורר בך פחד?
"זה עורר בי פחד בהמשך. באותו הרגע הייתי מאוד שלווה. ירדתי מההר, וכתבתי לאבא שלי שאני לא חוזרת לצבא. אבל הצבא לא ויתר עליי כל כך מהר, וקיבלתי הצעות שקשה לסרב להן. היו לי בצבא חברות שהיו הורגות כדי לקבל כאלה הצעות, אבל ידעתי שאני לא רוצה. יצאתי מהבסיס כל כך מהר שנכנס בי רכב, לא קרה לי כלום, אבל זה כאילו שהעולם קרא לי לסדר, כי אני לא בסינק. ישבתי להתייעצות עם ההורים, אבא שלי עודד אותי לקחת סיכונים מאז שאני זוכרת את עצמי, וגם הפעם. ואז עשיתי את ההחלטה היזמית הראשונה שלי, והיא לצאת מאזור הנוחות המוכר, הידוע והבטוח. זה הרגיש לי שאני בוחרת בחיים".
ואז הגיע שלב הפאניקה?
"ברור. כסרנים בצבא, בן הזוג שלי ואני היינו רגילים למכוניות ודלקנים, זמן מועט בבית, הרבה כסף, והרבה על הכתפיים. חזרנו מהטיול לארץ בלי דרגות, בלי מכוניות, בלי בתים ובלי עבודה. היינו צריכים להתחיל ממש מאפס, ושם הגיעה הפאניקה. כל המקום השלו והרגוע שהיה על ההר, התהפך. אני לקחתי את זה לעשייה והוא לקח לכיוון אחר, וזה חיסל את מערכת היחסים. אצלי, הרעב לטרוף את החיים היה חזק מהבלבול וחוסר הידיעה. התחלתי לשלוח קורות חיים לכל מקום, לשב"כ, למשרד ראש הממשלה, ידעתי שאני רוצה ביטחון או הייטק, משהו שיעיף אותי למחוזות חדשים".
בסופו של דבר הפכה לעוזרת האישית של סמנכ"ל הכספים באמדוקס. "הוא קיבל אותי לעבודה אחרי שפוגגתי לו את החשש שאמות משעמום אחרי כל האקשן שעברתי. בסופו של דבר, אחרי כמה חודשים היה לי רע. היה לי קשה עם השאננות שם, שום דבר לא בער. לא עומדים בזמנים, אין לחץ אמיתי. היו צוחקים עליי שאני כבר לא במסגרת צבאית, שאפשר להרגיע, אבל זה לא התאים לקצב שלי. שלושה שבועות אחרי שהתפטרתי כבר עבדתי בחברה לייעוץ ביטחוני ואסטרטגי, וניהלתי פרויקטים בחו"ל. שלוש שנים כמעט לא הייתי בארץ, התעסקתי בקשרי לקוחות ושיווק, ובדברים שאי אפשר לכתוב עליהם".
אמיצה עד חוסר אחריות
החיים שלה אינטנסיביים בצורה יוצאת דופן. היא חיה אותם בקצב אחר. כדי להירגע, היא מטפסת על הרים, גולשת מצוקים, צוללת, עושה סקי מים או יוצאת לחופשת סקי. בשנים האחרונות התאהבה במצנחי רחיפה, פעילות שהחלה עם האקס. "אני סומכת עליו בכל הקשור באקסטרים, והוא היחידי שאני יוצאת איתו לרחף. משם לקחתי את הראייה המרחבית שלי - פיתחתי את היכולת להבין, כמו ברחיפה, איך נראים הדברים ממרחק, בלי כל המעורבות הרגשית. זה משהו שעוזר לי בהתנהלות היומיומית שלי".
יש תחושה שאת נכנסת מרצון ובידיעה ברורה למצבי קיצון. למה?
"כל מה שמשלב אדרנלין גבוה, יכולות פיזיות ונותן תחושת מסוגלות בלתי רגילה, משחרר אותי. השקט מתחת למים, הנופים שמשתקפים מלמעלה יחד עם הדופק הגבוה, הראש שכל היום מוטרד וקודח משתתק, ופתאום יש שקט ופרופורציה. אני מרגישה הכי חיה במקומות האלה".
מתי במקום השקט קיבלת אקשן?
"עוד כילדה. אני ואבא בג'יפ צבאי. ניסינו לחצות נחל, אבל נסחפנו לכיוון מפל גדול. למזלנו אבא הצליח לחלץ אותנו נגד הזרם, אבל זו הייתה תחושת הסכנה הראשונה שאני זוכרת. השנייה הייתה גם עם אבא שלי, ברכבת הרים שנפלה מהמסילה. עפנו החוצה, אבא שבר את היד ושתי צלעות כי הוא חיבק אותי כל כך חזק. והדבר הראשון שהוא אמר לי אחרי היה 'בואי שוב', ועלינו עוד פעם כדי שתהיה לי חוויה טובה.
"חוץ מזה, התפוצץ לי האפנדיציט כשהייתי לבד בדירה. למזלי, אבא שלי ענה לטלפון בחמש בבוקר, ושלח את השכן ששבר את הדלת שלי, וכמו מקגייוור לקח אותי בידיים והביא אותי למיון, כשאני נעה בין חוסר הכרה להכרה.
"אבל הסיפור הכי מפחיד היה לפני ארבע שנים וחצי, בטרק בנפאל. באמצע הג'ונגל, אחרי טיפוס על הר, נשכבנו לנוח באפיסת כוחות. פתאום הרגשתי כאב חד ביד. הפחד היחיד שלי זה מנחשים, והנה זה קרה - הסתכלתי על היד, היו לי שני חורים, הדם החל לנזול, וזה קרה באמצע הג'ונגל, בלי קליטה טלפונית.
"הייתי עם שלושה בחורים מדהימים, אחד סחב את התיק שלי ושני סחב אותי 12 ק"מ לעיירה בלי חשמל, החזיקו אותי ערה בתורנויות. כדי לקצר את הסיפור, אחרי 24 שעות החלטתי שאני צועדת לעיירה הסמוכה כדי לצלצל להורים, בניגוד להמלצה של הרופא, שנראה כמו ילד בן 14 עם סטטוסקופ. הבחורים צעדו מאחוריי בכעס, ובערך קילומטר מהיעד קלטתי שאיבדתי את הראייה בעין ימין וגם תחושה בגוף. הרגשתי שאולי קפצתי מעל הפופיק והייתי גיבורה מדי.
"הם הצליחו להזעיק הליקופטר, ואושפזתי בבית חולים קנדי. שם התברר שיש לי שטף דם ברשתית כתוצאה מהארס. לקח לי זמן, אבל ההחלמה הייתה מלאה. בדיעבד, מזל שלפעמים אני לא רואה ממטר, אם הייתי נשארת בכפר המצ'וקמק אי אפשר לדעת מה היה קורה. מיותר לספר ששבוע אחרי כבר המשכתי לטייל. צריך לחיות כל רגע".
יש משהו שאת לא עושה?
"אני לא שותה ולא מעשנת. פעם זה הפריע לי שהייתי כל כך שונה מכולם, שמה שכולם אוהבים לעשות לא מעניין אותי. אני אוהבת לטייל, בעוד שכל החברים שלי אוהבים לצאת לברים ומסיבות, אבל היום זה ממש לא אכפת לי. למדתי לקבל את עצמי, והשתחררתי מהשאלה למה אני שונה. אני שונה כדי שאוכל לעשות את מה שנבראתי לעשות בחיים האלו".
היית מגדירה את עצמך כאדם טוטאלי?
"כן, לגמרי, וזה גם מה שהכי מפחיד אותי - כי צריך למצוא את הבאלנס מדי פעם. אני מפחדת שאני אמיצה עד חוסר אחריות. אני בן אדם שחי את ההווה, כל רגע כמו שהוא. אבל אם תשאלי אותי איך נראים הימים שלי, אז הם כמעט אותו דבר. מעבר לנסיעות לחו"ל, לפיצ'ים ולגיוס כספים, כשאני בארץ אני תל אביבית שמתעוררת כל יום בשמונה, מתייצבת בעבודה, פגישות, התרוצצויות, זמן מחשב ושיחות חשובות עד שבע-שמונה בערב. משם אני בדרך כלל ממשיכה לחדר כושר לשיעור קיק-בוקסינג יחד עם כמה חברות, אחר כך אנחנו יוצאות לאכול או מבשלות אצל אחת מאיתנו, מקלחת ולישון".
לא חסרה לך הזוגיות?
"נפרדתי מהחבר שלי לפני שנתיים, וזו הפעם הראשונה מאז גיל 16 שאני לבד, בלי בן זוג, אבל למדתי המון על עצמי. למשל, שזה לא נורא להיות רק עם עצמי, זה מפנה מקום לדברים אחרים. ובאותה נשימה, היו לי הרבה חוויות מאוד טובות לאחרונה, שהסתיימו בזה שחזרתי הביתה, סגרתי את הדלת והרגשתי את הוואקום. אלו היו הנקודות הכי ריקות שלי, והייתי מתה שיהיה שם את הבן אדם הזה שישן איתי, שאוכל לחלוק איתו הכול.
"זה לא פשוט לי למצוא אהבה. יש לי קצב אחר, אני אדם מהיר, פרקטי, אמיץ, שנותן המון מעצמו. אם אני לא מקבלת בדיוק אותו הדבר, אני סוגרת את הבסטה. ואם אני לא יכולה להיות 100% בשליטה, אני גם לא רוצה. אולי בגלל זה גם הורות עוד רחוקה ממני. כשאהיה מוכנה, כנראה אהיה מאוד טוטאלית גם שם. בינתיים, אני מרגישה שאני עובדת במיזם שמציל חיים, וזה נותן הרבה כוח. אני לומדת לשחרר כל יום, כדי להיות יותר קרובה לכל מי שסביבי".
כתבות
ני"ע
