דרור פויר במחשבות על הקיום במשרדי הרשם לענייני ירושה

הרשם לענייני ירושה, (וגם האפוטרופוס הכללי וכונס הנכסים) הוא לא תור שמח במיוחד, כמו שאפשר לתאר. מגיעים הנה אנשים שהיקרים להם (או החייבים להם) מתו, לפעמים עם צוואה מסודרת ולפעמים לא; מגיעים גם אנשים שחשבון הבנק המשותף להם ולמנוח הוקפא; אנשים בכינוס נכסים וכך הלאה. אווירה חגיגית אין פה.

לזכות משרד המשפטים ייאמר שחלק גדול מהפעולות ניתן לעשות באינטרנט ומי שיכול, נעזר בעורכי דין שעושים את זה במקומו. מה שמותיר את התור לאלה שאין להם לא עורך דין ולא גישה או ידע באינטרנט, רובם מבוגרים. הם באים הנה לשלם אגרה, להגיש בקשה וכך הלאה. יש אנשים שבאו הנה להפקיד את צוואתם בעודם בחיים, ויש גם אנשים שבאו להתנגד לצוואה כתובה.

אני מכניס מספר ת"ז ולוקח מספר בעמדה האוטומטית הנוחה: מספרי בתור 756. אני לא יודע אם מספרי הזהות שהכנסתי שמורים איפשהו, כי אם כן, זה קצת יכול לבלבל את העוקבים אחריי: יכול להתקבל הרושם שיש לי המון סידורים כל הזמן.

המקום נעים למדי: תקרה גבוהה, אור טבעי חודר דרך חלונות גדולים, כיסאות נוחים, קצת עציצים. יש קולר, שירותים ברמה גבוהה מאוד. אין מזנון באזור, אבל יש אישה נחמדה שמוכרת כריכים לא רעים. התור מתקדם במהירות יחסית אף על פי שרוב העמדות ריקות.

המספרים בכריזה נראים בלי יותר מדי היגיון: 22 לעמדה 5, 375 לעמדה 16, 943 לעמדה 1. אני מלקט סיפורים מהאנשים שמחכים איתי: מתברר שבמותו מוריש המנוח לא רק את מה שיש או אין לו, אלא בעיקר המון סידורים לאלה שנותרו אחריו, בטח אם המת לא היה האיש הכי מסודר. אני שומע על אנשים שבאים עם צוואות סותרות, על אנשים שהורה מת להם בחו"ל, על אנשים שחשבון הבנק שלהם הוקפא וכך הלאה.

גם כאן, כמו בכל תור אחר, יש חלוקה: ישנם כאלה ששוחים בתור ככרישים במים, ישר מסדרים את העניינים ומזרזים את הפקידים; יש את השקטים שבוהים בריכוז בלוח האלקטרוני כאילו מבטם מאיץ את התור. הרוב המוחלט של האנשים הם כמוכם וכמוני - כולנו סובלים מירידה מסוימת ברמת המשכל כשאנחנו מחכים בתור.

פתאום אנחנו לא מסוגלים לזכור איזה מספר קיבלנו ומציצים בו כל רגע. פתאום אנחנו אפילו לא בטוחים למה באנו הנה, מה היינו צריכים להביא ומה אנחנו צריכים לעשות. אנשים מסדרים שוב ושוב את המסמכים שלהם וכל מסמך הוא זיכרון של אדם שממש עד רגע היה חי ועמד בתורים ממש כמונו. אם הייתי טיפוס קודר יותר הייתי יכול לראות את כל רוחות הרפאים מחכות איתנו. אם הייתי טיפוס קודר יותר הייתי מדמה את התור הזה לחיים עצמם: יושבים ומחכים שהזמן יעבור עד המוות. אבל אני טיפוס שמח, או לפחות מנסה להיות.

ויש את אלה שנורא מנסים להבין מה קורה. תראה מה זה, אומר לי קשיש שיושב לידי, אני מספר 30 וכל הזמן מדלגים עליי, ויש כאלה שלוקחים ארבעה מספרים ונכנסים קודם. הוא חוזר על זה שלוש או ארבע פעמים, ואני מנסה להסביר לו שצריך לשחרר, שצריך לחכות. הוא נפנה אל אדם דוחה למראה במדי שליח שמפצח בוטנים ואת הקליפות זורק לרצפה - ולא מפסיק גם אחרי שהערתי לו, רק מחייך חיוך מטומטם - ומספר לו את כל הסיפור מהתחלה. מה אכפת לי, נשמה!, זועף עליו השליח.

מדי פעם מישהו מתעצבן, דורש לראות את האחראי. נראה כאילו הסופיות המוחלטת של המוות - מה שהביא הנה את כל האנשים האלה - רק גורמת לכולנו להיות חסרי סבלנות. החיים קצרים כל-כך, למה לבזבז אותם בישיבה בתור?

זוג שיושב לידי מתאמן על הסיפור שלו: האמא כתבה צוואה שאבדה, הצוואה השנייה לא קבילה וכיו"ב. מצדי השני בחורה צעירה שבקושי מצליחה לעצור את הדמעות בכל פעם שהיא מציצה בערימת המסמכים שלידה. כל האנשים פה אמנם מאוחדים בצערם ובשתיקתם, אבל זה לא הופך אותם לסבלנים איש לרעהו.

מספר 548 לעמדה 1. מספר 750 לעמדה 2, מספר 915 לעמדה 7. בקצה המרוחק יש עמדות אלקטרוניות לתשלומי אגרת פיקוח על אפוטרופסות ולמנהלי עיזבון. זה עובד יפה, אני מתרשם, אבל כאמור - האנשים שבאים הנה צריכים עזרה צמודה. פקיד נחמד מנסה להסביר, אבל אנשים רק מתעצבנים כי אלה שמאחוריהם נצמדים אליהם בניסיון להבין מה עושים ומפירים את הפרטיות שלהם. אף אחד לא שמע על מרחב ניטרלי בין אדם לאדם, כל אחד בתוך השני.

התור שלי מגיע די מהר: אחרי 30 דקות. פתאום ניגשים אליי זוג מבוגרים ומתחילים לצעוק שצילמתי אותם. אני מוחק את התמונה, אבל זה רק גורר עוד אנשים שמקיפים אותי, ומישהו קורא למאבטח שמצדו קורא לעוד מאבטח. כולם משחקים אותה קשוחים ואני משחק אותה כאילו יש לי שיחה מאוד, אבל מאוד, דחופה. אחרי שהמיני-תקרית הזו מסתיימת, נדמה שמעמדי בתור ירד לשפל המדרגה. איפה שאני לא יושב מביטים בי, לאן שאני לא הולך עוקב אחריי המאבטח במבטו. המוות פה מולך, אני מצטט לעצמי מהבלדה על יואל משה סלומון, כדאי לצאת מפה מהר. הנה אני הולך.

ניהול תור: יעיל, אם אתם לא קשישים מאותגרים טכנולוגית ■ זמן המתנה: 30 דקות ■ שתייה ושירותים: יש קולר, שירותים מצוינים ■ מזנון: יש כריכים למכירה ■ אווירה כללית: מלנכוליה ■ השורה התחתונה: רע הכרחי.