המו"ל גם לא יצלצל

אסקופה נדרסת

תמיד אירוני ועצוב לראות כיצד עיתונאים שקיבלו לידיהם את הכוח האדיר להטיף, לבקר, למחות ולהניף את דגלי הדמוקרטיה וחופש הביטוי - מתגלים כאוכלוסייה מפוחדת ומוחלשת, כמעט אסקופה נדרסת, כשזה מגיע אליהם לחצר. אל מקום עבודתם.

עורכים ראשיים הופכים לעתים לקבלני ביצוע, לשומרי הסף של אדוניהם, לא של קוראיהם. בעלי טורים כמו נחום ברנע נזעקים להגן על המו"ל, כמו במקרה של אותה עסקה אפלה שלא יצאה אל הפועל, במקום על העובדים שבהם ספסרו משיקולים ציניים של כוח, כסף ושליטה.

"אליי הוא מעולם לא צלצל" - זה אותו תירוץ עלוב שמשמיעים כל אותם "חברים של בוכריס" למיניהם, בבואם לטעון: "מעולם לא ראינו אותו מטריד". להיות מנותק מהמקום שבו אתה עובד לא הופך אותך נקי יותר, רק נפוח יותר.

גילוי נאות: לפני כמה שנים הייתה לי הזכות להימנות עם קבוצה קטנה שהקימה את ארגון העיתונאים. בין כל אמצעי התקשורת הבולטים שהקמנו בהם ועדים, החשש הגדול ביותר של העיתונאים היה בקבוצת "ידיעות אחרונות".

החשש הזה, אולי לא תופתעו, הצדיק את עצמו לאחר ש-3 ממובילי ההתאגדות באתר ynet פוטרו בבוטות מעבודתם. שניים מהם ויתרו על הדרישה לשוב לעבודה, אבל אחד מהם, תני גולדשטיין, התעקש וגם הוחזר לעבודתו בזכות פסק דין של השופטת דגית ויסמן.

גם אז - וגם זה בטח לא יפתיע אתכם - לא נשמעה זעקה מפי נחום ברנע או מי מהטאלנטים של העיתון. ההפך הוא הנכון: העורכים הראשיים של האתר אז, יון פדר וערן טיפנברון, התייצבו בבית הדין לעבודה כדי להגן על "החלטתם המקצועית". זה הרי תמיד מקצועי, כי המו"ל אף פעם לא מצלצל.

הבאים בתור. הקושי המשמעותי ביותר שבו נתקלנו בתחילת הדרך לא היה מצד המעסיקים בהכרח, אלא דווקא מצד כמה עיתונאים שאמרו: אנחנו לא ככל העובדים - אנחנו קודם עיתונאים. ככאלה, הם הסבירו, אנחנו לא יכולים להיות חברים בארגון עובדים, כי זה עלול להגביל את החופש שלנו לבקר את הארגון במקרה הצורך. 

הרי לכם האירוניה: אותם קולות שהרגישו צורך כל-כך עמוק להיות חופשיים, בשם חופש העיתונות כמובן, אומרים כעת את ההפך הגמור: אנחנו לא רק עיתונאים, אנחנו קודם עובדים. ככאלה, הפרנסה מעל הכול. אבל מי מבטיח שבעסקת הספסרות הבאה, אתם לא הבאים בתור ללכת?

כחלון והמתנות

"אני מקבל מתנות רק בחתונה", עקץ השבוע שר האוצר משה כחלון את ראש הממשלה בנימין נתניהו, על רקע פרשת קבלת הסיגרים ובקבוקי השמפניה מהמפיק האמריקאי ארנון מילצ'ן.

"כל אחד וסגנון החיים שלו", הוסיף כחלון, "אני לא מעשן, גם לא מרלבורו".

אז נכון, לכחלון בהחלט סגנון חיים צנוע יותר, אבל מתנות הוא דווקא כן קיבל, ולא רק בחתונה. מדובר כמובן במכון למנהיגות שהקימה מכללת נתניה בתקופה שכחלון עזב את הפוליטיקה כדי לחזור אליה זמן קצר אחר-כך עם מפלגה משלו. המכללה העמידה את כחלון בראש המכון החדש, שעד היום נראה שכל תכליתו הייתה לשלם לו משכורת באותה תקופה.

המכללה לא תקצבה את המכון החדש מהכנסותיה השוטפות, אלא גייסה עבורו ובאמצעות כחלון עצמו מימון מאנשי עסקים שהספיקו בדיוק לתשלום השכר.

מי התורמים? הרבה חברות בנייה, חברה עלומה שרשומה במקלט מס באיי הבתולה, אגודת ידידים בארה"ב וגם היזם אבי לאומי, חבר ילדות של קובי מימון (ישראמקו), שהוא במקרה חבר קרוב של כחלון שלנו. כל-כך טוב, עד ששר האוצר העדיף להרחיק את עצמו מסוגיית מתווה הגז - ובכך לבחור בחבר על פני הבוחר.

כשמגיע, מגיע

אבל יש גם מתנה שכחלון חילק השבוע לציבור, בעיקר לציבור החלש ביותר: ההחלטה לבטל את ההיתר של מפעל הפיס להפעיל מכונות מזל והימורים. ההיתר הזה משול לרישיון להרוג, מוות איטי ואכזרי שמפרק משפחות לחתיכות, כמעט תמיד מהפריפריה הגיאוגרפית והכלכלית. על המתנה הזאת מגיע לו הרבה קרדיט.

shai-n@globes.co.il