מבטיחים ולא מקיימים

ב-3 בינואר 2017 דחה בג"ץ עתירה נגד סמכויות האכיפה הפלילית של נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. זה נשמע מסובך - בעיקר בגלל השם המגושם של מי שאחראים לטיפול במניעת אפליה נגד אנשים עם מוגבלות - אבל בפועל הסיפור פשוט.

העותרים לא אהבו את העובדה שנציבות השוויון (שם מקוצר) ממלאת את תפקידה ודורשת מהם לשאת באחריות לעמידה בחוקים המחייבים אותם לפעול להנגשת מקומות ציבוריים לכל הציבור, כולל בעלי מוגבלות.

קבוצת העותרים כללה את מרכז השלטון המקומי, מרכז המועצות האזוריות, ואם לא די בכך, גם 6 עיריות: תל-אביב-יפו, חיפה, ראשון-לציון, ירושלים, לוד ורמלה - עשירים כעניים, גדולים כקטנים, חזקים כחלשים.

העותרים דרשו כי המדינה תספק להם תקציב הולם כדי למלא אחר תקנות הנגישות, ואם לא תעשה זאת - אזי יש לבטל את סמכויות הנציבות ולאסור עליה לנקוט צעדי אכיפה שיביאו לפתרון ליקויי נגישות בתחומי הסמכות של הרשויות.

כדאי להדגיש כי מרבית פעולות האכיפה שנעשו עד כה עסקו בהתחמקות הרשויות מהגשת תוכניות עבודה להנגשת בתי ספר על-פי חוק, ועד כה לא נדרשו הרשויות לבצע בפועל את ההנגשות. אם לא די בכך, הרי שכמעט כל התקציב שהעמיד משרד האוצר לרשות הרשויות כדי לבצע סקרי נגישות (ולהיערך להנגשה על-פי חוק עד שנת 2021) כלל לא נוצל.

כאמור, בסופו של דבר בג"ץ הראה לרשויות המקומיות את הדלת. למרבה הנחמה, לאחר שהעותרים הבינו את המצב, הם מחקו את העתירות ולא התבזו בנסיונות ערעור.

כל זה קורה דווקא בישראל של 2017, שבה כל מנהל בכיר ומטה כבר עבר איזשהו קורס שכותרתו כוללת את המילה "קיימות" - גישת ניהול אינטגרטיבית שמחייבת התחשבות בשיקולים חברתיים, סביבתיים וכלכליים - והרשויות המקומיות מתהדרות במונח הזה כאילו היה חלק מהדנ"א הבסיסי שלהן.

האמת המרה היא שאין להן מושג במה מדובר.

ניתוח התנהלות הרשויות בראייה אינטגרטיבית-קיימותית מבהיר שני דברים: האחד - שהיה עליהן לפעול להנגשת מבני ציבור לתושבים עוד לפני שהחוקים נחקקו, פשוט מכיוון שזהו ניהול תקין. השני - שאין זה מוסרי לדרוש מהמדינה לעקר את סמכויות האכיפה המתבקשות של גוף הדואג לרווחת הכלל.

תפיסת הקיימות מחייבת עמידה בכמה עקרונות פשוטים, וביניהם - נשיאה באחריות והתנהלות "מעבר לציות". כלומר, אם מישהו רוצה להתהדר בכך שהוא מתנהל מתוך תפיסת קיימות, עליו לפעול מעבר לדרישות החוק, שכן עמידה בו היא לא יותר מציות והימנעות מעבריינות.

מבחינת מקבלי ההחלטות בישראל - ובהם מנהיגי השלטון המקומי - העיקרון של נשיאה באחריות הוא מעין מדריך למציאת הסדקים החוקיים שדרכם ניתן להתחמק מאחריות. אחרת קשה להבין את העתירה התמוהה הזו ושנים של מאבקים בכל צעד חוקי להנגשת ישראל בדומה למדינות בעולם.

כל המאבקים הללו לא צלחו, החוקים עברו, התקנות תוקנו - אבל האחראים לביצוע ולעמידה בחוק לא למדו. הם ניסו להיעזר בבית המשפט כדי להתנער מאחריותם ובאותה הזדמנות גם למנוע מגוף שלטוני אחר (הנציבות) את האפשרות לשאת באחריותו שלו.

עתה נותר רק לקוות שהבג"ץ המביש הזה יהפוך לשיעור לדוגמה בלימודי התחום: ככה לא עושים קיימות.

■ ד"ר זילברג היא ממנחי הקורס "קיימות במאה ה-21" בקמפוס הטכניון בשרונה, תל-אביב.