שבעה מיתוסים שנופצו בעקבות חוק שכר הבכירים

אין לו משמעות כספית רצינית, ולא תהיה לו השפעה על האי-שוויון ועל הפערים החברתיים, לפחות לא בטווח הקצר; גם השכבות החלשות, סביר להניח, לא ייהנו ממנו, אבל מבחינתנו החוק להגבלת שכר הבכירים שעבר השנה בכנסת הוא ההצלחה של 2016, במיוחד הצלחה ערכית, ויש משמעות לערכים גם בכלכלה. אבוי אם לא תהיה לה, בכל מדיניות כלכלית. את החוק הובילו שר האוצר משה כחלון וחברת הכנסת שלי יחימוביץ'והם ראויים לכל התשבחות, כי הם עשו זאת למרות גל מביך של סיסמאות פופוליסטיות ששטף את התקשורת הכלכלית, שהתבררו בסוף השנה הזאת כאיומים ריקים מתוכן.

הנה סיכום של המיתוסים, שבעה במספר, שאספנו והתייחסו אליהם גם לאורך השנה החולפת.

"החוק דרקוני, פופוליסטי, חסר תקדים ויגרום לנטישה המונית של מנהלים, בין היתר, לחו"ל"

השמים לא נפלו. בכירי המערכת הפיננסית לא נטשו בהמוניהם ואיש לא ראה אותם בנתב"ג להתעופף לאחד הבנקים הגדולים והמתגמלים בעולם. איש לא מחכה להם בזרועות פתוחות כדי להמטיר עליהם ערימות של כסף. אמנם היו כמה מנהלים שפרשו, כל אחד וסיבותיו, אבל לא ראינו שהם קפצו למשרה יותר מתגמלת. הרוב, עשרות ומאות מנהלים, נצמדו לכיסא. וזה קרה אחרי שהחוק ספג קיתונות של ביקורת, בוז, לעג וקריאות גנאי על כך שיש בו התערבות קיצונית, בולשביקית, קומוניסטית, ובגללו למנהלים לא יהיו "תמריצים" או "אנרגיות" לעבוד במרץ כדי להשביח את התאגיד שבו הם מועסקים. עובדה: אריק פינטו הסכים להתמנות למנכ"ל בנק הפועלים, אף שהוא ידע היטב ששכרו ייחתך בעשרות אחוזים בעקבות החוק החדש. פינטו "התגבר" על המסרים הפופוליסטיים והחליט לעמוד בראש הבנק הגדול במדינה עם עלות שכר של 2.5 מיליון שקל בשנה, כ-200 אלף שקל בחודש. מתברר שזה ממש לא נורא ושיש בנקאים ותיקים שעשו מסלול רב-שנים בבנק, שמוכנים לעבוד "רק" בשביל 2.5 מיליון שקל בשנה.

"תגמול כספי הוא ביטוי לכישרון, למצוינות ולהישגיות. אם תהיה מגבלת שכר, זה ידכא את כל החתירה למצוינות ולהישגיות"

די, די, מספיק עם השטויות. חבורת המנהלים המורמת מעם עדיין מתקשה להבין זאת: איש כבר לא קונה את ההסברים על כישרון, כישורים, מצוינות, שוק חופשי, קפיטליזם, או מנגד אמירות על סוציאליזם ומרקסיזם. מה, עלות שכר של 200 אלף בחודש זה לא ביטוי מספיק טוב למצוינות של מנהלים? זה לא מספיק קפיטליסטי? זה לא מספיק כדי לחתור להישגיות? ומי בכלל קובע? כוחות השוק? נו, באמת. אלה כוחות של קבוצה מאוד מצומצמת, שקובעת לעצמה ולחבריה את השכר מתוך תחושה ש"מגיע להם", ואז הם אומרים שהשכר שלהם "מקביל למנהלים אחרים". והכוונה היא לאותה קבוצה מצומצמת שמשתמשת במריונטות כדי להצדיק את השכר השמן שלה.

"אם מנהלים 'מוכשרים' לא יתוגמלו זה ישפיע על צורת הניהול שלהם ויפגע בארגון"

עוד פעם: זה בולשיט. כישרון הוא דבר יחסי מאוד, ובהרבה מקרים הוא עניין של יחסי ציבור, של "קישרון", של פוליטיקה ארגונית ותדמיות זוהרות, לא הרבה מעבר לזה. נהפוך הוא: כל המחקרים האחרונים מצביעים על כך שמנכ"לים בטוחים מדי בעצמם, שבטוחים שהעסק נברא בצלמם ובדמותם, שרק הם אחראים להישגים שלו, ומקבלים תגמולי שכר גבוהים, עוסקים כתוצאה מכך בפעילות הורסת ערך שמובילה לירידה בתשואות ובביצועים של החברה.

"השכר של הבכירים עבר את כל האישורים הדרושים דרך מוסדות החברה, הדירקטוריון וכדומה, כולל נציגים של הציבור בדירקטוריון".

אכן, עבר. הבעיה היא אחרת לחלוטין: מדובר בדירקטוריונים של מריונטות, בובות, שמנווטים על ידי המנכ"לים ובעלי השליטה שלהם. לכן ה"פסטיבל" סביב אישורי השכר חייב לעורר גיחוך. עשרות עמודים שנוסחו בפתלתלות על ידי מהנדסי המילים (עורכי הדין) ומהנדסי המספרים (רואי החשבון) מספקים לנו הצגה נהדרת של מראית עין בדירקטוריון המריונטות. בעלי המניות "מקרב הציבור" (שזה בעיקר גופים מוסדיים) מרימים את היד בעד בדרך כלל. למה? כי כך הם יוכלו להצדיק את רמות השכר הדי דומות שלהם, ולעזאזל תפקידנו כנציגי ציבור. לכן, המריונטות הם שחקני הצגה נפלאים, והסיפור המרכזי בהצגה הזאת הוא על יד רוחצת יד, שמור לי ואשמור לך, תן וקח, שלח לחמך על פני המים, תצביע לי, אני אצביע לך, והמאכערים בחליפות יפות ובלשון מצוחצחת (עורכי דין ורואי חשבון) מספקים לכך את המטרייה המשפטית והפיננסית ומשרתים את הפסטביל המגוחך הזה. אגב, דירקטוריוני מריונטות הפכו לאחת הבעיות הגדולות ביותר בממשל התאגידי, לא רק בארץ, כמובן. במקום לשמש כגוף מאזן ובולם מול מנכ"לים שחושבים שהם מתת אל לארגון שהם מנהלים, הם הופכים למשרתי האל.

"שכר המנהלים הוא בעיה שולית: בסך הכול שברי אחוזים מהרווח הכולל והוא לא יעזור לעובדים הזוטרים"

האמירה הזאת אולי נכונה עובדתית מבחינה כלכלית, אבל שגויה לחלוטין מבחינה ערכית. זה אולי יישמע מוזר לאנשי הימין הכלכלי, אבל ראוי שכלכלה תהיה גם הוגנת וערכית ככל שניתן, ולא תימדד רק באקסלים ובעובדים שמיוצגים בטבלאות הללו כשורה שאולי צריך לייעל. במדיניות הנורדיות הוכיחו שאפשר לנהל תאגידי ענק עם שכר מידתי וצנוע יחסית, כחלק מתרבות כלכלית. לא רק האזרחים אינם יכולים להשלים עם שכר מפוצץ, גם עובדי התאגיד עצמו אינם יכולים להשלים עם מצב שבו המנכ"ל שלהם מרוויח במכפלות של עשרות משכרם. זה יוצר חבית נפץ חברתית, תסכול ומרמור, שלבסוף מתפוצצת בדרכים מגוונות. המנהלים עצמם צריכים וחייבים להבין זאת: שום בן תמותה לא ראוי לשכר של חצי מיליון שקל בחודש ואף יותר, גם אם הוא מנהל מוכשר בצורה יוצאת דופן, גאון הדור, עילוי בתחומו ומי שבזכותו, רק בזכותו (לכאורה, כמובן) העסק חי וקיים.

"שכר המנהלים הוא בעיה שולית: בסך הכול שברי אחוזים מהרווח הכולל והוא לא יעזור לעובדים הזוטרים"

לא, זו לא טעות, חזרנו על המשפט הזה, כי חזרנו בנו: המשפט הזה גם לא ממש נכון עובדתית: (א) משום שחלק מהחיסכון בשכר המנהלים יכול לזרום לכיסי הזוטרים, ולעתים לא מדובר בפרוטות; (ב) האווירה סביב החוק גם יצרה דיון סביב השכר הנמוך באופן יחסי של כל "שאר" העובדים, שהוא אכן הבעיה הכי מרכזית במשק הישראלי. ושוב, הדיון הזה היה חיובי: גם המוסדות הפיננסיים וגם תאגידים אחרים גילו רגישות גדולה יותר לעשירון התחתון בארגון שלהם ויש כאלו שהעלו אותו מעל שכר המינימום (שבלאו הכי עלה) ומשתדלים כיום להכניס את עובדי הקבלן למטרייה הארגונית שלהם.

"המטרה העיקרית של המנהלים היא למקסם את הרווחים, ובלי רווחים לא יהיה כסף לשלם לעובדים. לכן צריך לתמרץ אותם בהתאם"

זה, בעצם, שורש הבעיה. התפיסה שהתפקיד של מנהלים הוא אך ורק ל"מקסם רווחים" ולשרת את בעלי המניות הזניחה בהרבה מקרים את העובדים, הצרכנים והלקוחות ויצרה למנהלים דימוי מופרך כמי שמופקדים, רק הם מופקדים, על יצירת הערך הארגוני. ראשית, זה ממש לא נכון. מי שמייצר את הערך בכל ארגון הם עובדי הארגון, הם-הם הפועלים ה"שחורים" שעושים את העבודה היומיומית, הסיזיפית, הקשה באמת, פרט אחר פרט, ובדרך כלל המנהלים הם אלה שגורפים את הקרדיט על עבודה לא להם. שנית, החתירה הבלעדית ל"מקסום רווחים" יוצרת מוטיבציה של מנהלים להתייעלות ועוד התייעלות ועוד התייעלות ולחשיבה שצריך לשלם כמה שפחות לעובדים, כדי לגרוף עוד ועוד בונוסים לעצמם, שלא לדבר על עושק צרכנים עם מחירים גבוהים של מוצרים.

לכן, עם כל הכבוד לערך של "יזמות" בעולם העסקי (ויש לה ערך מאוד גדול, ולא בציניות), זה לא צריך לבוא על חשבון העובדים, הפסיפס האנושי הגדול שמרכיב כל ארגון. הם אלה שיוצרים את הערך והם אלה שממלאים את הבאר. בדרך כלל המנהלים הם אלו שיורקים עליהם.

eli@globes.co.il