אנחנו בתחילתו של גל דיכאון כבד

א.

אני מרגיש כמו סלולרי בן שנתיים וחצי: נטען בקושי, מתרוקן במהירות וכבה מוקדם מדי. האפליקציות לא עובדות כמו שצריך, הסנכרון כבר לא מה שהיה ומערכת ההפעלה תקועה על הגרסה שלפני הקודמת. שיחות מתנתקות ללא הסבר, שטח האחסון נגמר, הזיכרון עמוס מדי, המסך שרוט והעדשה מכוסה במין ערפל לא ברור. האיש בחנות אמר, ואולי צדק, שיכול להיות שזו קורוזיה: תהליך כימי הרסני הנגרם מחשיפה לסביבה. בעברית קורוזיה זה שיתוך והמילה היפה הזו מסכמת לא רע את מצבי: אני משותך.

כנראה שזה החורף. נורא קר לי ואני חולה כל הזמן - משתעל, מתעטש, מכחכח, מכייח, ישן גרוע וקם הפוך. שום דבר לא עובד כמו שצריך. העצמות חורקות, הבטן מתהפכת, הגרון מלא נייר זכוכית, האף גדוש, העיניים צורבות, האוזניים - הכי גרוע זה האוזניים. סיכות קטנות וחדות דוקרות לי את המוח 24/7, מחוררות את המחשבות, לא מאפשרות להתרכז בכלום ליותר מחצי שנייה. אני שם טיפות ואוטם בצמר גפן. זה מקל על הכאב, אבל מעמעם את כל הבחוץ ומשאיר אותי לבד עם כל הבפנים. וזה תענוג מפוקפק מאוד להיות בתוכי בימים אלה, האמינו לי. הרופאה אמרה, וכנראה צדקה, שיכול להיות שזה משהו נפשי. בלועזית נפש זה פסיכה והמילה היפה הזו מסכמת לא רע את מצבי: יש לי קורוזיה בפסיכה.

אבל זה לא, או לפחות לא רק, החורף. נראה לי שאני קצת בדיכאון. די משחרר לכתוב את זה ככה, מול כולם, אני חייב להודות. מי יודע, אולי אלה לבדם - אור השמש ורעש מכונת הדפוס - יוציאו אותי מהבור ועד שהמילים האלה יגיעו אליכם אשוב להיות עליז, בריא, חזק ונוצץ כמו סלולרי חדש.

ב.

לא חושב שזה משהו קליני, ובכל מקרה, "הפסיכולוגיה איננה מסוגלת להיות לעזר כאשר האדם הופך לשבר כלי", אמר האח קרל גוסטב יונג, מהחכמים בבני האדם. מהמעט שאני יודע על בני אדם, כולנו שברי כלים ברמה כזו או אחרת, אז מה יעזור לי לשבת בחדר מול שבר כלי כמוני? עדיפים הספרים, עדיפות המראות, עדיפות התרופות, עדיף הזמן שאולי מרפא את הכול, ואם לא הכול, את הרוב, וגם זה יעבור, כמו בשיר היפה של טונה.

"למי מאיתנו יש בימינו ביטחון מלא שלא יותקף בצער ובעצב?", שאל יונג. אכן אין, אבל אני נתלה דווקא במילה הרביעית: בימינו. יונג אמנם הלך לעולמו לפני 56 שנים, אבל מילים נכונות חיות לנצח. נראה לי ש"בימינו" נמצא המפתח למצבי. יש מצב שאני בדיכאון על רקע תקופתי. מצד אחד, יש בזה משהו מעודד, כי זה לא אישי. אבל מצד שני, זה לא מעודד כלל וכלל כי אני לא מאמין שיש משהו שהוא ממש אישי. כולנו די אותו דבר בסך הכול: תבנית נוף מולדתנו, גרגירי אבק ברוח תקופתנו.

הימים מדכאים למדי. הם לא מדכאים אותי כי אני שמאלני תחת שלטון ימני, חלילה; לשלטון ולחילופי השלטון, בארץ וגם בעולם, השפעה מוגבלת על מצב הרוח שלי. כך גם העובדה שטראמפ נבחר להיות האיש החזק בעולם, לצד טיפוסים כפוטין וארדואן, לא אמורה להשפיע עליי יותר מדי. אותו דבר בנוגע לשאר המגמות השליליות שעוברות על העולם, מדאעש ועד לקסנופוביה. להפך; כל הנסיבות הנ"ל היו אמורות לטעון אותי בכעס, באנרגיות, ברצון להיאבק ולשנות. כי זה העיקר, כמו שאמר האב מרקס, לשנות את העולם, לא לפרש אותו ובטח לא להיכנס ממנו לדיכאון. מה שחשוב זה לחיות כדי להילחם עוד יום, כמו ששר המורה בוב מארלי (סלחו לי על הציטוטים המרובים; אם אני לא נתלה באילנות גבוהים בזמן הזה, אני נופל חזק), אם אתה לא נלחם אתה כלום. תמיד היה חשוב לי להיות בצד הנאבק, הרבה יותר ממה שהיה חשוב לי להיות בצד המנצח. אבל גם זה קצת עבר לי, לדאבוני. אולי עבר זמני? הנה לכם מחשבה באמת מדכאת.

ג.

מה קרה בעצם, מה ברוח התקופה העלים את אותה רוח קרב שהשיטה לא רע את ספינתי הרעועה עד עכשיו? אני חושב שזה השקר. או מה שמכונה היום פוסט-אמת. כן, הביטוי הזה אמנם יצא כבר מכל החורים, אבל מאידך - רק עכשיו הוא באמת מתחיל לשקוע בנפש. ולא רק בשלי, אם יורשה לי. כי אני ממש כמוכם כאמור, וגם אתם קצת בדיכאון על רקע תקופתי גם אם אתם עוד לא חשים את זה. ולא, זה לא קשור אם אתם בימין או בשמאל - לשקר אין צדדים.

תמיד חיפשתי אחר האמת. היא לא הייתה חייבת להיות האמת היחידה, לא האמת המוחלטת, לא האמת הנצחית - סתם אמת, משהו שאפשר לחתור לכיוונו, להישען עליו, להיאחז בו, להתייחס אליו, להיאבק למענו. אמת פשוטה, אמת לשעתה, אמת לאמיתה; כל אמת, אף פעם לא הייתי בררן גדול.

אבל לאחרונה, הממזרים שינו את הכללים ולא הודיעו לי. איפה האמת? אין. במקום לחפש את האמת אצלם, כולם מחפשים את השקר אצל האחר. כל יום מוכיח את זה מחדש עם פרשייה אחרת והתגובות אליה, אין אפילו טעם לפרט. תמיד היה שקר בעולם ותמיד היה לו תפקיד ראשי בכל המחזות, אני לא ילד קטן, אבל הוא תמיד עמד בניגוד לאמת. וכשאין אמת אז אין גם שקר, ואם אין אמת ואין שקר ומהירות התגובה חשובה יותר מהעובדות - אז מה הטעם לגבש דעה על משהו? מה הטעם לומר אותה? מה הטעם במאבק אם אתה לא מנצח או מפסיד בסוף? מה הטעם לטעון טענה אם אפשר פשוט להטיח האשמה? מה הטעם להוכיח או להפריך משהו אם שום דבר לא נשפט לגופו של עניין? אם אי אפשר להאמין ואין על מה להילחם, מה נשאר? מה נשאר, לעזאזל?

"עולם שאפשר להסבירו אפילו בנימוקים גרועים, עדיין הוא עולם מוכר. לעומת זאת, בעולם שניטלו ממנו פתאום האשליות והמאורות, אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין לה תקנה, מפני שהיא חסרה את זיכרונות המולדת האבודה או את תקוות הארץ המובטחת. פירוד זה בין האדם לבין חייו, בין השחקן לבין התפאורה שלו, הוא-הוא תחושת האבסורד", כתב קאמי בדיוק את מה שאני חש - הרי זו בדיוק, אבל בדיוק מדויק ביותר, רוח התקופה.

וזה, חברות וחברים, מדכא לאללה.

ד.

אם אתם שואלים אותי, אנחנו רק בתחילתו של הגל. דיכאון כבד הולך לשטוף את העולם. אין לי מושג איך הוא יבוא לידי ביטוי, זה שאני מדוכדך עוד לא הפך אותי לנביא, אבל ברור לי שטוב לא יכול לצאת מזה. לפחות בשלב הראשון. חברה לא יכולה להיבנות או להתקיים על בסיס של שקרים, חשדות, שנאה והאשמות. היא תקרוס לתוך עצמה. מנהיגים טובים, ישרי דרך, לא יכולים לצמוח על קרקע רעילה - כי איש לא יאמין להם ולמניעיהם. אזרחים לא מאמינים לנבחרים, תלמידים לא מאמינים למורים, קוראים לא מאמינים לכותבים. וכשאיש לא מאמין לחברו - ואפילו לא מאמין שהוא חברו - אז איש את רעהו חיים בלעו ושלום על ישראל ושהאחרון יכבה את האור, למרות שאף אחד לא יאמין לו שהוא באמת יעשה את זה כי בטח יש לו בן דוד בחברת חשמל, או שהוא מתנחל, או שהוא שמאלני, או שהוא מזרחי, או שהוא סתם מושחת ושקרן כמו כולם.

ה. ובכל זאת, מוכרחים להיות אופטימיים. לא? אולי הכי חשוך לפני עלות השחר? אולי מתישהו בקרוב תזרח השמש וכולנו נפסיק להשתעל ולמשוך באף ולשקר ולא להאמין לאף אחד ונוציא את צמר הגפן מהאוזניים ונוכל לשמוע ואפילו להקשיב והכול יהיה פשוט נפלא ונהדר כמו שהיה פעם, בימים הטובים ההם. אולי. כנראה. סביר להניח. די בטוח. קרוב לוודאי.

הרי בסוף הבנאדם צריך להאמין במשהו והאמת חשובה כמו אוויר לנשימה. היא לא הייתה חייבת להיות האמת היחידה, לא האמת המוחלטת, לא האמת הנצחית - סתם אמת, אמת פשוטה, אמת לשעתה, אמת לאמיתה; כל אמת, בואו לא נהיה בררנים, בסדר? זה באמת לא הזמן.