בממשלת לה-פמיליה

בציבוריות הישראלית, שלא לומר "ברחוב הישראלי", חיסול של מחבל מנוטרל אף פעם לא הביא להזלת דמעות, לשון המעטה, חמור ככל שיהיה המקרה. גם בפרשת קו 300 הזעזוע היה בעיקר תקשורתי-פוליטי, וגם אז הכול בזכות תיעוד המצלמה. מה שלא נתפס בעדשה, בעיקר מעבר לגבולות הקו הירוק, מעולם לא הטריד במיוחד את הציבור.

זה לא העם שהשתנה ב-30 השנים האחרונות, זו התרבות הפוליטית והשלטונית. בעידן שבו העובדות והנורמות לא באמת חשובות, האלוהים הוא הטוקבקיסט - והפוליטיקאי שופרו.

כך קרה שראש הממשלה, בנימין נתניהו, הגיב לראשונה על אירוע הירי בחברון בזהירות ובמתינות, תוך ביקורת מרומזת על היורה ועל הנסיבות. ברגע שדעת הקהל השתוללה ברשתות החברתיות, ולא לפני שיריבו הפוליטי של נתניהו, השר נפתלי בנט, השמיע גיבוי פומבי ראשון לחייל אלאור אזריה, נתניהו כבר התהפך. הוא צלצל אל אביו של החייל כאילו מדובר היה בגיבור לאומי, ורק בשל התנגדותו של שר הביטחון דאז, משה (בוגי) יעלון, ויתר על הזמנת המשפחה לביתו. מכאן והלאה, הלוחם שדרך את נשקו באדישות ופעל בניגוד להוראות הפתיחה באש, על-פי כל היגיון, הפך למה שמכונה "הילד של כולנו".

הדרישה במערכת הפוליטית של שנות ה-80 לחון את בכירי השב"כ שחיסלו את המחבלים שנותרו חיים באוטובוס קו 300 נבעה בעיקר מהרצון למנוע מבוכה בצמרת הממשלה, לאור הטענות שהשמיע ראש השירות דאז, אברהם שלום, לפיהן כל מה שעשה היה "בסמכות וברשות" - רמז להוראה מפורשת שקיבל לכאורה מראש הממשלה דאז, יצחק שמיר. גם הניסיון של הארגון לתפור תיק ליצחק מרדכי, אז קצין צנחנים ראשי שפיקד על ההשתלטות הצבאית, תרם למי שביקשו לסגור את הפרשה, לפני שהריקבון יתחיל לצוף גבוה יותר.

הדרישה לחון את אזריה, לעומת זאת, נובעת מהתחרות הפופוליסטית על פרס הפוליטיקאי האהוד ביותר על ההמון. בתחרות הזו משתתפים לא רק מי שיושבים בספסלים האחוריים של מפלגות הימין, אלא גם שרים בכירים בממשלה, ממשלת "לה-פמיליה".

הפתעת יחימוביץ'

הקריאה המפתיעה ביותר לחון את אזריה הגיעה היום מחברת הכנסת שלי יחימוביץ' (המחנה הציוני), שמסרה כי "כתפיו צרות מכדי לשאת עליהן את כל השסע המעמיק בחברה הישראלית". בכך גם יחימוביץ' מצטרפת לתחרות המפוקפקת, במקום להישיר מבט אל "העם" ולומר לו את האמת הלא נעימה בפנים.

השסע לא מתחיל בחברון, הוא מתחיל ממי שמתיימרים להנהיג, אבל ברגע האמת משדרים אנטי-מנהיגות. הוא מתחיל כשפוליטיקאים מבקשים לכבד את החלטת בית המשפט, אבל באותה נשימה דורשים חנינה, ובכך מבטלים את המערכת המשפטית. או כמו באמירה הלא פופולרית בה בחרה היום (ולא בפעם הראשונה) ח"כ ציפי לבני: "מנהיגות אמיצה ואחראית צריכה להתייצב היום בצד צה"ל ומפקדיו ולומר: צריך לקבל את הכרעת הדין. רק כך ייעצר הדימום והקיטוב בחברה הישראלית שנוצרו מאז המשפט".