מיצוב עצמי: להיות מספר 1 זה לחלשים, אסטרטגיה של פאניקה

כאשר אני צופה מדי פעם, בעיניים לחות, במסיבת הפרידה המתמשכת של ערוץ 1, זו שמספידה כל רגע ורגש לאורך שנות חיינו הצעירים, לבי מתמלא קלישאות כגון "איך נפלו גיבורים" או "אם בארזים נפלה שלהבת".

החשיפה הלא נעימה לפרשת ההטרדה המינית לכאורה של חיים יבין פוגעת בי לא רק כאישה, אלא גם כאותה ילדה שיבין שימש לה קצת דמות אב. יבין היה "מר חדשות", הוא שייך לעידן שבו האב היה אחראי על המציאות בעוד שהאם נועדה לגונן מפניה.

ערוץ 1 היה מדורת השבט הראשונה, לתקופה לא קצרה - היחידה. הוא לא הכין את עצמו לאחים הקטנים שיאפילו עליו. נקודת הסיום שלו הייתה, לכן, מסומנת מראש. להיות ראשון ויחידי זו מעמסה שצריך לדעת לנהל אותה או להחליט, מבעוד מועד, להיות משהו אחר. "להיות מספר אחד" זה מסוכן אסטרטגית, ואם אפשר - צריך להימנע מזה.

הבעיה היא שזה לא ממש ברור לכולם. 

 חיים יבין / צלם: יניב כהן

ערוץ 1, שהיה קרוי לפרקים קול ישראל או שידורי ישראל, היה חלק אינטגרלי מהברזלים שישראל מונחת עליהם. הסוף של קול ישראל נתפס כבלתי סביר, כפי שהסוף של ישראל לא נראה לנו סביר.

המודעות לזמניות היא תבלין מצמיח. הרגע בו מבין אדם שהכול זמני הוא בדיוק השלב שבו הוא הופך מחשוך למואר. מוות של הורה, רצח של מנהיג, התמוטטות אימפריה וסגירה של בית חרושת אתא הם רק דוגמאות לכך שאשליית הנצח נועדה לגונן עלינו ותו לא. לא לבטא את המציאות, כי אם להסתיר אותה. 

הזחיחות והשאננות הם האויב של מספרי אחד.

למרות זאת, אנחנו בורחים לשם. אל הנצח. למקום של הגדול, הראשון והוותיק. הסיבה אינה רציונלית. כולנו, בחלק מסוים מעצמנו, נישאר תמיד ילדים קטנים שמחפשים הורה חזק. כל אחד רוצה גם להיות מיוחד, אבל גם להיות שה בעדר. 

עסקים שצועקים "הכי וותיק" או "הכי גדול" - דוגמת בזק בינלאומי, "ידיעות אחרונות" או קפה עלית ("עליו העם החליט") - מחלישים את עצמם. בנק הפועלים אומר "להיות ראשון זה מחייב", כי זה כל-כך מפתה. בנק הפועלים עומד בפישוק רחב על הציר היחידי עליו ניצחת מלחמה בין הבנקים בישראל. להיות אנושי ולואו-טק, או להיות טכנולוגי והיי-טק.

הפועלים מנסה להיות גם וגם, אבל המשימה שלו היא לצאת מהשורה ולא לשמור עליה או לבקש ממנה להתפקד, להוביל אותנו למחוזות חדשים. כלומר, להגדיל אותה על חשבון קטגוריות אחרות.

משימת המתחרים היא להציע אלטרנטיבה לראשון. ככה זה עובד. בנק הפועלים חייב להתחרות במשהו אשר איננו בנק, כפי שגוגל מציע יותר ממנוע חיפוש, וכפי שנייק מציעים הרבה יותר מאשר ציוד והלבשת ספורט. גוגל הוא "המגמה" של האינטרנט, כפתור ה-on של החשיבה. נייק נוכחים בכל מקום שיש בו מאבק לניצחון. לאור אסטרטגיות אלה הם מפתחים את העסקים שלהם.

ערוץ 1 התענג על ייעודו כ"טלוויזיה של המדינה", בלי לתכנן את הקונפליקט אליו ייכנס הצופה כאשר יפציע המתחרה המסחרי. מאז, ולכן, לא הצליח ערוץ 1 להתאושש.

אני אומרת את זה מתוך כאב ומודעות לאיכויות ולכישרון שעמדו לרשותו ולתכנים מעולים שהשכיל להציע. עמוק בגנטיקה שלו אפשר לזהות את הימים שהיה בן יחיד, ראשון, הכי גדול, אתם יודעים. ומהדבר הזה עליו ועלינו כולנו להיפרד. 

להיות מספר אחד זה לחלשים. זוהי אסטרטגיה ניאנדרטלית של זכר אלפא, שנלחם קודם כל על חייו ובאותה נשימה על המשכיות הגנים שלו. מי שמצליח לשכנע את העדר ששלו הכי גדול, תסלחו לי, הוא זה שיזכה בנקבות, בהמשכיות הזרע ובאשליית הנצח. זוהי אסטרטגיית נואשות ופאניקה, שאינן תואמות מציאות סבירה, אלא את תקופת האבן או לחילופין עדר זאבים, צבאים או קרנפים.

הציבור לא אוהב מנהיגים מרוכזים בעצמם ובכמה שהם מוצלחים, ראשונים וגדולים. אנחנו מחפשים מנהיגות שתפתור לנו בעיות שלנו ותקדם אותנו, גם כאשר מדובר בעסקים.

 סטיב ג'ובס, טקס אזכרה לזכרו / צילום: רויטרס

סטיב ג'ובס לא אמר לעצמו "אני רוצה להיות הכי גדול", אלא הבין ש"באנו ליהנות". חוויית השימוש במחשבים הייתה סיזיפית וכפויית-טובה, ג'ובס הפך אותה לנעימה וקלה. בכך שינה את העולם והפך למתווה דרך, שזה סוג של מנהיג.

סיטי בנק לא אמר "אני רוצה לכבוש את אמריקה", אלא הבין שאנחנו מחשיבים את הכסף כמקור האושר וטיפל בזה תחת אסטרטגיית there is more to life than money.

אורנג' חדר לעולם עם שאיפה לייצר תקשורת חסרת גבולות בין אנשים, במציאות בה היו יותר חסמי תקשורת מערוצי תקשורת.

מספרי אחד צריכים ללמוד ממספרי 2 ו-3 איך לא להתחפר ב"אני אמרתי את זה ראשון", אלא להשתנות. הדיון מעלה בי זיכרונות נוגים של בלוקבסטר, נפוליון, האימפריה הבריטית שטרקה את שערי המבצר. כל מה שמתנפח, סופו להתנפץ.

אם אתם ראשונים, שמרו את זה לעצמכם. מצאו סוגיה לא פתורה וכנסו בה. זה כבר ישכנע אותנו שאתם באמת ראשונים, באמת מובילים.