מיני-מבחן: רנו "זואי" החשמלית הגיעה סוף-סוף לישראל

בינואר 2008 הגיע לישראל לביקור רשמי קרלוס גוהן, נשיא רנו-ניסאן, ובפיו בשורה: ב-2011 תתחיל רנו לייצר מכוניות חשמליות עם סוללות מתחלפות עבור חברת בטר פלייס הישראלית. שבוי בחזון הכריזמטי של שי אגסי על "חישמול" שוק הרכב העולמי, הורה גוהן לרנו להתחיל גם בפיתוח ליין של מכוניות חשמליות-נטו עבור השוק הצרפתי והאירופאי ובראשן מכונית עירונית - בערך בגודל של רנו קליאו. לימים היא תיקרא "זואי".

אנחנו חוזרים להווה. הטראומה של קריסת "בטר פלייס" ב-2013 עדיין ניכרת בשוק. רק כמה עשרות מכוניות פלואנס חשמליות של בטר פלייס נותרו על הכבישים והשאר ננטשו או נגרטו כחלק מהמאמץ של רנו להעלים את הפיאסקו. הטבת המס הנדיבה על רכב חשמלי עדיין בתוקף, אבל המכירות של מכוניות כאלה בישראל הן אפס.

מנגד, למדינת ישראל נוצר לפתע צורך דחוף במכוניות כאלה כדי לצבוע בירוק את המצפון הציבורי השחור. אחרי שנים של סירוב, נעתרת רנו לבקשה לשווק את הזואי בישראל.

כך, באיחור של ארבע שנים, נחתה רנו זואי חשמלית גם בחניה שלנו. חיצונית זו מכונית נאה וידידותית לעין, עם קווים עגלגלים בכל פינה. העיצוב כבר לא חדשני כפי שהיה ב-2012, אך הוא עדיין עדכני ואפשר גם להגדיר אותו אופנתי. מודל 2017 המחודש, שעדיין לא נחת כאן, גם עבר מתיחת פנים קלה.

תכנון הזואי כחשמלית נטו אפשר למהנדסים למקם את הסוללות בתוך השלדה ולפנות מרחב פנים מפתיע למכונית, שאורכה 4 מטר בלבד. המושבים הקדמיים רחבים, נוחים וגבוהים, מרחב הראש והכתפיים נדיב ובמושב האחורי אפשר למקם בקלות שני מבוגרים פלוס. י

ש אפילו תא מטען עם נפח גדול משל הקליאו. עמדת הפיקוד מבוססת כולה על צגים דיגיטליים צבעוניים ובגרסה המאובזרת של רכב המבחן יש מערכת מולטימדיה מתוחכמת עם ניווט מקורי ושלל אפליקציות רלוונטיות. למרות גודש המידע, קל להסתגל לתפעול.

מוקד העניין הוא כמובן ההנעה החשמלית. בעלי רכב היברידי לא יהיו זרים לחוויית ההתנעה השקטה והגלישה החרישית, שמלווה בזמזום עמום, אך כאן היא נמשכת בכל המצבים - עליות תלולות, האצות פקקים וכו'. קיימת אפליקציה, שמוסיפה לרכב רעש מנוע מלאכותי דרך הרמקולים, אבל עבורנו השקט היה ברכה.

מנוע חשמלי בהספק 88 כ"ס לא נשמע מרשים עבור מכונית, ששוקלת כ-1,400 קילו, וגם לא נתונים כמו תאוצה מאפס ל-100 קמ"ש ב-13.5 שניות ומהירות שמוגבלת ל-135 קמ"ש. אבל המנוע מייצר מומנט של 22 קג"מ מעמידה, ובתנאי אמת המכונית מרגישה זריזה באופן מפתיע עם תאוצות חלקות, ליניאריות ונמרצות.

אפשר לשמור על קצב נמרץ כזה גם בעליות, אבל אז מתחיל לצנוח מד טווח הנסיעה - אותו מחוון מטיל אימה, שמראה כמה "חשמל" נותר לך בטרם תצטרך להתחיל לחפש נקודת הטענה (נדירה בארץ) או להתקשר לגרר. הזואי שבה נהגנו, מהמודל היוצא, מציעה טווח תיאורטי של כ-200 קילומטר, אבל בנסיעה ישראלית טיפוסית אפשר לצפות לכ-60% בלבד, עוד לפני אפקט ההתיישנות של סוללות ותיקות.

הדור החדש של המכונית, שיגיע ארצה השנה, כבר יצויד במנוע יעיל יותר עם סוללה מוגדלת שאמורה להציע טווח של כ-300 קילומטר ולשדרג משמעותית את השימושיות. כל ההנעה המחוכמת ארוזה בשלדה נעימה לנהיגה, עם ספיגת זעזועים מצוינת בעיר, תנועות גוף מרוסנות בפניות ויציבות מכובדת במהירויות, אם כי ההיגוי די מנותק ומעורפל.

בשורה התחתונה, הזואי היא מכונית מאוד ממוקדת-מטרה. היא יכולה לשרת בהצלחה רבה, כמכונית עירונית, לקוחות עם מסלולים קבועים וידועים פחות או יותר, שבאחד הקצוות שלהם נמצא מטען.

אמנם הוויתור הוא על שימושיות "כלבו" וערך הגרט הוא סימן שאלה, אבל הפיצוי הוא עלויות שוטפות אפסיות, ניתוק ממחירי הנפט וכמובן מצפון סביבתי "ירוק" למשעי. אם המחיר יהיה ראוי - כרגע מדובר על כ-120 אלף שקל פלוס מינוס - ייתכן שגלגל ההיסטוריה המקומית של הרכב החשמלי ישלים סיבוב.